בעין טובה
יערית יאיר - צלמת
PHOTO BY EDI ISRAEL
זאת אני
נעים להכיר, שמי יערית ואני צלמת בעין טובה.
אני מצלמת ארועים, תדמית, משפחות בטבע ויש לי סדנאות צילום.
אני משלבת בצילומים שלי התבוננות והעמקה על הטוב שקיים בכל אדם, בכל דבר.
ויש לי את היכולת והכישרון לבטא את הרגשות של המצולמים שלי.
סדנאות הצילום שלי משולבות בכלים מעולם הפוטותרפיה כדי שגם אתם תדעו ותוכלו לבטא את הרגשות שלכם.
מדברים עליי
בלוג
הרבה זמן לא כתבתי. כתבתי, אבל לא משהו מסודר שמחזיק מחשבה אחידה לאורך 350-400 מילים (כן, כן.. זה האורך שאתם קוראים אותי בדרך כלל) כתבתי קצר, מתחכם , מתחמק , מתנמס, מתנחמד ... כתבתי תודות , בקשות , כתבתי דמעות אבל משהו שמתגבש לו – הרבה זמן לא התיישב לי על הלב. הבוקר הייתי בסופר , ראיתי איזה מכשיר להכנת שייקים , משהו יפה כזה, מעוצב בטוב טעם וצבע. וחשקתי בו. אני לא צריכה מכשיר כזה באמת. יש לי אחד יפה מעוצב בטוב טעם וצבע, שמכניס לי המון שמחה פעמיים ביום כשאני משקשקת לי שייק ,אבל חשקה נפשי, ועם נפשות לא מתווכחים. וגם לא עם חשקים. וגם לא עם אשה שהלכה לסופר ביום צום (!) חיפשתי מכל הכיוונים רמז למחיר (כי יש גבול גם לחשקים) ולא מצאתי. ניגשתי לקופה ושאלתי. ענתה שעד לתחילת השבוע המחיר היה 2 ב ₪ 150 והיא חושבת שעכשיו זה 99 ₪ אבל שהיא תברר התבאסתי ושמחתי באותה הנשימה והיא הלכה לברר. וחזרה עם מחיר ששימח אותי. העברתי אותו בקופה ואז ראיתי שהמחיר היה 199 ₪, בעיות בשמיעה מסתבר הן חלק מעבודה על השגת מטרות 😊 החזרתי אותו אחר כבוד אל המדף ויצאתי עם חיוך שחסכתי 199 ₪ שהם בעצם 99 ₪ . ככה עובדת תוכנית חיסכון , לא ? בשבוע שעבר טיילתי ביער הסודי בקפריסין . איזה מקום . וואוו. עיצוב יפה ומוקפד , אוכל טעים ובריא, סדנאות מעוררות ומחייות, אימוני יוגה , פילאטיס, נשימות. שמש , שייט ובריכה , שנ"צ וחברות. מה עוד אשה צריכה ? שלפתי מצלמה תחת כל עץ רענן והנשמה התרחבה המחשבות התאיידו לאט לאט כעבור חמישה ימים דיי רציתי שיסגרו את השמיים עוד קצת, לפחות ל 72 שעות , שאוכל לספוג עוד קצת מהשלווה הזאת לפני שחוזרת הביתה לשגרה חדשה לגמרי , במקום חדש עם המשפחה האהובה והעבודה והמשימות והריצות... ורשימת החלומות. יש לפעמים שמקרה קטן בסופר מעורר בי לכתוב ובלי ששמתם לב כבר קראתם יותר מ 300 מילים ככה זה בכתיבה. רק לפתוח וזה זורם. בצילום מה שאני צריכה זה קרן שמש. אחת קטנה. שתיפול על משהו שימשוך לי את הלב וינגן על כמה מיתרים שם בפנים. ואז הלב הנרגש מעביר מסר לעין הטובה שמבקשת מהמח החכם לשלוח איתות לאצבע להקליק. ככה נולדת תמונה. אולי אכתוב על זה בטור הבא...
