בעין טובה
יערית יאיר - צלמת
PHOTO BY EDI ISRAEL
זאת אני
נעים להכיר, שמי יערית ואני צלמת בעין טובה.
אני מצלמת ארועים, תדמית, משפחות בטבע ויש לי סדנאות צילום.
אני משלבת בצילומים שלי התבוננות והעמקה על הטוב שקיים בכל אדם, בכל דבר.
ויש לי את היכולת והכישרון לבטא את הרגשות של המצולמים שלי.
סדנאות הצילום שלי משולבות בכלים מעולם הפוטותרפיה כדי שגם אתם תדעו ותוכלו לבטא את הרגשות שלכם.
מדברים עליי
בלוג
לפני כמה שנים קנינו קורס לפתיחת חנות באמזון. עזבו את זה שהתברר שהקורס לא מעודכן בצורה הזויה (כל הלינקים היו שבורים, שיטת המסחר כבר השתנתה...) בעלת הקורס התיימרה להבטיח שם "הצלחה בקלות". או איך שהיא אמרה שוב ושוב בהדרכה: "אני קמה בבוקר ושומעת גלינג-גלינג-גלינג. כל המטבעות נופלים לי ישר לתוך הארנק". היום אני יודעת בדיעבד שאלו היו המטבעות שלנו, של פתיים כמותנו. אבל איך אומרים? קחו את הסיכון או תפסידו את הסיכוי. לא יודעת אם זה נכון כאן ב-100%, אבל שיהיה. לפני כמה שבועות התחלתי תהליך ירידה במשקל. והנה, באמת, אני קמה בבוקר ושומעת גלינג-גלינג-גלינג. המטבעות שלי אומנם נשאבים לטובת המוצרים, אבל אין מה לומר: הפעם יש תמורה בעד האגרה (הצעירים פה בכלל לא מבינים שזו פרסומת...), והקילוגרמים עפים לכל רוח. בכל בוקר אני קמה ורואה עוד ועוד גרמים שנעלמים. זאת תחושה ממכרת. בחיי, בלי טיפת ציניות. בטח עבור מי שהיתה רגילה להזיע ימים רבים כדי לרדת מיליגרם. מעז יצא מתוק, והרשמתי את עצמי. חשבתי שעשיתי תיקון. שהנה, עברתי כברת דרך מאז הכישלון החרוץ של הקורס ההוא ועד לתוכנית התזונה המצליחה הזו. חשבתי שאולי בכל זאת אפשר להצליח "בקלות" (יחסית, כן? בואו נהיה כנים- יותר קל לי לשלם על משהו שמשביע ומסדר לי את התאבון מאשר להתאפק מול פיצה חמה..) ואז, כמעט כמו ללעוג לי בפנים - הגיע אלול. ואוהו, כמה שהוא מתריס מולי: נראה אותך, גברת גלינג-גלינג-גלינג. אין כסף קל. אין הצלחה קלה. אין יגיעה בלי עמל. למה נראה לך שאת האתגרים האלו תצליחי לעבור בקלות? למה? באמת, מה חשבתי... יש איזה עניין. אני לא אכנס אליו פה, נטו כי אני מתביישת להיתפס במערומיי (אל תדאגו, הבנות שלי תופסות אותי שם תדיר). אני פשוט לא מצליחה. לא מצליחה. ולא משנה מה אני משננת לעצמי בבוקר, כמה אני מבטיחה שהיום אני מנצחת את זה, שאני מסוגלת, שהנה, עובדה שבשדות אחרים זה עובד. והמלך? הוא בשדה. בשדה שלי. עכשיו, ברגע זה. הוא שומע את הלב שלי מבקש, מתפקע, להצליח את האתגר הזה. הוא רואה את רעידת הידיים ואת האכזבה הפנימית שלי מעצמי בכל פעם ששוב נגמר היום ולא עמדתי בהחלטה להשתפר. אז למה? למה לא מצליח לי? זה טור בלי סוף טוב. אולי בלי סוף בכלל. זו קריאה פנימית שמבקשת להשתחרר מכבלי ה"גלינג-גלינג-גלינג", ולהבין שאני צריכה לחבק ולאהוב כל טיפת זיעה של מאמץ. להבין שאין פתרונות קסם ואין קיצורי דרך. בכל שדה שאבחר יש דרך שצריך ללכת בה, והיא לא פשוטה. אף פעם. אבל האור בקצה נהדר - גם אם הוא נעדר בכל נפילה מחדש. ובשדה הזה, שבו אני מבקשת גאולה מההתמודדות שלי, עומד לו המלך ומביט בי. נוסך בי אמונה ובטחון שאני מסוגלת. שיש בי כוח. אולי. הלוואי. אלול טוב שיהיה לנו. ומוצלח. בכל השדות.
