בלוג

על הניסים בשמיים  והמגירות שהשארתי על המים זהו השבוע ה-28 למלחמה. 28 בגימטריה=כ"ח. פלא גדול . בתחילת שבוע כ"ח למלחמה , חזינו כולנו בכח שיש לנו כעם ישראל, בכח המיוחד של הניסים שנעשים לנו יום יום שעה שעה בכח המיוחד של האחדות אל מול אויב שמאיים עלינו מאז ומעולם. וה' עזר לנו ויכול יכולנו לו. הדפנו מתקפה חסרת תקדים ולרגע אחד היינו "אור לגויים" תרתי משמע.. בסופו של השבוע הזה תגיע השבת שלפני חג הפסח, שנקראת "שבת הגדול" על שם הנס הגדול שנעשה לנו במצרים. וכמו אז, כן עתה. ניסים של תחילת השבוע וניסים של סוף השבוע שוזרים בנו את החיבור הנצחי לייחודו של עם ישראל. נצח ישראל לא ישקר.

הַמַּעֲבָר אָסוּר ככה הרגשתי השבוע. הַמַּעֲבָר אָסוּר . אחרי חצי שנה אינטנסיבית , מורכבת, קשה, כואבת.. אני לא צריכה לספר לכם, אתם סופרים איתי.. אז אחרי חצי השנה הזאת, קיבלנו כמה ימי הפוגה משפחתיים והחלטנו לנצל אותם באילת. חשבנו שהנסיעה הארוכה בנוף מדברי תעזור לנו להתנתק קצת מהמציאות (ספוילר: אם אתם מאלו שמאזינים לרדיו- זו משימה בלתי אפשרית ) חשבנו שה"ללא מע"מ" יעזור לנו קצת להתמלא בדברים משמחים (גילוי נאות: היה שלב שחלק מאיתנו היו פחות שמחים :) חשבנו שהים הפתוח יתן לנו אופק ושלווה , שההרים הגבוהים יתנו לנו תחושת בטחון גבוהה כשפגשנו כל מיני מכרים ממעגלים שונים ומשונים ברחבי המדבר והעיר הבנו שיש לנו ארץ קטנה קטנה קטנה ואין לנו באמת אפשרות "לעבור" ממצב מלחמה.. ואם היה לנו ספק קל, אזעקה שנשמעה בשני בלילה אישרה לנו את זה. אזעקות מלחיצות אותי. וכשאני לא יודעת מה לעשות (איך לעזאזל אפשר למצוא יציאה לחדר מדרגות במסדרון של מיליון חדרים ??) וכשאני לא יודעת למה לצפות ("אתם סתם יושבים פה, אין פה כיפת ברזל ולא תשמעו יירוטים..") אז מפלס הדאגה עולה ועולה.. למזלנו היינו כל כך עייפים , שאחרי שיצאנו מהמרחב הנקרא "מוגן" נרדמנו בשניה לשנת לילה ארוכה . השבועות הקרובים עלינו לטובה יתאפיינו במעברים האלו. שחלקנו ירגיש שהם אסורים, וחלקנו כבר יודע להתמודד עם הרגשות האלו- מעבר מימי שגרה , מלחמה, חוסר וכאב לימי חג, ימי ביחד, ימי שמחה. איך חוגגים כשחסרים ? איך חוגגים כשעצובים ? איזה חלק בהגדה נצליח לציין בצורה יותר טובה - את ה"בנך" החסר או את ה"טבעו בים סוף" המיוחל ? שאלות מורכבות, שאלות של גדולים... ואנחנו לא ביקשנו זאת לעצמנו, התעוררנו בוקר אחד לתוך מלחמה ואנחנו נלחמים. אז כל אחד בגיזרה שלו, וכל אחד במשימה שלו עושה את הכי טוב שהוא יכול ומצליח. וכמו שהשבוע הזה עברתי מעֵבֶר אחד לעֵבֶר השני, לא הכי בקלות אבל הכי טוב שאני יכולה בכלים שלי, כך אני מתפללת שנעבור את ימי החג , וכך אני מאמינה שנציין השנה את ימי הזיכרון והעצמאות - נעבור מעֵבֶר אחד לעֵבֶר השני ונחזור בחזרה כמו שאי אפשר באמת להפריד את הגלים מהחוף, ואי אפשר להפריד באמת את הגל האחד מהגל השני כך נעבור גם אנחנו, רגעים נשמח ורגעים נכאב רגעים נחסר ורגעים נתמלא ולרגע אחד לא נפסיק להודות על מה שהיה וזכינו לחבוק לא נפסיק להודות על מה שיש ואנחנו חובקים כאן כעת ונודה על מה שעוד יבוא ונזכה לחבק. וזה יבוא, אנחנו נחיה, נעבור ונראה.

