אזהרת מסע לא היה שם מקום לעצור. אבל הייתי חייבת לנשום את העצים האלו. יש לי אהבה מיוחדת לעצי זית. לא יכולה להסביר, ועם השילוב של הצהוב והחום-אדמדם והשמש שדימדמה, בקיצור- הייתי חייבת לעצור. אז הסתכלתי שלא מפריעה לתנועה ועצרתי. נשמתי מחוץ לחלון את היופי הזה על אם הדרך. מנהלי המקום בכלל לא התכוונו שיעצרו שם, זה רק כביש גישה בדרך למשהו שבעיניהם שווה הרבה יותר שאראה... אבל אני עצרתי. וצילמתי את היופי הזה, ואפילו אמרתי שם על אם הדרך "מזמור לתודה" כי זה לא מובן מאליו כל היופי הזה בעולם שלנו, ועוד ככה סתם על אם הדרך. וכשסגרתי את החלון והמשכתי בנסיעה הודיתי שוב על מזלי הטוב שיש לי את החוכמה, האפשרות והכלים לעצור ולהנות מהדרך.

על הניסים בשמיים  והמגירות שהשארתי על המים זהו השבוע ה-28 למלחמה. 28 בגימטריה=כ"ח. פלא גדול . בתחילת שבוע כ"ח למלחמה , חזינו כולנו בכח שיש לנו כעם ישראל, בכח המיוחד של הניסים שנעשים לנו יום יום שעה שעה בכח המיוחד של האחדות אל מול אויב שמאיים עלינו מאז ומעולם. וה' עזר לנו ויכול יכולנו לו. הדפנו מתקפה חסרת תקדים ולרגע אחד היינו "אור לגויים" תרתי משמע.. בסופו של השבוע הזה תגיע השבת שלפני חג הפסח, שנקראת "שבת הגדול" על שם הנס הגדול שנעשה לנו במצרים. וכמו אז, כן עתה. ניסים של תחילת השבוע וניסים של סוף השבוע שוזרים בנו את החיבור הנצחי לייחודו של עם ישראל. נצח ישראל לא ישקר.

ערפל... לפעמים, כשאני לא יודעת לתאר במילים את מה שאני מרגישה, השירים עוזרים לי ... הפעם מצאתי נחמה בקולו העמוק, הכואב והמתייסר של שולי רנד : "הסתכלתי לאחור איי חורבות משמאלי מימיני הכול עולה בלהבות לעיני נגלה שביל מתפתל בליבו ענן, מכוסה בערפל..." ככה הרגשתי השבוע עם הערפל הכבד , הפיסי , שירד עלינו בבקרים ובערבים. בהתאמה מושלמת לערפל הכבד שנפל עלינו, כאן, בשבועות האחרונים. כשכבר חשבתי שהתמונה מתבהרת, והיא תמונה של אחדות ושל ניצחון, כשכבר חשבתי שלמדנו משהו מכל האסון הנורא והגדול שפקד אותנו בשביעי באוקטובר, כשכבר חשבתי שאני יכולה להרשות ללב שלי לשמוע ולקרוא קצת יותר מכותרות ראשיות, דווקא אז מצאתי תיסכול גדול, שבר עמוק, כאב שמתפזר לאלף רסיסים, כדורים ששורקים לכל כיוון , חיצים שנורים מפיות של כאלו או אחרים לבלי היכר, לבלי מחשבה, לבלי אחריות, לבלי דעת. וכאב לי. וכאבתי מאוד. ואת הערפל הפיסי הזה שנפל עלינו השבוע, פגשתי בשעת בוקר מוקדמת כשיצאתי לנסיעה שלא יכולתי להתעכב ולעצור ולצלם, הבטחתי לעצמי שאני לא מצלמת בנהיגה (הפיתוי גדול) ועד שמצאתי פינה בטוחה לעצור בה שלא תעכב אותי בזמנים , מצאתי חלקי נוף שכבר התפזר מהם הערפל, ונשמתי את היופי שלהם, ואת הירוק הפורח והמתחדש שלהם. והתפללתי. התפללתי שנשכיל להכיר בקיומו של ערפל, התפללתי להיות בסבלנות עד לפיזור הערפל, התפללתי שנכיר ביופי שקיים שם למרות הערפל המכסה, התפללתי להיות ראויה לענן הזה שיתפזר עלינו ברחמים, ברחמים. התפללתי לרחמים. רחמים עליי, רחמים על משפחתי וילדיי, רחמים על העם הזה שלנו , שכל כך אוהב, ולפעמים כשאין לו מעצורים הוא גם אוהב עד הקצה וקצת קשה לו לקחת חזרה, רחמים על העם הזה שלנו , שנתקענו איתנו, אין לנו ברירה, יש לנו רק אחד את השני כאן על האדמה הזאת, שגם לה אין ברירה ונתקעה איתנו, האדמה הזאת , שמתעקשת שנאחוז בה. חזק. אפילו שערפל עכשיו. שרק נמשיך ונאמין שיש טוב שם באופק והוא קרוב. ואם פתחתי עם הערפל של שולי , אסיים עם "מה התכלית" שלו שמפרק בי עצב אחר עצב, פורט בי מיתר אחר מיתר : "לב העולם אתה שומע מה זה לפתע מפחד אני באמונה אני יודע, יודע שלא תבזה תפילת עני שלא תבזה תפילת אני".

