אחרי החגים הגיע וזה הזמן לפרוע את הצ'ק. עבור מי שכמוני אוהת לחלק צ'קים בנדיבות זה רגע קצת "מאיים"... השאלה המנקרת: האם יהיה כיסוי לכל הצ'קים שפיזרתי ?? למזלי הפסקתי לעבוד עם צ'קים מזמן והכרטיס שלי מספק לי ביטחון "מיידי" בקופה.. אבל די עם הציניות ! הגיע הזמן להעתיק את המילים וההבטחות מלוח ליבי אל לוח מוחשי שיהיה למול העיניים כי עכשיו צריך לממש את כל מה שביקשתי לעצמי והבטחתי לעצמי לשנה טובה. לא אלאה אתכם, תופתעו זה יהיה אולי הטור הכי קצר ששלחתי, ההבטחות שלי לעצמי השנה מאוד ממוקדות.מאוד מתומצתות. הבטחתי לעצמי רק הבטחות כאלו שאני יודעת שאם אעמוד באחת - תמונת החיים שלי תשתנה לטובה מאליה. אני כותבת אותי על הלוח הזה , ומצרפת את התמונות שאספתי בתקופה האחרונה ותוכלו בעצמכם לראות את ההלימה והיופי בין משאלות הלב, לבין מה שהעיניים תפסו, וממילא הנשמה והנשימה מתרחבים. אני מבקשת לעצמי השנה - להבין שאור וחושך מתערבבים בי ומשתמשים בי בערבוביה הזו כדי ליצור עולם חדש. להאמין שמתוך התוהו ובוהו הזה עוד ייברא לי ובי עולם חדש ויפה. לזכור את הכח של קרן אור קטנה להפיג חושך גדול. לזכור שעין טובה משנה את התמונה. שנזכה.

הזיכרון שלי ואני - זה כבר לא מה שהיה פעם... אולי אף פעם זה לא היה ואני סתם משלה את עצמי שפעם היה אחרת. כך או כך מצאתי שיטות לזכור כל מיני דברים חשובים: למשל - כל מה שקשור לביצוע בזמן מסויים נכנס מיידית ליומן גוגל שמגובה לי בכל המכשירים כל מה שקשור לדברים שצריך לזכור בזמן שאני בבית נכתב על פתק ונתלה על המקרר תזכורות בטלפון בצורת שעון מעורר ועוד כל מיני שיטות ... כדורים של לילה אני זוכרת כי פיתחתי לי התניה כדורים של בוקר אני לא זוכרת אז נעזרת בקופסא שמחולקת לימים יש ימים שאני שוכחת למרוח קרם פנים כי למרות שיש התניה אם עשיתי משהו אחד שסטה מהלו"ז אז אבוד לי ואני נזכרת באמצע הנסיעה ואיזה באסה שזה לא מספיק חשוב או מפריע לי כדי לחזור או לפחות כדי לשים לי קופסא קטנה עם קרם בתיק, מעבר לכך אני זוכרת בצורה מפליאה עד מוזרה כל מיני ניואנסים , רגשות , מחשבות , מספרי טלפון ועוד כל מיני אירועים מהעבר . אל תתפעלו. רובם ככולם לא משמעותיים היום לחיים שלי... יש לי חברות שאחראיות על חלקים מסויימים שאני צריכה זיכרון ( למשל איפה הייתי בחג כזה או אחר , מה נשבעתי לעצמי שלא יקרה , ועוד כאלו.. ) יש לי את גוגל תמונות שמזכיר לי כל יום כל מיני רגעים מהעבר שקשורים ליום הספציפי הזה אשתקד, וזה נחמד. ויש את פייסבוק. אליו אני "זורקת" כל מה שאני רוצה תזכורת לגביו. וזה גם נחמד וגם מפתיע. כמו הזיכרון של המילים האלו שכתבתי לפני 3 שנים , באלול תשפ"ג. כתבתי אותן לכבוד מפגש עם נשים עצמאיות שהנחיתי באותם ימים והנה, אחרי שלוש שנים פייסבוק החליט שאני צריכה להיזכר בהם. אז קראתי בדמעות של התרגשות, פרשתי את הגלימה ויישרתי את הכתר, חיפשתי תמונה מתאימה שצילמתי לאחרונה ממש, שילבתי את ידידי הצ'אט וכך נוצרה לה ברכת חג שאפשר להעביר לרבים. המילים האלה הציתו בי משהו, כי בשנה הזאת שנגמרת הייתי מוצפת זכרונות. המבט שלי רוב הזמן היה מכוון קדימה אבל בפועל הזכרונות משכו אותי אחורה. וזה היה קשוח. עם כניסתה של השנה החדשה אני מבקשת לעצמי לזכור מאין באתי אבל יותר מזה לדעת לאן אני הולכת. לשים את הזיכרונות ומחשבות על העבר במקום ובפרופורציות המתאימות להם, ולהיעזר בהם כדי לשאוב כח לעתיד. לנסות לכוון את המבט רק קדימה. בלי לפנות לאחור. אני מאמינה שהמסע הזה יגיע בסוף לנקודה שבה אצטרך בהחלט להביט אחור אבל אז כבר אהיה מסוגלת לחייך ולהבין מה נבנה ממני , מכל הימים והלילות , הכאבים והדמעות. ובינתיים עד שהעתיד הזה ידפוק לי בדלת רושמת לי פתק על המראה: "להכניס קופסא קטנה של קרם פנים לתיק". שנה טובה ומתוקה !