ערפל... לפעמים, כשאני לא יודעת לתאר במילים את מה שאני מרגישה, השירים עוזרים לי ... הפעם מצאתי נחמה בקולו העמוק, הכואב והמתייסר של שולי רנד : "הסתכלתי לאחור איי חורבות משמאלי מימיני הכול עולה בלהבות לעיני נגלה שביל מתפתל בליבו ענן, מכוסה בערפל..." ככה הרגשתי השבוע עם הערפל הכבד , הפיסי , שירד עלינו בבקרים ובערבים. בהתאמה מושלמת לערפל הכבד שנפל עלינו, כאן, בשבועות האחרונים. כשכבר חשבתי שהתמונה מתבהרת, והיא תמונה של אחדות ושל ניצחון, כשכבר חשבתי שלמדנו משהו מכל האסון הנורא והגדול שפקד אותנו בשביעי באוקטובר, כשכבר חשבתי שאני יכולה להרשות ללב שלי לשמוע ולקרוא קצת יותר מכותרות ראשיות, דווקא אז מצאתי תיסכול גדול, שבר עמוק, כאב שמתפזר לאלף רסיסים, כדורים ששורקים לכל כיוון , חיצים שנורים מפיות של כאלו או אחרים לבלי היכר, לבלי מחשבה, לבלי אחריות, לבלי דעת. וכאב לי. וכאבתי מאוד. ואת הערפל הפיסי הזה שנפל עלינו השבוע, פגשתי בשעת בוקר מוקדמת כשיצאתי לנסיעה שלא יכולתי להתעכב ולעצור ולצלם, הבטחתי לעצמי שאני לא מצלמת בנהיגה (הפיתוי גדול) ועד שמצאתי פינה בטוחה לעצור בה שלא תעכב אותי בזמנים , מצאתי חלקי נוף שכבר התפזר מהם הערפל, ונשמתי את היופי שלהם, ואת הירוק הפורח והמתחדש שלהם. והתפללתי. התפללתי שנשכיל להכיר בקיומו של ערפל, התפללתי להיות בסבלנות עד לפיזור הערפל, התפללתי שנכיר ביופי שקיים שם למרות הערפל המכסה, התפללתי להיות ראויה לענן הזה שיתפזר עלינו ברחמים, ברחמים. התפללתי לרחמים. רחמים עליי, רחמים על משפחתי וילדיי, רחמים על העם הזה שלנו , שכל כך אוהב, ולפעמים כשאין לו מעצורים הוא גם אוהב עד הקצה וקצת קשה לו לקחת חזרה, רחמים על העם הזה שלנו , שנתקענו איתנו, אין לנו ברירה, יש לנו רק אחד את השני כאן על האדמה הזאת, שגם לה אין ברירה ונתקעה איתנו, האדמה הזאת , שמתעקשת שנאחוז בה. חזק. אפילו שערפל עכשיו. שרק נמשיך ונאמין שיש טוב שם באופק והוא קרוב. ואם פתחתי עם הערפל של שולי , אסיים עם "מה התכלית" שלו שמפרק בי עצב אחר עצב, פורט בי מיתר אחר מיתר : "לב העולם אתה שומע מה זה לפתע מפחד אני באמונה אני יודע, יודע שלא תבזה תפילת עני שלא תבזה תפילת אני".