במאמר הזה אני רוצה לתת לכם שני דברים : 1. הבנה איך תמונה עובדת, איך היא צריכה לעבוד 2. מה תוכלו לעשות כדי שהתמונות שלכם ידברו אתכם נתחיל מהשאלה הפשוטה : מה התפקיד של התמונה ? מה המשמעות שלה ? מה המטרה שלה ? התמונה היא עוד דרך לביטוי. לא סתם אומרים שתמונה שווה אלף מילים. התמונה מדברת את הסיפור שמאחוריה. היא מבטאת מחשבות , מסרים , היא נוגעת ברגש, או בשכל. היא מעוררת למחשבה או לפעולה. למשל – כשאני רואה תמונה של מקום מסוים – אם יהיה שם ספסל או כסא, אני בקלות אוכל לדמיין את עצמי יושבת שם. אם אני רואה תמונה של נוף מסויים , אני אוכל לדמיין את התחושה שתהיה בי אם אהיה שם. תאמרו , ובצדק: יש תמונות שלא גורמות לי להרגיש ככה או לחשוב ככה. אז מה ההבדל ? מה עושה תמונה ל"טובה" ? מה גורם לתמונה להיות מעניינת ? מה יגרום לי לעצור לשניה על התמונה שלך דווקא בעולם מלא תמונות מכל פינה ? זה לא המיקום , או צבע המים, גם לא החפצים או העננים בשמיים. זה איך שאנחנו נבנה את התמונה. אם נבנה נכון את התמונה- היא תעבוד נכון על הצופה. ואם לא.. אז היא לא... אם אמרנו שהמטרה שלנו היא להעביר מסר, לספר סיפור באמצעות התמונה- אנחנו צריכים לחדד לעצמנו לפני שמצלמים – מה המסר ? מה אני רוצה לומר ? לפעמים מילים יניעו אותנו לחפש תמונה מתאימה, ולפעמים , אם התמונה תהיה טובה , היא כבר תניע אותנו לכתיבה. לפני שאני ניגשת לטיפים לצילום – חשוב לי להדגיש. הדבר הראשון לפני הצילום זה ההתבוננות . המחשבה . מה אני רוצה להגיד ? מה אני רוצה להעביר ? מה אני רוצה שהתמונה שלי תספר ? כולנו מכירים את המסרים שלנו בע"פ מתוך שינה. אבל לפעמים יש צורך לבודד מסר קטן, ולחדד אותו . הטיפ שיעזור לכם הכי טוב למקד את התמונה : תחשבו על מסר בשש מילים. לא יותר. המיקוד הזה יעזור לכם בהמשך. ועכשיו נעבור לטיפים שישנו לכם את התמונה, פשוטו כמשמעו : טיפ מספר 1 - לצלם לצלם זה לא אומר להיות "צלם".. אנחנו חיים בעולם שבו לכולנו יש בכיס 24/7 מצלמה. תתחילו לצלם. אל תחשבו על השימוש בתמונה עדיין. פשוט תיצרו לכם מלאי של תמונות. זה יכול להיות בכמה חלקים של היום לצלם פעולות שאתם עושים, מקומות שאתם נמצאים בהם, אנשים שאתם נפגשים איתם. פשוט תתחילו לצלם. 3 דגשים פשוטים בצילום : (יש המון דגשים וטיפים, מתחילה איתכם בקטנה.. שתזכרו ליישם) תבחרו נושא לתמונה, ותתקרבו אליו. תנו לו מקום של כבוד בתמונה. אל תתנו לצופה "לנחש" מה רציתם לצלם. תנו לו את זה "ישר לפנים". תמקמו את הנושא שלכם באחד השלישים של התמונה, לא באמצע. ככה תתנו מקום לרקע לתרום לנושא. למשל : כוס בירה היא סתם כוס בירה אם היא ממוקמת במרכז התמונה. אבל אם היא ממוקמת בצד שמאל של התמונה, וברקע יש חוף ים – זה מסר אחד של התמונה, ואם ברקע יש מסעדה – זה סיפור אחר. ואם הרקע הוא הסלון או פינת העבודה אלו כבר סיפורים