עבר קצת זמן מאז שהעליתי כאן טור מקצועי של טיפים, והאמת? התגעגעתי. לפעמים החיים לוקחים אותנו לכל מיני כיוונים, אבל המצלמה תמיד שם, מחכה בשקט שנחזור להביט דרכה על העולם, ונמצא בו את היופי שחיכה לנו כל הזמן הזה. מי שהיה בסדנא שלי יודע מה הדבר הכי חשוב לי בצילום. לא מדובר על הגדרות טכניות מסובכות, לא על מגה-פיקסלים ובטח שלא על פילטרים מלאכותיים. הכי חשוב לי זה - איך להפוך תמונה לסיפור שלכם . איך לצלם כך שמי שיסתכל על התמונה יראה בה את המבט הייחודי שלכם, את הרגש שלכם באותו הרגע, בעצם את מי ומה שאתם. ישבתי וכתבתי חמישה טיפים פשוטים ומעשיים, שישנו את הדרך שבה אתם מחזיקים את המצלמה ואולי, רק אולי, יתנו לכם נקודת מבט קצת אחרת גם על החיים עצמם . 1. לרדת לגובה העיניים (ולפעמים נמוך יותר) על העדשה: רובנו נוטים לצלם את העולם מהגובה שבו אנחנו עומדים. זה נוח וטבעי, אבל זה מייצר תמונות שכולם כבר ראו. בפעם הבאה שאתם באים לצלם,בין אם זה הילד שלכם, פרח קטן שצומח במדרכה או אפילו כוס הקפה של הבוקר, פשוט תתכופפו. רדו על הברכיים, הניחו את המצלמה ממש בגובה הנושא, או אפילו מעט מתחתיו. פתאום יתגלה בפניכם עולם שלם שלא רואים מלמעלה. בחיים עצמם: לפעמים, כדי להבין סיטואציה או לפגוש באמת אדם אחר, אנחנו צריכים לשנות את הגובה שבו אנחנו עומדים. לרדת מהעמדה האוטומטית שלנו, להתכופף בגובה העיניים של מי שמולנו, ולהביט על העולם מנקודת המבט שלו. שם, בגובה העיניים, מתחילה האמפתיה האמיתית. 2. לחפש את הצל, לא רק את האור על העדשה: אנחנו רגילים לחפש את המקומות המוארים והבוהקים ביותר, אבל הקסם האמיתי בצילום קורה במפגש שבין האור לבין הצל. צללים טבעיים יוצרים עומק, דרמה ומבנה לתמונה. חפשו את הניגודיות הזו : את קרן השמש שמסתננת מבעד לתריס ומשרטטת קווים על הרצפה, או את הצל המוארך שהעץ מטיל בשעות אחר הצהריים המוזהבות. בחיים עצמם: אנחנו מאוד רוצים שהחיים שלנו יהיו תמיד "באור מלא" . בהירים, מושלמים, חסרי דאגות. אבל העומק האמיתי שלנו כאנשים נבנה גם מהצללים שלנו. המורכבות, הרגעים הפחות פוטוגניים וההתמודדויות הם אלו שמשרטטים את קווי המתאר של האישיות שלנו והופכים אותנו למי שאנחנו. אל תפחדו מהצללים שלכם! הם אלו שנותנים לכם עומק ! 