במאמר הזה אני רוצה לתת לכם שני דברים : 1. הבנה איך תמונה עובדת, איך היא צריכה לעבוד 2. מה תוכלו לעשות כדי שהתמונות שלכם ידברו אתכם נתחיל מהשאלה הפשוטה : מה התפקיד של התמונה ? מה המשמעות שלה ? מה המטרה שלה ? התמונה היא עוד דרך לביטוי. לא סתם אומרים שתמונה שווה אלף מילים. התמונה מדברת את הסיפור שמאחוריה. היא מבטאת מחשבות , מסרים , היא נוגעת ברגש, או בשכל. היא מעוררת למחשבה או לפעולה. למשל – כשאני רואה תמונה של מקום מסוים – אם יהיה שם ספסל או כסא, אני בקלות אוכל לדמיין את עצמי יושבת שם. אם אני רואה תמונה של נוף מסויים , אני אוכל לדמיין את התחושה שתהיה בי אם אהיה שם. תאמרו , ובצדק: יש תמונות שלא גורמות לי להרגיש ככה או לחשוב ככה. אז מה ההבדל ? מה עושה תמונה ל"טובה" ? מה גורם לתמונה להיות מעניינת ? מה יגרום לי לעצור לשניה על התמונה שלך דווקא בעולם מלא תמונות מכל פינה ? זה לא המיקום , או צבע המים, גם לא החפצים או העננים בשמיים. זה איך שאנחנו נבנה את התמונה. אם נבנה נכון את התמונה- היא תעבוד נכון על הצופה. ואם לא.. אז היא לא... אם אמרנו שהמטרה שלנו היא להעביר מסר, לספר סיפור באמצעות התמונה- אנחנו צריכים לחדד לעצמנו לפני שמצלמים – מה המסר ? מה אני רוצה לומר ? לפעמים מילים יניעו אותנו לחפש תמונה מתאימה, ולפעמים , אם התמונה תהיה טובה , היא כבר תניע אותנו לכתיבה. לפני שאני ניגשת לטיפים לצילום – חשוב לי להדגיש. הדבר הראשון לפני הצילום זה ההתבוננות . המחשבה . מה אני רוצה להגיד ? מה אני רוצה להעביר ? מה אני רוצה שהתמונה שלי תספר ? כולנו מכירים את המסרים שלנו בע"פ מתוך שינה. אבל לפעמים יש צורך לבודד מסר קטן, ולחדד אותו . הטיפ שיעזור לכם הכי טוב למקד את התמונה : תחשבו על מסר בשש מילים. לא יותר. המיקוד הזה יעזור לכם בהמשך. ועכשיו נעבור לטיפים שישנו לכם את התמונה, פשוטו כמשמעו : טיפ מספר 1 - לצלם לצלם זה לא אומר להיות "צלם".. אנחנו חיים בעולם שבו לכולנו יש בכיס 24/7 מצלמה. תתחילו לצלם. אל תחשבו על השימוש בתמונה עדיין. פשוט תיצרו לכם מלאי של תמונות. זה יכול להיות בכמה חלקים של היום לצלם פעולות שאתם עושים, מקומות שאתם נמצאים בהם, אנשים שאתם נפגשים איתם. פשוט תתחילו לצלם. 3 דגשים פשוטים בצילום : (יש המון דגשים וטיפים, מתחילה איתכם בקטנה.. שתזכרו ליישם) תבחרו נושא לתמונה, ותתקרבו אליו. תנו לו מקום של כבוד בתמונה. אל תתנו לצופה "לנחש" מה רציתם לצלם. תנו לו את זה "ישר לפנים". תמקמו את הנושא שלכם באחד השלישים של התמונה, לא באמצע. ככה תתנו מקום לרקע לתרום לנושא. למשל : כוס בירה היא סתם כוס בירה אם היא ממוקמת במרכז התמונה. אבל אם היא ממוקמת בצד שמאל של התמונה, וברקע יש חוף ים – זה מסר אחד של התמונה, ואם ברקע יש מסעדה – זה סיפור אחר. ואם הרקע הוא הסלון או פינת העבודה אלו כבר סיפורים