" א הה! אני יודעת ממה את מפחדת!" אמרה לי היועצת העסקית שלי בחיוך של ניצחון. הייתה לה הבעה על הפנים כאילו הצליחה, לפחות, לפתור את המטריקס. (לא שיש לי מושג מה זה המטריקס הזה, כן? אני עוד תקועה עם קוביה הונגרית...) אוקיי... הופתעתי מה"גילוי". "ממה אני מפחדת?" שאלתי. "את. מפחדת. להצליח. ככה, פשוט," היא ירתה. נפלט לי גיחוך. לא נעים, אבל זה מה שקרה. אני? מפחדת להצליח? את היית איתנו פה בישיבה בשעה האחרונה? ראית את הטבלאות, המספרים, התהליכים וההתפתחויות יחד איתי? איך הגעת למסקנה הזאת בכלל? ואז היא הסבירה לי. בלי גיחוך, וברגישות ועדינות. ולא נותרה לי ברירה אלא להודות בפניה שהיא צודקת. הודיתי לה על השיקוף הזה. ב תהליכים שאני עוברת בחיי, יש הרבה מקומות שבהם אני מתמודדת עם פחד. על כל סלע לא יציב שאני צריכה להעביר אליו את המשקל- יש פחד שמערער. באבוה מערער. לא פלא שאני כבר כמה חודשים טובים סוחבת כאבי ברכיים, שהתנקזו בסוף למתיחת רצועה ודלקת. כבר כמה שבועות שאני על הספה עם כאבים (וכן, זו הסיבה האמיתית שלא כתבתי כאן לאחרונה...). על כל אבן קטנה שאנחנו צריכים להזיז מהדרך, לערום במעלה המדרגות, או לדרדר אל התהום - על כל אבן, צעד ושעל, יש פחד שמתחבא. והפחד הזה מאיים, ומשתק, ומפחיד. לפעמים הוא פשוט מונע מאיתנו את הצעד הבא. ה יום אני עומדת בנקודת זמן שיש לי בה כבר פרספקטיבה על הכאבים שלי. קודם כל, זו זכות עצומה להיות מן העבר השני, ולחייך בהודיה גמורה לה' יתברך על הכוחות שנתן לי להגיע אל העבר הזה. ומעבר לזכות- המבט הזה נותן המון כוח. אם הייתי בנקודה ההיא, וכאבתי את הכאב ההוא, ולבסוף הגעתי לנקודה הזאת ביחד עם כל מה שעברתי, ואני עדיין על הרגליים ועם חיוך -כנראה שאני אוכל לעבור גם מנקודות נמוכות אחרות לנקודות מחייכות. בשבועות האחרונים עשיתי צעדים משמעותיים בהתמודדות עם פחד מסוג מסוים. לצידו, אני יודעת, יש לי עוד המון פחדים לא מדוברים, לא מנוהלים, לא מוכרים. אבל אין לי ספק, ויש לי המון אמונה, שאני יכולה להתמודד איתם. גם כי זו הבחירה הטבעית שלי - לקום ולהתמודד, וגם כי מהאולימפוס כבר התרסקתי בעבר. ועכשיו, עם שתי ברכיים כואבות ולב פצוע שמבקש ריפוי, אני יודעת שימים טובים בדרך אליי. בעצם, ימים טובים כבר כאן. ובעיקר - אני יודעת ממה אני מפחדת. והרבה יותר קל לפתור את זה כשיודעים בדיוק מול מה מתמודדים. אתם, בינתיים, תחשבו על הפחדים שלכם ועל מה שאתם עושים איתם... אני הולכת לנסות לפתור את הקוביה ההונגרית שלי. שתהיה שבת מלאה בכוחות, שלכם, יערית.