אחרים עם משמעות אחרת. הכוס נשארה אותה הכוס. הרקע תורם לנו להבנת הנושא. תשימו פוקוס על הנושא. פוקוס עוזר לנושא להיות חד, ולרקע להיות מטושטש, לתרום אבל לא להפריע. (פוקוס עושים בלחיצה על הנושא, צריך לוודא שהעיגול הופך לצהוב ו"ננעל") טיפ מספר 2 – "לביים" תמונות לביים תמונות לא פוגע באותנטיות שלהן ! מה הכוונה ? למשל לבקש ממישהו שילך עם הגב אליי וכשאגיד לעצור- יעצור. כך תהיה לי תמונה שמדמה צעידה, מסע, התחלה, וכו'.. לביים תנועות ידיים , או חיבוק וכיוצ"ב.. כך נוכל לקלוע בדיוק יותר למסרים שלנו. תתפלאו כמה אנשים שמחים לעזור ולהיות חלק מהתמונה שלכם (גם אם רואים להם רק את הציפורניים המהממות, אל תשכחו לפרגן !) תיעזרו בבני משפחה, שכנים , חברים , לקוחות, כל מי שיכול לעזור לכם למלא את התמונה במסר המתאים. (כמובן שלשם כך תצטרכו רשימת מסרים מסודרת.. ) ותזכרו -אנחנו יכולים להעביר רגש בלי לצלם פנים ! כשאני מצלמת רק חלקי גוף , ולא פנים, אני משאירה מקום לדמיון אצל הצופה. הוא יכול לדמיין את עצמו בסיטואציה ולהתחבר אליי ולמסר שלי יותר בקלות. טיפ מספר 3 – לחפש השראה ברשת לחפש השראה זה לא אומר להוריד תמונות ממאגרים ! כשאני "נתקעת" עם תרגום של מסר לתמונה, אני יכולה לעשות שני דברים: להתאמץ ולתרגם את המסר לפעולה- ואז יהיה לי יותר קל למצוא לזה ביטוי צילומי לגשת למאגרי תמונות מהרשת למה לא כדאי להוריד תמונות מהרשת ? הנופים לא אותנטיים, לא ישראליים. זה מרגיש לא אמיתי.. לא אמיתי = לא מעניין אותי לקרוא, לא ייחודי מספיק.. כנ"ל לגבי הדמויות .. הם לא מהסביבה הטבעית שלנו.. לא מדברים אל הרגש שלנו.. למשל לראות פירסום עם פנים אסייתיות , קשה לנו לדמיין את זה על עצמנו , על הסובב אותנו כי זה לא מרגיש אותנטי.. זה יוצר ריחוק.. וזה נכון גם לגבי המאכלים.. אם אני רוצה לדבר על אוכל , אני אעדיף משהו שמוכר מהחנויות המקומיות פה.. ולא משהו שרוב האנשים לא טעמו או ראו במציאות... כמה שיותר לשדר אותנטיות, פשטות. אנחנו רוצים לקנות את האמון של הצופה שהתמונה אכן מדברת אותנו ואת המסר שלנו. מתי אני כן פונה למאגרי תמונות ? כשלא הצלחתי לתרגם את המסר לתמונה. אני אחפש במאגר התמונות כיוון לתמונה, אבל אני תמיד אצלם אותה בעצמי. וכך אני אבטיח שה"מותגים" על הבגדים של המצולם, והניראות שלו, ואפילו השלטים ברחוב יהיו מקומיים ואותנטיים, אני אגרום לקהל שלי להתחבר לתמונה כי זה מקומות ואנשים ומותגים / מאכלים שהוא מכיר מהיומיום שלו ואצור אצלו את האמון והחיבור. והכי חשוב לזכור- כמו שמילים שיוצאות מהלב נכנסות אל הלב- גם תמונה שהתרגשנו כשצילמנו אותה תרגש את הצופה. זה עובד באותה הצורה. ואתם הרי משקיעים במילים שלכם, מקווה שעכשיו נתתי לכם גם כלים ומוטיבציה להשקיע בתמונה. ואם אתם רוצים להעמיק ולקבל עוד כלים וטיפים תכתבו לי ואולי ניפגש בסדנא..