אחרים עם משמעות אחרת. הכוס נשארה אותה הכוס. הרקע תורם לנו להבנת הנושא. תשימו פוקוס על הנושא. פוקוס עוזר לנושא להיות חד, ולרקע להיות מטושטש, לתרום אבל לא להפריע. (פוקוס עושים בלחיצה על הנושא, צריך לוודא שהעיגול הופך לצהוב ו"ננעל") טיפ מספר 2 – "לביים" תמונות לביים תמונות לא פוגע באותנטיות שלהן ! מה הכוונה ? למשל לבקש ממישהו שילך עם הגב אליי וכשאגיד לעצור- יעצור. כך תהיה לי תמונה שמדמה צעידה, מסע, התחלה, וכו'.. לביים תנועות ידיים , או חיבוק וכיוצ"ב.. כך נוכל לקלוע בדיוק יותר למסרים שלנו. תתפלאו כמה אנשים שמחים לעזור ולהיות חלק מהתמונה שלכם (גם אם רואים להם רק את הציפורניים המהממות, אל תשכחו לפרגן !) תיעזרו בבני משפחה, שכנים , חברים , לקוחות, כל מי שיכול לעזור לכם למלא את התמונה במסר המתאים. (כמובן שלשם כך תצטרכו רשימת מסרים מסודרת.. ) ותזכרו -אנחנו יכולים להעביר רגש בלי לצלם פנים ! כשאני מצלמת רק חלקי גוף , ולא פנים, אני משאירה מקום לדמיון אצל הצופה. הוא יכול לדמיין את עצמו בסיטואציה ולהתחבר אליי ולמסר שלי יותר בקלות. טיפ מספר 3 – לחפש השראה ברשת לחפש השראה זה לא אומר להוריד תמונות ממאגרים ! כשאני "נתקעת" עם תרגום של מסר לתמונה, אני יכולה לעשות שני דברים: להתאמץ ולתרגם את המסר לפעולה- ואז יהיה לי יותר קל למצוא לזה ביטוי צילומי לגשת למאגרי תמונות מהרשת למה לא כדאי להוריד תמונות מהרשת ? הנופים לא אותנטיים, לא ישראליים. זה מרגיש לא אמיתי.. לא אמיתי = לא מעניין אותי לקרוא, לא ייחודי מספיק.. כנ"ל לגבי הדמויות .. הם לא מהסביבה הטבעית שלנו.. לא מדברים אל הרגש שלנו.. למשל לראות פירסום עם פנים אסייתיות , קשה לנו לדמיין את זה על עצמנו , על הסובב אותנו כי זה לא מרגיש אותנטי.. זה יוצר ריחוק.. וזה נכון גם לגבי המאכלים.. אם אני רוצה לדבר על אוכל , אני אעדיף משהו שמוכר מהחנויות המקומיות פה.. ולא משהו שרוב האנשים לא טעמו או ראו במציאות... כמה שיותר לשדר אותנטיות, פשטות. אנחנו רוצים לקנות את האמון של הצופה שהתמונה אכן מדברת אותנו ואת המסר שלנו. מתי אני כן פונה למאגרי תמונות ? כשלא הצלחתי לתרגם את המסר לתמונה. אני אחפש במאגר התמונות כיוון לתמונה, אבל אני תמיד אצלם אותה בעצמי. וכך אני אבטיח שה"מותגים" על הבגדים של המצולם, והניראות שלו, ואפילו השלטים ברחוב יהיו מקומיים ואותנטיים, אני אגרום לקהל שלי להתחבר לתמונה כי זה מקומות ואנשים ומותגים / מאכלים שהוא מכיר מהיומיום שלו ואצור אצלו את האמון והחיבור. והכי חשוב לזכור- כמו שמילים שיוצאות מהלב נכנסות אל הלב- גם תמונה שהתרגשנו כשצילמנו אותה תרגש את הצופה. זה עובד באותה הצורה. ואתם הרי משקיעים במילים שלכם, מקווה שעכשיו נתתי לכם גם כלים ומוטיבציה להשקיע בתמונה. ואם אתם רוצים להעמיק ולקבל עוד כלים וטיפים תכתבו לי ואולי ניפגש בסדנא..