3. להתמקד בפרט הקטן (פחות זה יותר) על העדשה: במקום לנסות להכניס את כל החדר, את כל הרחוב או את כל הנוף לתוך הפריים, נסו להתקרב ולהתמקד בפרט אחד קטן ומסקרן. המרקם של כלי חימר, טיפת מים על עלה ירוק, או קמטי הצחוק בזווית העין של מישהו שאתם אוהבים. כשמנקים את ה"רעש" שמסביב, הנושא שלכם מקבל את הבמה הראויה לו והתמונה הופכת לעוצמתית וממוקדת. בחיים עצמם: החיים המודרניים רועשים ומלאי גירויים, וקל מאוד ללכת לאיבוד בתוך ה"נוף הכללי" והעמוס. היכולת להחזיר לעצמנו את השקט מתחילה ביכולת לעצור ולהעריך רגע קטן ומדויק אחד. נשימה אחת עמוקה, שלוק חם מכוס קפה , מילה טובה אחת. הפרטים הקטנים הם אלו שמרכיבים, בסופו של דבר, את התמונה הגדולה. 4. אמנות הוויתור והמסגור על העדשה: קומפוזיציה טובה היא לא רק מה שאתם בוחרים להכניס לתמונה, אלא בעיקר מה שאתם בוחרים להשאיר בחוץ. השתמשו ב"מסגור טבעי" שיש סביבכם : ענפים של עץ, משקוף של דלת, או אפילו צללים כדי להדגיש את הנושא המרכזי שלכם, וחתכו החוצה את הבלאגן שברקע שמסיח את הדעת. בחיים עצמם: גבולות. זו מילה שלפעמים נשמעת קצת נוקשה, אבל היא בעצם מעשה של אהבה עצמית. בדיוק כמו בצילום, גם ביום-יום שלנו אנחנו חייבים לבחור מה אנחנו מכניסים ל"פריים" של החיים שלנו ומה אנחנו משאירים בחוץ. מותר להגיד "לא" לבלאגן ולרעשים שלא עושים לנו טוב, כדי לפנות מקום ומסגרת למה שבאמת יקר ללבנו. 5. לאמץ את חוסר השלמות (היופי שבתנועה) על העדשה: תמונה לא חייבת להיות חדה כמו סכין או מיושרת לפי הסרגל כדי להיות מושלמת. לפעמים, מריחה קלה של תנועה, טשטוש עדין של הרקע או זווית קצת לא שגרתית מעבירים רגש, חווינ וסיפור הרבה יותר טוב מתמונה קטלוגית סטטית. חוסר השלמות הטבעי הוא זה שמפיח חיים בתמונה. בחיים עצמם: השאיפה לשלמות היא מלכודת מעייפת, ואם נודה על האמת- די משעממת. הרגעים הכי יפים, מצחיקים וזכורים בחיים שלנו הם דווקא אלו הלא-מתוכננים. אלו שיש בהם תנועה פרועה, שיער מבולגן, צחוק מתגלגל וקצת אבק של שגרה. תנו לעצמכם להיות בתנועה, גם אם לפעמים הדברים נראים קצת מטושטשים בדרך. כשאתם מרימים את המצלמה היום, אל תחשבו על "איך לצלם משהו יפה בשביל שאחרים יאהבו" תחשבו על מה שאתם מרגישים באותו הרגע, ואיך אתם יכולים להעביר את ההרגשה הזו דרך העדשה. תנו לעולם שלכם להשתקף בצילום שלכם- כי אין בעולם כולו עוד מבט כמו המבט שלכם. שלכם, באהבה יערית יאיר, "בעין טובה"
אנשים שקרובים אליי נוטים להגיד לי שאני אימפולסיבית. היום קונה, מחר מבטלת, היום מתכננת, מחר קונה לא נחה, לא נחה האמת היא שיש לי בראש מגדלים על מגדלים של תוכניות. לכל דבר. אני מעדיפה להגיד על עצמי שאני "אחת שיודעת". אני יודעת מה אני רוצה,אני יודעת איך אפשר להשיג את מה שאני רוצה וכשאני לא יודעת – אני יודעת שאני צריכה להתייעץ עם בעלי מקצוע וכן, גם לשלם עבור הידע הזה. ואז הרצונות