יערית יאיר

סוף יום עבודה. השמש קופחת בחום של סוף אוגוסט, הפקקים הרגילים של שעות אחה"צ המוקדמות, טלפונים תוך כדי נסיעה, וה"מלחמה" הזאת לא לגעת בנייד... רגעים מתישים. כדי להתמודד עם כל זה, אני שמה מוזיקה בעוצמה גבוהה ונשאבת עם המנגינה עד שמגיעה ליעד. רגע לפני שהגעתי לשער התקשרתי ליעלי, שתחזיק את הכלב. הוא מנצל כל פירצה קטנה כדי לרוץ ולברוח. אני בעבודת תיקון משמעותית עם הכלב הזה. יש בי פחד מחיות ורתיעה גדולה מאוד. לא יכולה לגעת, ללטף, או להבין מה היצור הזה בכלל רוצה ממני. אבל כמו כל דבר שקשור בצמיחה והתפתחות – לא ממש שאלו אותי. מצאתי את עצמי אי-אז במלחמה, תקועה איתו בממ"ד, ואיכשהו התחברנו. יש בינינו קודים מאוד ברורים: כשהוא רואה אותי הוא עוצר ומאולף להתיישב. אם אני מרגישה בנוח – אני מלטפת. הוא למד להריח אותי ממרחק, לא ללקק, ולא לשים עליי רגליים. ואני למדתי עם הזמן לשים עליו יד, ועוד אחת. ללטף בחום, לפרוע את הפרווה, לדבר אליו כאילו הוא בן אדם שיכול לענות. למדתי לשים עליו רצועה ולצאת איתו לטיול, למשוך כשהוא נעצר תחת כל עלה קטן, ואפילו לשחק איתו בזריקת כדור – תוך כדי שאני מתפללת שלא יחשוב שאני חברה שלו ויקפוץ עליי… איך שנכנסתי לחניה, הכלב רץ לעבר הרכב. גם יעלי התקרבה, ומיד חיבקתי אותה. כנראה שהכלב קינא בחיבוק הזה, כי הוא פשוט קפץ ועלה עליי עם הרגליים. נבהלתי. קפצתי, דפקתי את הראש בחלק העליון של הרכב, והדמעות פרצו ללא שליטה. אני, אישה רצינית, יש שיאמרו מבוגרת, כזו שרגע לפני ניהלתי כמה חזיתות בוערות במקביל, יושבת ברכב, רועדת ובוכה. בוכה על הפחד שהשתלט, על חוסר האונים להגיב אחרת ממה שהלב מרגיש. בוכה כי בשכל אני מבינה שלא קרה שום דבר רע – נהפוך הוא, זה יצור אוהב שהביע אהבה טהורה. בוכה כי הרגש שלי נרעד, ואין לי מה לעשות עם זה חוץ מלהוציא את זה החוצה, בבכי. אני מוצאת את עצמי בדרך ישנה-חדשה. בצבעים של סוף הקיץ והתרגשות של תחילת שנה- הדרך אולי נראית חדשה, אך ההולכת בה.. יְשָׁנָה או פשוט יְשֵׁנָה.. הרבה אנשים שחוו אובדן מעידים שהדבר שעזר להם להתקדם הוא- החלטה. פעולה שבאה ממקום שכלי טהור, מתוך הבנה שגם אם יש רצון ליפול לתהום או לעמוד במקום - אין לך את הפריווילגיה הזו. חייבים לנוע. וכשיש הבנה בריאה שהתנועה היא קדימה, לעבר עתיד, השכל מתגייס כדי שכל נימי הגוף והנפש יוכלו לעשות את הפעולה הזאת: להמשיך לחיות. גיליתי שאחד הדברים ששומרים עליי הוא לו"ז מסודר: לקום בזמן לעבודה, ולא לתת למחשבות על ה"אין" למרוח אותי במיטה. ללכת לישון בשעה מסוימת ולא להיגרר "עד שייגמר הכוח" , קל להתבלבל בין עייפות הגוף לעייפות הנפש, בעוד הראשונה מרדימה אותך, השנייה מחזיקה אותך ער בעל כורחך. והנה שנה חדשה בדלת, והיא מבקשת ממני דבר אחד: להסכים להתקדם קדימה בשביל הזה שנקרא : החיים שלי. לקח לי זמן להבין שלהתקדם קדימה פירושו להסכים להמשיך לחיות את החיים האלו