הו תן לי כח... היה איזה רגע שעצרתי וניגבתי את הדמעות ואמרתי לה : לא, הבטחתי לעצמי לא להגיד יותר שאין לי כח, אלא לבקש כח. כי מי לא מוצא את עצמו מותש לפעמים ממה שהחיים מזמנים לו ? עם יד על הלב , לכולנו , ואני שמה רגע את המלחמה בצד, לכולנו יש בתקופה כזאת או אחרת התמודדויות שונות ומשונות , תקופות שבהן הדמעות הן כל מה שאת מצליחה לראות מבעד לעיניים הרטובות , והמילים היחידות שאת מצליחה להוציא הן תפילות. על מה ? על מה לא... על חינוך הילדים הקטנים , על הגדולים , על הפרנסה וההתעסקות , על הבריאות והזוגיות , על חלומות שחלמת ועל אלו שלא תחלמי יותר.. על מה שאת ועל מה שאת לא רוצה להיות , תמיד יש איזה רחש-בחש מעבר לפינה , דווקא ברגע שנדמה לך שמצאת את ה"ספה הנוחה" שלך מתחת לעץ פורח, תמיד יש איזה נחש שמציץ ומכרסם ספקות ולוחש הווה מטריד ועתיד שחור לכל דורש וגם למי שלא... אז היה איזה רגע שהתפרקתי. הרגשתי ממש חלקים בגוף שלי זזים ומחפשים לעצמם מקום חדש בתוך כל הדבר הגדול הזה שנקרא "אני" . אבל אז עצרתי. ובמקום להסתכל על הכח שאין לי , עצרתי וביקשתי עוד כח. אני יודעת כמה כח של אור שמציץ מסדקים של לב שבור יכול לתת למי שגם לו יש סדקים בלב, אני מכירה את זה מקרוב, שואבת עמוק ומתחזקת מזה. כי עם הסדקים שלי אני יודעת להתמודד, כך או אחרת. לפעמים מצליחה להתגבר יותר לפעמים פחות, אבל תמיד משתדלת לאחות ולהדביק וליצור את השלם..וכשאור מסדקים אחרים נוגע בסדקים שלי .. הוא כמו מחזיר אור , העוצמה שלו גדולה בי פי כמה. וכבר חשבתי שאני מודבקת היטב, עם סדקים שהאור יוצא ונכנס דרכם אבל מודבקת היטב, והיום , פגישה מקרית עם מישהי שלא פגשתי מתחילת המלחמה פרצה בי את כל הסדקים. פתחה בי את כל הסכרים. כאילו לכל אחד יש צורך בכל רגע נתון לשתף את כל קורותינו בחודשים האחרונים מחדש, כאילו לא כולנו חווים את אותם הכאבים, כאילו לא כולנו דואגים וחרדים לחיילים , ולאנשי המילואים, כאילו לא כולנו חרדים לשלום החטופים ולבריאות הנפש של הנשארים, כאילו היה צורך לבדוק שגם אצלי סדוק ושבור וכואב, והיא בכלל לא ידעה שאני ... מבקשת כח... היא פשוט רצתה לפרוק את הכובד מעל הלב שלה ולשים אותו על כתפיים של מישהו אחר, גם היא ביקשה לעצמה כח... אבל אז הכל נפתח בי. ומצאתי את עצמי בדרך לים, המקום שמחבר בי הכל, בשקט של החול וברעש הגלים , מאפשר לי להתפרק לחתיכות ולהיות מורכבת מחדש, כל חלק לא בדיוק חוזר למקום , לא בדיוק באותו הגודל, אבל בסוף אני יוצאת משם אדם מורכב, שלם זמני כזה, כואב וסדוק ושבור, שלם שהתמלא כח להמשיך להאיר בין הסדקים . וזה מה שהמצלמה שלי קלטה ברגעים שביקשתי לי כח..