בשנים האחרונות עברתי כמה טלטלות, מכל מיני סוגים. כמו כולנו. נאחזתי בכל פיסת חיים , בכל שביב תקוה, בכל חיוך של ילד ולא כקלישאה. כמו כולנו. בכיתי הרבה, צחקתי המון. שתיתי הרבה לימונדה כי היה המון לימון. כמו כולנו. ועדיין ,אדם קרוב אצל עצמו ואני רק על עצמי לספר ידעתי. ורוב הזמן הצלחתי להרגיש רק את כאביי והלב שלי הצליח להזרים כוחות רק אל עורקיי הנמקים. מדי כמה ימים כשהיגון איים להשקיע אותי הייתי מרימה טלפון למישהי או מישהו קרוב, מחפשת לשמוע קצת מה נשמע אצל אחרים ולהזרים אליו מעט דם מהוורידים היבשים שלי (הם באמת יבשים, תשאלו את מלכה האחות, כל בדיקת דם מסתיימת בהרבה דקירות בזרועות ומבחנות שמתמלאות מוורידי כף היד..) וכל שיחת טלפון כזאת הרימה אותי קצת. הנה, יש בי אור לתת קצת לאחרים. אני לא לימון חמוץ כבוש עד תום. יש בי קצת. והקצת הזה הלך איתי כמה שהלך וכשהרגשתי מתייבשת ושקועה בכאביי – שוב יצאתי מעצמי וחיפשתי מישהו קרוב בסביבה להציע לו ארוחה חמה או חיבוק עוטף או אוזן קשבת. מי שעוד לא גילה את עוצמתה של אוזן קשבת כדאי לו לעמול על פתיחת שתי אוזניו וליבו הדואב לטובת העניין. זה מציל חיים לפעמים. אם יודעים לכוון היטב. בשבועיים הקרובים בעז"ה בנותיי ואני נעבור דירה. אני מוצפת. בוכה וצוחקת. ואורזת וצוחקת ובוכה. ניצלתי את החודש הזה של המלחמה שהיינו סגורים בבית כדי לנקות מדפים. לפנות , למיין, לזקק. לא נשאר הרבה לארוז. בעיקר זכרונות וגעגוע. ויש בהם כדי למלא עולם שלם, או לפחות משאית גדולה. אימנתי את עצמי מתוך הדמעות: על כל בכי מתפרץ לשאול על מה זה עכשיו ? יש ימים שאני מתייפחת לחברותיי בטלפון על כלום ושום כלום. וכשאני מזקקת את המחשבה על מה היה הבכי?אני מתחילה לצחוק. על עצמי. הומור עצמי זה מנחם, מחזק, זה מרפא. תנסו את זה בבית. וכשאני בוכה עם עצמי ברכב, הכי קל לי לבכות ברכב, זה סוג של התפרקות אבל אני עדיין מרגישה אחיזה בהגה ושליטה בנהיגה , אז עוצמת ההתפרקות היא משהו שאני יכולה לשאת. אז כשאני בוכה עם עצמי ברכב , אני מיד מוחה את הדמעות ומדברת אליו , אל ריבונו של עולם ואני בוכה בפניו: לא רוצה להיות כופרת בטובה, אני יודעת ומתחילה לחזור וגם להרגיש עד כמה שאני מבורכת, ועד כמה הדמעות האלו שאני מורידה עכשיו, הם רק ניקוי פילטר, כי אמנם כואב לי , ואז בוכה שוב, אבל אני מכירה בניסים שאתה ברחמיך הגדולים עוטף אותי בהם כל יום , ומבליח בי חצי חיוך , אומרת "מזמור לתודה" ובכיכר הבאה, מספיק שמישהו ברדיו יגיד משהו שיזכיר לי כאב או יציף בי געגוע אני מיד דומעת שוב וריבונו של עולם , ברחמים רבים ,מגיש לי ממחטה אישית , עם אותיות שמותיי רקומות בקצה , ושואל אותי ברכות אין קץ : בתי את בוכה או צוחקת ? ואם השורה הזאת היתה מוכרת לכם- הנה השיר שמתנגן לי בראש בתפילה לחזרת כל כוחותינו בשלום מגבול הלבנון ועד מדבר מצרים, ביבשה באויר ובים. יתן ה' את אויבנו ניגפים לפניהם. תגידו אמן. בתי את בוכה או צוחקת / חוה אלברשטיין פגז אחרון התפוצץ ושתק עטפה הדממה את העמק ילדה בגדות יצאה ממקלט ואין בתים עוד במשק אמא, היה לנו בית ירוק עם אבא ובובה ושסק הבית איננו, ואבא רחוק אימי את בוכה או צוחקת הביטי למעלה, בתי, אל ההר ההר שהיה כמפלצת עוד יש תותחים, ילדתי, על ההר אך הם מאיימים על דמשק הביטי למעלה, בתי, לגולן שם יש חיילים, אך להבא - דגלם בצבעים של כחול ולבן בוכה וצוחק שם גם אבא יהיה לנו בית ירוק, ילדתי עם אבא ובובה ושסק ולא עוד אימה, ילדתי, ילדתי בתי, את בוכה או צוחקת שקיעות באדום וזריחות בזהב פוגשות בירוק ובמים ובלי תותחים של אויב על ההר יוריק עוד העמק כפליים זורם הירדן, מתפתל כשיכור פריחה את העמק נושקת ואיש לא יסב את מימיו לאחור בתי, את בוכה או צוחקת זורם הירדן, בין גדות יעבור פריחה את העמק נושקת ואיש לא יסב את מימיו לאחור בתי, את בוכה או צוחקת