כמות שהם. עם כל מה שיש, ועם כל מה שחסר. להמשיך לנוע בתוך השגרה, ולא רק כי מישהו מבקש ממני (ילדים, עבודה, משפחה), אלא לעלות שלב ולעשות את זה עם חשק, עם מוטיבציה עם שאיפה ליצור, לחלום ולצמוח. ויחד עם כל זה להבין שיש רגעים בהם כל ההתמקדות שלי תהיה לזהות את החתיכה החסרה , ובמקום לשבת ולבכות- פשוט לחבק את המקום הריק הזה , ולהתפלל עליו. הנה כמה תמונות של יעלי עם הכלב , שזכה כמובן במקום מיוחד משלו באלבום בת המצווה :)

עוד לא סיימתי להסתגל לסטטוס החדש שלי, בטח שעוד לא לשתף תובנות ישירות. קשה לי. אבל אני אומרת לעצמי שיש כמוני מיליונים אנשים בני תמותה, בלי קשר לא שווים פרוטה (הבנתם מה עשיתי פה, כן?) ואם מישהו אחד ייקח מפה מילה אחת שתדליק לו כוכב קטנטן בלילה חשוך וסוער, אז אולי היה שווה המסע הזה: מהמציאות, למוח, ללב, לאצבעות ועד לעיניים שלכם. רק אחד היה מספיק גבר להגיד לי את האמת. כל השאר נשארו באיזה אזור אפל ומעומעם, בכוונת מכוון. הרי למי יש כוח להגיד אמיתות? מעדיפים לשחק משחקים. אלא בעוד שאני שחקנית נשמה במגרשים שבהם אני בוחרת לשחק, במגרשים אחרים אני אפילו לא טורחת להציץ מהספסל. כי יש משחקים שלא משחקים . לא עם הלב, לא עם המוח, ובטח לא עם הגוף. ואז נחתתי במגרש הדייטים. איזה מתיש זה.זה היה צריך להיכתב כאחת מעשר מכות מצרים. מנפנפים אותך חופשי כאילו את פרגית על המנגל, מתייחסים בזלזול, או פשוט נעלמים במקרה הטוב. ואי אפשר שלא ליפול למחשבות המחלישות: איך מכולן "דווקא" אני נשלחתי להיות שחקנית ראשית בסיטואציה הזאת... מכירים את ה "דווקא" הזה שנדבק ולא משחרר? כמו מסטיק שנתקע על הסוליה, מושך אחורה ולא נותן להתקדם. איך "דווקא" אני לא מצליחה למצוא אף אחד? בשנים האחרונות הצטברו אצלי המון שאלות ללא תשובה, בזמנו עולם הדייטים נראה לי אז כמו סימן שאלה קטנטן וזמני, כזה שתיכף יתבהר. אבל לא. יש הפתעות בחיים, ובמגרש הזה, כך אומרים בעלי הניסיון, הפתעות לא נעימות. רק אחד היה מספיק גבר להגיד לי את האמת: "אני רואה שאת אמא ל-5 ילדים. הם בטח מתוקים, אבל לא מתאימה לי הסיטואציה." מה שה"גבר" הזה פספס, זו ההבנה שאני לא מחפשת אבא לילדים שלי. תודה לאל, יש להם אבא חי, נושם ונוכח. אני מחפשת בן זוג. והפער הזה הוא כנראה מושתק כל כך, עד שהעזתי לצאת מעורי ולכתוב עליו. לפני 299 מילים היה לי ממש קשה לחשוב שאני הולכת לשתף בתובנה הזאת. איזה כוח יש למילים. ומי שבעולם הדייטים יודע גם איזה כוח יש גם לתמונות. כי בעוד שגברים יכולים להצטלם בכיף עם הילדים שלהם בתמונת הפרופיל (וזה ייחשב לגיטימי לחלוטין, שהרי אישה אמורה להכיל את "החבילה"), את החבילה שלך, גרושה שהיא (לא עלינו) גם אמא , את אמורה להצניע או לטשטש מהמציאות. עד שיימצא הגבר ההוא. זה שיהיה מוכן לקום ולהגיד אמת אחרת לחלוטין: "את אמא לחמישה, וזה בדיוק מה שהופך אותך למי שאת .ואני רוצה לבדוק אם יש לנו עתיד ביחד."