כ-פורים ניסיתי לדפדף אחורה בזמן, לראות איזה מחשבות היו לי לפני שנה , בפורים. מה היה מד השמחה שלי , איפה הייתי על רצף ההתבוננות הפנימית שלי, אם תשאלו אותי למה (וגם אני שאלתי את עצמי כמה וכמה פעמים) יש לי תשובה לא מספקת לתת.. כי ככה יותר קל לי לשפוט את עצמי, אולי אני צריכה אישור למחשבות שלי לתחושות ולרגשות ולעבודה הפנימית, שהנה, אני בסדר, אני בהתקדמות. אבל במבט מעמיק, נטול מסכות , מבט פנימי שלי על עצמי בלבן של העיניים יכול לאותת לי שאני בדיוק באותו המקום. אז אתעקש להסביר לעצמי שהחיים הם ספירלה. ואני אולי באותה נקודה, אבל בעומק אחר. את השבועיים האחרונים העברתי במעין חשבון נפש המאפיין את יום כיפורים. מה שמחזק אצלי את התובנה של פורים כ-פורים. פתאום אזור הנוחות שלי התקפל לי מתחת לרגליים והייתי צריכה למצוא קרקע יציבה לעמוד עליה. נדרשתי להפעיל את כל שרירי הליבה שלי ולהעמיד אותם במבחן הישרדות. אני בטוחה שאחרי שאתייצב רגליי יהיו נטועות בקרקע וראשי ישאף גבוה למעלה, הלב שלי יהיה מכוון בדיוק במקום שבו הוא צריך להיות וכל עצמותיי תאמרנה שירה. עד אז, שולחת לכם חמישה טיפים לצילום ילדים, או מבוגרים. פורים שמח :) 1. צלמו בגובה העיניים - תתאימו את גובה המצלמה לגובה העיניים של המצולם (ככה הפרופורציות של הילד יישארו מותאמות לגודל האמיתי שלו ולא יתקבלו עיוותים..) 2 . שימו את הפוקוס על העיניים של המצולם - בסלולרי אנחנו עושים פוקוס ע"י לחיצה על המסך באזור המבוקש (במקרה זה העיניים/גשר האף) . חצי לחיצה יופיע לנו עיגול, ואז עוד לחיצה הוא ישנה את צבעו לצהוב. ככה תבטיחו שהפנים של המצולם יהיו חדות וברורות. 3. תרחיקו את המצולם מהרקע - לפחות חצי מטר מהקיר / עץ / מה שתבחרו.. ככה תכניסו קצת עומק לתמונה ואת הטשטוש שאתם מאוד אוהבים. אופציה נוספת להשגת הטשטוש הזה במונח המקצועי שלו : בוקה , לצלם במצב דיוקן / פורטרט. 4. שמרו על אותו הגובה - כשאתם מצלמים כמה ילדים יחד, תדאגו שהעיניים של כולם יהיו פחות או יותר באותו הגובה. ככה תבטיחו שכולם יהיו בפוקוס. עדיף שהגבוהים ירדו על הברכיים מאשר יתכופפו עם חיבוק גמלוני כזה שמועך את הנמוכים. 5. תצלמו גם חצי גוף - זה נותן דגש לפנים, ומשאיר לנו מזכרת מהתום הזה לפני שהם משתנים לנו ומתחצ'קנים לנו :) תחייכו, תנשמו , תסלחו להם אם הם קימטו את התחפושת.. הם מתרגשים בדיוק כמונו ! והכי חשוב. תשלחו לסבא וסבתא. תעשו להם נחת..

