בעין טובה
יערית יאיר - צלמת
PHOTO BY MIKI PORAT
זאת אני
נעים להכיר, שמי יערית ואני צלמת בעין טובה.
אני מצלמת ארועים, תדמית, משפחות בטבע ויש לי סדנאות צילום.
אני משלבת בצילומים שלי התבוננות והעמקה על הטוב שקיים בכל אדם, בכל דבר.
ויש לי את היכולת והכישרון לבטא את הרגשות של המצולמים שלי.
סדנאות הצילום שלי משולבות בכלים מעולם הפוטותרפיה כדי שגם אתם תדעו ותוכלו לבטא את הרגשות שלכם.
מדברים עליי
בלוג
על הניסים בשמיים והמגירות שהשארתי על המים זהו השבוע ה-28 למלחמה. 28 בגימטריה=כ"ח. פלא גדול . בתחילת שבוע כ"ח למלחמה , חזינו כולנו בכח שיש לנו כעם ישראל, בכח המיוחד של הניסים שנעשים לנו יום יום שעה שעה בכח המיוחד של האחדות אל מול אויב שמאיים עלינו מאז ומעולם. וה' עזר לנו ויכול יכולנו לו. הדפנו מתקפה חסרת תקדים ולרגע אחד היינו "אור לגויים" תרתי משמע.. בסופו של השבוע הזה תגיע השבת שלפני חג הפסח, שנקראת "שבת הגדול" על שם הנס הגדול שנעשה לנו במצרים. וכמו אז, כן עתה. ניסים של תחילת השבוע וניסים של סוף השבוע שוזרים בנו את החיבור הנצחי לייחודו של עם ישראל. נצח ישראל לא ישקר.
הַמַּעֲבָר אָסוּר ככה הרגשתי השבוע. הַמַּעֲבָר אָסוּר . אחרי חצי שנה אינטנסיבית , מורכבת, קשה, כואבת.. אני לא צריכה לספר לכם, אתם סופרים איתי.. אז אחרי חצי השנה הזאת, קיבלנו כמה ימי הפוגה משפחתיים והחלטנו לנצל אותם באילת. חשבנו שהנסיעה הארוכה בנוף מדברי תעזור לנו להתנתק קצת מהמציאות (ספוילר: אם אתם מאלו שמאזינים לרדיו- זו משימה בלתי אפשרית ) חשבנו שה"ללא מע"מ" יעזור לנו קצת להתמלא בדברים משמחים (גילוי נאות: היה שלב שחלק מאיתנו היו פחות שמחים :) חשבנו שהים הפתוח יתן לנו אופק ושלווה , שההרים הגבוהים יתנו לנו תחושת בטחון גבוהה כשפגשנו כל מיני מכרים ממעגלים שונים ומשונים ברחבי המדבר והעיר הבנו שיש לנו ארץ קטנה קטנה קטנה ואין לנו באמת אפשרות "לעבור" ממצב מלחמה.. ואם היה לנו ספק קל, אזעקה שנשמעה בשני בלילה אישרה לנו את זה. אזעקות מלחיצות אותי. וכשאני לא יודעת מה לעשות (איך לעזאזל אפשר למצוא יציאה לחדר מדרגות במסדרון של מיליון חדרים ??) וכשאני לא יודעת למה לצפות ("אתם סתם יושבים פה, אין פה כיפת ברזל ולא תשמעו יירוטים..") אז מפלס הדאגה עולה ועולה.. למזלנו היינו כל כך עייפים , שאחרי שיצאנו מהמרחב הנקרא "מוגן" נרדמנו בשניה לשנת לילה ארוכה . השבועות הקרובים עלינו לטובה יתאפיינו במעברים האלו. שחלקנו ירגיש שהם אסורים, וחלקנו כבר יודע להתמודד עם הרגשות האלו- מעבר מימי שגרה , מלחמה, חוסר וכאב לימי חג, ימי ביחד, ימי שמחה. איך חוגגים כשחסרים ? איך חוגגים כשעצובים ? איזה חלק בהגדה נצליח לציין בצורה יותר טובה - את ה"בנך" החסר או את ה"טבעו בים סוף" המיוחל ? שאלות מורכבות, שאלות של גדולים... ואנחנו לא ביקשנו זאת לעצמנו, התעוררנו בוקר אחד לתוך מלחמה ואנחנו נלחמים. אז כל אחד בגיזרה שלו, וכל אחד במשימה שלו עושה את הכי טוב שהוא יכול ומצליח. וכמו שהשבוע הזה עברתי מעֵבֶר אחד לעֵבֶר השני, לא הכי בקלות אבל הכי טוב שאני יכולה בכלים שלי, כך אני מתפללת שנעבור את ימי החג , וכך אני מאמינה שנציין השנה את ימי הזיכרון והעצמאות - נעבור מעֵבֶר אחד לעֵבֶר השני ונחזור בחזרה כמו שאי אפשר באמת להפריד את הגלים מהחוף, ואי אפשר להפריד באמת את הגל האחד מהגל השני כך נעבור גם אנחנו, רגעים נשמח ורגעים נכאב רגעים נחסר ורגעים נתמלא ולרגע אחד לא נפסיק להודות על מה שהיה וזכינו לחבוק לא נפסיק להודות על מה שיש ואנחנו חובקים כאן כעת ונודה על מה שעוד יבוא ונזכה לחבק. וזה יבוא, אנחנו נחיה, נעבור ונראה.