שלי לובשים צורה במציאות. במהלך השנים פיתחתי רצון מאוד חזק, ואינסטינקטים מאוד טובים, קשרים עם המון אנשים ולמדתי הרבה על העולמות שמעניינים אותי כך שאני חולמת את מה שאני מגשימה ומגשימה את מה שאני חולמת. כשישבתי השבוע לבחון את החלום הנוכחי , החזון יותר נכון ,כי זה היה משהו אחד מאוד גדול שמורכב מהרבה הרבה דברים קטנים וגדולים. כשישבתי השבוע לבחון את החלום הנוכחי (=החזון) הבנתי שמדובר במשהו אחד גדול מאוד, שמורכב מהמון פרטים, קטנים וגדולים, הכרתי בעצמי שיש לי קושי עצום בלקבל "לא. (למרות שאין לי שום בעיה לחלק אותו בנדיבות 😊 וחשבתי שאולי הרבה פעמים הנקודות שבהן אני מרגישה לא מתקדמת, הן הנקודות שאני שומעת "לא" ולא מוצאת דרך איך לגרום למציאות להיות "כן". והמצב הזה מערער אותי מאוד. אני מסרבת לקבל "לא" אל מול בני אנוש. אל מול אלוקים אני יודעת שיש מציאות כזאת, שעכשיו ריבונו של עולם אומר לי לא. אני יודעת ומבינה שזה לטובתי. ועם הזמן אני גם מבינה ומאמצת לי את התודעה שכולנו פה רק שליחים של ריבונו של עולם. ואם השליח אומר לי "לא" , שוב ושוב , יש פה מסר ישיר עבורי לחשב מסלול מחדש. יש דברים שאני נאחזת בהם. כי החזון שלי כבר נרקם אל מול העיניים, יש שיאמרו שאין בי גמישות מחשבתית, אני נוטה לחשוב שהחזון שלי חזק והגמישות היא פשוט איזה משהו להיאחז בו אל מול ההתעקשות להצליח ולממש. לא יודעת אם הצלחתם לרדת לסוף דעתי אני רק יודעת שאנחנו בימים של חורבן, חורבן לאומי. בימים אלו לפני אי אלו שנים נחרב בית המקדש הראשון ואז גם השני. ומאז אנחנו בגלות . לאומית. זכינו להתיישב בארצנו אך עוד לא זכינו שייבנה לנו מקדש שמחבר חזון להגשמה. לפני 21 שנה חרב עלינו שוב. וגורשנו מחבל ארץ יקר וחשוב .גוש קטיף. מאז, כשאני חושבת על חורבן הבית – יש לי פנים ושמות וכתובות להיאחז בהם ולראות את החורבן האישי שכל אחד ואחד חווה. לפני שנה התגרשתי. והמילים חורבן הבית מקבלות משמעות שצרובה לי בנשמה, בנימים ובוורידים. אין איך לסובב את זה. נחרב לי . נחרב לי החזון, החלום, הרצון, הכל נחרב. אבל יש בי אמונה, ואני יודעת לדבר עם ריבונו של עולם, ולבקש ממנו שיגיד לי "כן" אולי לא על כל מה שאני רוצה וחולמת, אבל התפילה שלי שישלח לי בהירות , ושליחים טובים לזכות ולבנות מחדש. קומה חדשה בתוך עצמי, אמון בדרך ובמצטרפים איתי. כשמבינים היטב מהו חורבן , יודעים היטב איזו גאולה לכוון בתפילה. והימים האלו , הלאומיים, שאנחנו בפתחם- תשעת הימים, והשבוע שחל בו ט' באב, מעוררים אותי לחשוב כמה באמת אני מחוברת לחזון הזה שנקרא - גאולה .