מה למדתי מצילום השקדיות זה היה בתחילת השבוע, אחרי יום עבודה ארוך ומתיש , המיטה קרצה לי בחום, השמש נפנפה בחלון . ידעתי שהמיטה תחכה לי אבל השמש פחות , מילאתי בקבוק מים, נעלתי נעלי ספורט , לקחתי את המצלמה ועליתי על הרכב. הגעתי עד הכיכר ביציאה מהישוב ואז הבנתי שלא תכננתי לאן לסוע.. (פרט שולי...) שלפתי את הווצאפ, נזכרתי במעיין ושקד שצילמתי אותן שנה שעברה בשקדיות (כי שקד, הבנתם..), נכנסתי להתכתבות עם מעיין ומצאתי את נקודת המפגש. הימור. יהיו או לא יהיו שקדיות ? ניסע. מקסימום נמצא יופי אחר בדרך. כשהגעתי לכיוון היעד ראיתי מכוניות חונות בשולי הדרך, הבנתי שמשהו לצלם יהיה פה. רכב החתן-כלה שעמד שם אישש את זה, האדרנלין התחיל לזרום והלב שלי התחיל לפעום בקצב. תראו, היו את כל הסיבות למה לא. השעה אחרי 16:00, ישבתי יום שלם על המחשב, לא תכננתי לצאת מהבית אז אין לי מושג מה הלו"ז אחה"צ עם הבנות ולמה צריך לדאוג, וגם תיכף ממש תיעלם השמש, אבל את כל התירוצים האלו דחיתי בהינף יד. כשפתחתי את התיק והוצאתי את המצלמה פתאום קצת "התחרטתי" ביני לבין עצמי. מה את עושה ?? אין לך עדשה מתאימה בכלל לצילומים כאלו. והמקום הזה, אם להודות על האמת נראה סוג של "סוף העונה".. מיד עצמי ענתה לי - אז מה ? לוותר ? אמנם לא נסענו רחוק אבל כבר יצאת , וזאת יכולה להיות חוויה שיש בה הרבה שקט. וחוצמזה שלאף אחד אין אף פעם את כל הכלים המתאימים. ואת תמיד אומרת שהכל תלוי בהתבוננות שלנו , אז תקחי את המצלמה ותעופי לי מהרכב. נבהלתי מעצמי וירדתי לשטח. בשניה אחת כל התירוצים נעלמו. בשניה. נשמתי ירוק, נשמתי לבן, נשמתי ורוד, נתקעה לי המטפחת בעצים (בנוהל...) , בהיתי מרחוק בחתן וכלה יפיפיים והזלתי דמעת התרגשות (גם בנוהל..), פגשתי משפחה שהגיעה בלחץ רק כדי לעשות תמונה משפחתית בשקדיות וכשראיתי שהבעל מסתבך איך להיות חלק מהתמונה וגם לצלם - אמרתי לו בחיוך- עזוב, כנס לתמונה, למזלכם אני עם עדשה מתאימה לצילום משפחות. בכל התמודדות בחיים יש את המניעים , השליליים , שחוסמים , ומשאירים אותנו בנקודת הנוחות. אני מתפללת להשכיל ולקחת מהטיול הקטן הזה את הכוחות למצוא נקודות של אור בתוך הסבך, לראות את היופי שיש לי בחיים גם אם אני חושבת שלא תמיד יש לי את הכלים , גם אם זה לא כזה פשוט ודורש להתאמץ, אני בטוח אמצא אנשים טובים בדרך שיחייכו בחזרה ויזכירו לי שהכל תלוי בנקודת המבט.

