בעין טובה

אני חוף אליו עוגנות ספינות אני מזח מחזיק היטב אוניות מתנודדות בים סוער אני רציף עליו מהלכים בלילות של ירח מלא זוגות שלובי ידיים אני צופה ומביטה במיגדלור המסתובב על צירו, מסתובב על קצי, המבשר את בואן של ספינות ומאותת על לכתן של אחרות אני נושמת את תנועת הגלים ומתנודדת יחד איתם פעם למעלה פעם למטה העיקר לא לעצור לעולם וכשספינה אחת עוזבת ומתרחקת , ומתפנה מקום לספינה אחרת להתקרב מתעורר אז בקשר קול רחוק המבקש אישור להתקרב, ואני עולה ועונה בקול מצפה : קרב, קרב, קרב יום שהוא לא יום ולא לילה, הידעת ? כתבתי פסקאות ארוכות , מילים מכובסות , חרזתי חרוזים, משלתי משלים נמנעתי מלהגיד כאבתי אהבתי התגרשתי התרגשתי הרגשתי החלטתי ממשיכה בוחרת בחיים בוחרת בעצמי לחיות לנוע לאהוב לכאוב פתחתי את הלב ונתתי לו דרור שמתי את המפתח באיזה חור , שיניתי את הקוד וזרקתי אותו לים . וזהו , נתקעתי. אין לי עוד מילים להסביר את הרגשות שלי, אין לי עוד מילים. אולי אין לי רצון , אולי אין לי כח. בייאושי כי רב הוא רצתי לפיתרון זמין ומהיר - הלא הוא הצ'אט וביקשתי ממנו שיקרא טור אחד או שניים שלי וימשיך את המילים היכן שנתקעתי. כל פסקה שהוא כתב לא הזכירה לי במעט את מה שאני מרגישה או את המסר שאני רוצה להעביר. החלטתי לעצור. לא לתת למלאכותי להשתלט על הבינה שלי. הלוואי והייתי יודעת מה אני רוצה להעביר. אולי לפעמים ספינות צריכות פשוט לפרוק כדי שיוכלו "להעמיס" מלאי מחדש. ואולי זו התחושה איתה אני סוגרת את השבוע הזה. אם תרצו לשתף בתמונה שסוגרת לכם את השבוע הזה מוזמנים לשלוח אליי דרך כפתור הווצאפ בתחתית העמוד... 

יש רגעים שבהם אני עומדת מול קבוצה של אנשים, עם מצלמות בידיים, ורואה את אותו דבר קורה שוב ושוב: לפני הלחיצה הגוף מעט מתוח, הנשימה קצרה, העין מחפשת. וכל מה שנדרש כדי שהפריים ייפתח… זה רגע אחד של התבוננות. לא טכניקה. לא ציוד יקר. רגע. רגע שבו אנחנו מרשים לעצמנו לראות. המסע שלי בצילום התחיל מזמן, עוד לפני שקיבלתי את המצלמה הראשונה שלי. הוא התחיל ביכולת להבחין: באור שמשנה צבעים, במבט של ילד, בצל שמספר סיפור. ולמדתי משהו חשוב : צילום הוא לא רק לחיצה. צילום הוא לא רק תיעוד. צילום הוא לא רק לתפוס את הרגע. צילום הוא כלי להקשבה. בכל שבוע אני פוגשת אנשים שמצלמים “לא רע”. יש להם עין. יש להם תחושה. ויש להם אולי גם מכשיר משוכל, אבל משהו שם עוד לא מקבל עומק. עוד לא מתיישב נכון. כשהם מצטרפים לסדנה שלי, הם מגלים שזה לא בגלל שהם לא טובים, זה בגלל שאף אחד לא לימד אותם איך לראות. מה זה אומר “לראות”? לראות זה לקחת נשימה לפני הלחיצה. זה לשים לב איפה האור נופל. זה לשאול מה אני רוצה שהאדם בצד השני ירגיש כשהוא מסתכל על התמונה. לראות זה לתרגל חמלה כלפי מי שמול העדשה, וכלפי עצמך. זה לא לפחד לתת מקום לבלגן, לרכות, לרגעים לא מושלמים. זה לא לפחד להתקרב ! לנושא , לעצמי. בסדנא אנחנו מתרגלים “עין טובה”: לא ביקורתית, לא שיפוטית, אלא עין שיודעת לזהות יופי אמיתי . כזה שלא צועק, אלא לוחש. כזה שלא מרעיש אלא נוכח. נשימה לפני בניית פריים האמת? לפעמים מה שחסר לתמונה זה לא עוד שיפור טכני. אלא רגע אחד של נשימה והתבוננות. אני רואה את זה כשהמשתתפים מצלמים אחרי ההסברים. הם עומדים, קצת "חסרי אונים" קצת מבולבלים, לא יודעים לאן לכוון... אל תפחדו להתקרב, אני מציעה. ותחשבו על משהו אחד קטן במרחב פה שגורם לכם עניין. ופתאום, כמו קסם, משהו משתחרר. העין המצלמת נהיית מלאת כוונה. והתמונה שהיתה מאוד משעממת ולא מדוייקת - משתנה. למה ללמוד צילום במפגש חי ולא רק אונליין? צילום הוא אנושי. הזווית שאנחנו מפספסים- באה במדוייק כשמישהו מכוון אותנו. כי לפעמים רק מישהו שעומד לידך יכול להרגיש את הלב הפועם מהתרגשות, לראות איזו קרן שמש יפה מצאת, לראות כמה קרוב כבר היית, ולהגיד שחסר עוד חצי צעד כדי שהתמונה תדבר את מה שרצית שהעולם ישמע. יוטיוב מלמד טכניקה. אבל טכניקה לבד לא מייצרת תמונה שנוגעת בלב, שמספרת סיפור. שמספרת את הסיפור שלנו. בסדנה אני לידכם. רואה את מה שאתם רואים ומכוונת בעדינות: לשים לב לאור, לשים לב לדברים שנדחפים ולא משרתים את התמונה, לשים לב שזו התמונה שלך ורק לך יש שליטה עליה. לשים לב לסיפור שלך, ואיך הוא בא לידי ביטוי בתמונה. ואז קורה הרגע הזה שבו מתחילים לראות את העולם מחדש. מה תקבלו מהסדנה? לא רק תמונות יפות. אלא: ־ עין שמזהה עומק ויופי גם בתוך רעש. ־ רכות וחמלה גם כלפי הצילום שלך וגם כלפי עצמך. ־ הבנה חדשה של אור, צבע ומרחק. ־ ביטחון לבנות פריים שיש לו מסר. ־ ובעיקר: פגישה עם עצמך דרך העדשה. צילום הוא תרגול יומיומי של נוכחות. והיכולת הזו מחלחלת לחיים עצמם . לשיחות, להורות, לעבודה, לדברים הקטנים שעד עכשיו חלפו לידנו. אם משהו בדברים האלו נגע בך, אם אתם מרגישים שהגיע הזמן לראות טוב יותר לא רק דרך המצלמה, אלא גם את עצמכם, אני מזמינה אתכם באהבה להצטרף לסדנא הקרובה. כמו תמיד, אנחנו נצלם, נצחק, נתרגש, ובעיקר -נראה טוב, נעמיק מבט, נחזק ונתחזק בעין טובה.