ערפל... לפעמים, כשאני לא יודעת לתאר במילים את מה שאני מרגישה, השירים עוזרים לי ... הפעם מצאתי נחמה בקולו העמוק, הכואב והמתייסר של שולי רנד : "הסתכלתי לאחור איי חורבות משמאלי מימיני הכול עולה בלהבות לעיני נגלה שביל מתפתל בליבו ענן, מכוסה בערפל..." ככה הרגשתי השבוע עם הערפל הכבד , הפיסי , שירד עלינו בבקרים ובערבים. בהתאמה מושלמת לערפל הכבד שנפל עלינו, כאן, בשבועות האחרונים. כשכבר חשבתי שהתמונה מתבהרת, והיא תמונה של אחדות ושל ניצחון, כשכבר חשבתי שלמדנו משהו מכל האסון הנורא והגדול שפקד אותנו בשביעי באוקטובר, כשכבר חשבתי שאני יכולה להרשות ללב שלי לשמוע ולקרוא קצת יותר מכותרות ראשיות, דווקא אז מצאתי תיסכול גדול, שבר עמוק, כאב שמתפזר לאלף רסיסים, כדורים ששורקים לכל כיוון , חיצים שנורים מפיות של כאלו או אחרים לבלי היכר, לבלי מחשבה, לבלי אחריות, לבלי דעת. וכאב לי. וכאבתי מאוד. ואת הערפל הפיסי הזה שנפל עלינו השבוע, פגשתי בשעת בוקר מוקדמת כשיצאתי לנסיעה שלא יכולתי להתעכב ולעצור ולצלם, הבטחתי לעצמי שאני לא מצלמת בנהיגה (הפיתוי גדול) ועד שמצאתי פינה בטוחה לעצור בה שלא תעכב אותי בזמנים , מצאתי חלקי נוף שכבר התפזר מהם הערפל, ונשמתי את היופי שלהם, ואת הירוק הפורח והמתחדש שלהם. והתפללתי. התפללתי שנשכיל להכיר בקיומו של ערפל, התפללתי להיות בסבלנות עד לפיזור הערפל, התפללתי שנכיר ביופי שקיים שם למרות הערפל המכסה, התפללתי להיות ראויה לענן הזה שיתפזר עלינו ברחמים, ברחמים. התפללתי לרחמים. רחמים עליי, רחמים על משפחתי וילדיי, רחמים על העם הזה שלנו , שכל כך אוהב, ולפעמים כשאין לו מעצורים הוא גם אוהב עד הקצה וקצת קשה לו לקחת חזרה, רחמים על העם הזה שלנו , שנתקענו איתנו, אין לנו ברירה, יש לנו רק אחד את השני כאן על האדמה הזאת, שגם לה אין ברירה ונתקעה איתנו, האדמה הזאת , שמתעקשת שנאחוז בה. חזק. אפילו שערפל עכשיו. שרק נמשיך ונאמין שיש טוב שם באופק והוא קרוב. ואם פתחתי עם הערפל של שולי , אסיים עם "מה התכלית" שלו שמפרק בי עצב אחר עצב, פורט בי מיתר אחר מיתר : "לב העולם אתה שומע מה זה לפתע מפחד אני באמונה אני יודע, יודע שלא תבזה תפילת עני שלא תבזה תפילת אני".