מקרה שקרה במקרה "שלום, יש כאן מישהו ?" שאלתי יחד עם צלצול פעמון הכניסה. בדלת מאחורי הדלפק הגיח איש מבוגר, מזוקן ולבן, בגיל 75-80 לפחות. "כן גברתי", צעד לעבר הדלפק באיטיות, "במה אוכל לעזור לך ?" הורדתי את תיק הכתף והוצאתי משם את החבילה העטופה בסרט הורוד. "הנה, קראתי באינטרנט שאתה עושה עבודות כיוון. אז אלו צריכות את העזרה שלך." "אינטר מה ?" שאל, תוך כדי גירוד באוזן שמאל "ניצמד לעיקר", מלמלתי מתחת לאף.. "אה, סליחה, לא משנה. קראתי במחשב." "אה, במחשב, שוין. נו, מה קראת ? " "שאתה עושה עבודות כיוון. כיוון ." עניתי בנימה חסרת סבלנות (בד"כ יש לי סבלנות לכבדי גיל ושמיעה, אבל הבוקר היה לי כל כך מטורף וכל מה שיכל-השתבש לטובה, אז להתעסק עם מכשירי שמיעה פחות התאים לי באותו הרגע...) "אה... כיוון, כן כן. אני עושה. מה צריך לכוון גברתי ? " "אפשר עם פחות גברתי, אדוני ? אני בדרך לחגוג 45 וקצת כבד לי כל ה"מְבֻגָּרוּת" הזאת על הבוקר.." "כן ,כן,טוב, מה לכוון ?" ונאנח.. "הנה, פה בערימה קשורות בסרט, מסודרות היטב, כל המחשבות שלי. אני ממש רציתי לחשוב מחשבות טובות, אבל איכשהו זה תמיד יוצא עקום. אז חשבתי שאולי אתה תוכל לכוון אותן." "אה..מחשבות טובות גיברת, אה,סליחה, נערתי היקרה, מחשבות טובות אני לא מכוון." "אבל היה כתוב באינטרנט, אה,במחשב, שאתה עושה את כל עבודות הכיוון." "כן,אבל אין לי ניסיון בזה, אנשים לא באים עם מחשבות טובות, אנשים באים עם מחשבות מפחידות, מייאשות ואני מכוון להם. אבל טובות ?? כבר 35 שנה לא נכנס פה מישהו עם מחשבות טובות.. נו אני לא יודע מה לעשות איתן גברתי." "די עם הגברתי ! אין מצב שאתה שולף איזה מסמך הוראות ישן ? בטח שמרת פה משהו ב 35 שנים האלה.. באיזה קלסר או מה.." "נו הלוואי," נאנח שוב. "הבן שלי פה הכניס הכל במחשב. כל המחשבות פה לא טובות. אין מחשבות טובות. " מיואשת , על סף דמעות, אספתי חזרה את כל המחשבות הטובות לתוך הסרט הורוד. ותוך כדי הוא שואל, באמת בנימה של סבא חמוד ולא זקן נרגן וכבד שמיעה "ולמה שתרצי לכוון מחשבות שהן טובות..??" "כי.." עניתי תוך כדי שאני מוחה את האף, "כי הן לא יוצאות טוב, המחשבות האלה. לא משנה כמה אני חושבת אותן, אני בסוף יוצאת מאוכזבת." "אה, מאוכזבת...נו היית אומרת מההתחלה גיברת. מאוכזבת זה בחנות ממול. " "הוא מצחצח ," עניתי, "ככה כתוב על הדלת ובמחשב... אני צריכה מכוון." "הוא יוכל לעזור לך," התעקש הסבא'לה. " הוא מצחצח אמונה למי שהתאכזב ממחשבות טובות ."