הו תן לי כח... היה איזה רגע שעצרתי וניגבתי את הדמעות ואמרתי לה : לא, הבטחתי לעצמי לא להגיד יותר שאין לי כח, אלא לבקש כח. כי מי לא מוצא את עצמו מותש לפעמים ממה שהחיים מזמנים לו ? עם יד על הלב , לכולנו , ואני שמה רגע את המלחמה בצד, לכולנו יש בתקופה כזאת או אחרת התמודדויות שונות ומשונות , תקופות שבהן הדמעות הן כל מה שאת מצליחה לראות מבעד לעיניים הרטובות , והמילים היחידות שאת מצליחה להוציא הן תפילות. על מה ? על מה לא... על חינוך הילדים הקטנים , על הגדולים , על הפרנסה וההתעסקות , על הבריאות והזוגיות , על חלומות שחלמת ועל אלו שלא תחלמי יותר.. על מה שאת ועל מה שאת לא רוצה להיות , תמיד יש איזה רחש-בחש מעבר לפינה , דווקא ברגע שנדמה לך שמצאת את ה"ספה הנוחה" שלך מתחת לעץ פורח, תמיד יש איזה נחש שמציץ ומכרסם ספקות ולוחש הווה מטריד ועתיד שחור לכל דורש וגם למי שלא... אז היה איזה רגע שהתפרקתי. הרגשתי ממש חלקים בגוף שלי זזים ומחפשים לעצמם מקום חדש בתוך כל הדבר הגדול הזה שנקרא "אני" . אבל אז עצרתי. ובמקום להסתכל על הכח שאין לי , עצרתי וביקשתי עוד כח. אני יודעת כמה כח של אור שמציץ מסדקים של לב שבור יכול לתת למי שגם לו יש סדקים בלב, אני מכירה את זה מקרוב, שואבת עמוק ומתחזקת מזה. כי עם הסדקים שלי אני יודעת להתמודד, כך או אחרת. לפעמים מצליחה להתגבר יותר לפעמים פחות, אבל תמיד משתדלת לאחות ולהדביק וליצור את השלם..וכשאור מסדקים אחרים נוגע בסדקים שלי .. הוא כמו מחזיר אור , העוצמה שלו גדולה בי פי כמה. וכבר חשבתי שאני מודבקת היטב, עם סדקים שהאור יוצא ונכנס דרכם אבל מודבקת היטב, והיום , פגישה מקרית עם מישהי שלא פגשתי מתחילת המלחמה פרצה בי את כל הסדקים. פתחה בי את כל הסכרים. כאילו לכל אחד יש צורך בכל רגע נתון לשתף את כל קורותינו בחודשים האחרונים מחדש, כאילו לא כולנו חווים את אותם הכאבים, כאילו לא כולנו דואגים וחרדים לחיילים , ולאנשי המילואים, כאילו לא כולנו חרדים לשלום החטופים ולבריאות הנפש של הנשארים, כאילו היה צורך לבדוק שגם אצלי סדוק ושבור וכואב, והיא בכלל לא ידעה שאני ... מבקשת כח... היא פשוט רצתה לפרוק את הכובד מעל הלב שלה ולשים אותו על כתפיים של מישהו אחר, גם היא ביקשה לעצמה כח... אבל אז הכל נפתח בי. ומצאתי את עצמי בדרך לים, המקום שמחבר בי הכל, בשקט של החול וברעש הגלים , מאפשר לי להתפרק לחתיכות ולהיות מורכבת מחדש, כל חלק לא בדיוק חוזר למקום , לא בדיוק באותו הגודל, אבל בסוף אני יוצאת משם אדם מורכב, שלם זמני כזה, כואב וסדוק ושבור, שלם שהתמלא כח להמשיך להאיר בין הסדקים . וזה מה שהמצלמה שלי קלטה ברגעים שביקשתי לי כח..

״צלמת בדרום״. אם כבר חיפשתם את צמד המילים האלו בוודאי כבר נתקלתם במגוון רחב של אפשרויות שקשה להחליט ביניהם

צלמים הם אנשי מקצוע מבוקשים מאוד, ויש לכך סיבה טובה. אנחנו הם אנשי המקצוע שיודעים לתפוס את הרגעים הקטנים והמרגשים של החיים, אלו שאחרים אולי ידלגו עליהם

צלם אירועים הוא איש מקצוע שחשוב לבחור בקפידה. למרות שחיפוש פשוט בגוגל יחשוף אתכם לעשות אנשי מקצוע, חשוב שתעשו את הבדיקות שלכם

צילומי משפחה בטבע הם תמיד צילומים שמרגישים אותי במיוחד. ההתאחדות של כל בני הבית בטבע, ההתארגנות וההסתגלות לעמידה מול מצלמה