הסתיו כבר כאן... זה מורגש בכל פינה. הילדים חזרו לספסל הלימודים, המכוניות חזרו בהמוניהן אל הכבישים, והאוויר... אח...האוויר חזר לזרום. השמש, מצידה, ממשיכה בשלה. זורחת ושוקעת באותם המקומות המוכרים, והשמיים? השמיים מתבהרים ומקבלים גוון כחול עמוק ומיוחד, כזה שיש רק בעונה הזו. השבוע הכנתי לכם טיפ צילום מיוחד - מוקדש באהבה לאלו ההולכים אחר השמש. תרתי משמע: אלו שנמשכים אל האור שלה, ואלו שהולכים הביתה רגע אחרי שהיא שוקעת :) כולנו אוהבים את משחקי הצבעים של הכתום והאדום בשמיים (ובסתיו אנחנו מרוויחים גם זריחות ורודות משגעות). כולנו אוהבים עננים לבנים על רקע כחול עמוק ושדות ירוקים. אז מה בעצם אנחנו עושים בזמן השקיעה? וחשוב לא פחות עבור הטור הזה - מה אנחנו עושים רגע אחרי שהשמש נעלמת? גזרו ושמרו לכם לשעות השקיעה הקרובות: לנשום. לנשום עמוק. לתפוס את השמש היורדת: קבעו עליה את הפוקוס, והביטו בשינוי שמתרחש במסך. לתפוס את השמש בין הבניינים או בין הענפים: העבירו את הפוקוס אל הבניין או העץ, ותראו איזה קסם נוצר במסך. לצלם. להמשיך לנשום: לתת ללב להתרווח ולהתרחב בין הצלעות. זו תחושה פשוט משכרת. ואז -השיא! להסתובב בדיוק לצד השני. לתפוס את השמיים הכחולים, הבהירים, העטופים באור נעים ורך של אחרי שקיעה. אפשר לרדת נמוך, אפשר להישאר בגובה העיניים (אבל אני ממליצה בחום שלא...) מתחת לכל תמונה צירפתי לכם כמה דגשים מעשיים ליישום. שיהיה בהצלחה ובהנאה גדולה! אל תשכחו לשתף אותי בתמונות שצילמתם, מחכה לראות אותן!

סוף יום עבודה. השמש קופחת בחום של סוף אוגוסט, הפקקים הרגילים של שעות אחה"צ המוקדמות, טלפונים תוך כדי נסיעה, וה"מלחמה" הזאת לא לגעת בנייד... רגעים מתישים. כדי להתמודד עם כל זה, אני שמה מוזיקה בעוצמה גבוהה ונשאבת עם המנגינה עד שמגיעה ליעד. רגע לפני שהגעתי לשער התקשרתי ליעלי, שתחזיק את הכלב. הוא מנצל כל פירצה קטנה כדי לרוץ ולברוח. אני בעבודת תיקון משמעותית עם הכלב הזה. יש בי פחד מחיות ורתיעה גדולה מאוד. לא יכולה לגעת, ללטף, או להבין מה היצור הזה בכלל רוצה ממני. אבל כמו כל דבר שקשור בצמיחה והתפתחות – לא ממש שאלו אותי. מצאתי את עצמי אי-אז במלחמה, תקועה איתו בממ"ד, ואיכשהו התחברנו. יש בינינו קודים מאוד ברורים: כשהוא רואה אותי הוא עוצר ומאולף להתיישב. אם אני מרגישה בנוח – אני מלטפת. הוא למד להריח אותי ממרחק, לא ללקק, ולא לשים עליי רגליים. ואני למדתי עם הזמן לשים עליו יד, ועוד אחת. ללטף בחום, לפרוע את הפרווה, לדבר אליו כאילו הוא בן אדם שיכול לענות. למדתי לשים עליו רצועה ולצאת איתו לטיול, למשוך כשהוא נעצר תחת כל עלה קטן, ואפילו לשחק איתו בזריקת כדור – תוך כדי שאני מתפללת שלא יחשוב שאני חברה שלו ויקפוץ עליי… איך שנכנסתי לחניה, הכלב רץ לעבר הרכב. גם יעלי התקרבה, ומיד חיבקתי אותה. כנראה שהכלב קינא בחיבוק הזה, כי הוא פשוט קפץ ועלה עליי עם הרגליים. נבהלתי. קפצתי, דפקתי את הראש בחלק העליון של הרכב, והדמעות פרצו ללא שליטה. אני, אישה רצינית, יש שיאמרו מבוגרת, כזו שרגע לפני ניהלתי כמה חזיתות בוערות במקביל, יושבת ברכב, רועדת ובוכה. בוכה על הפחד שהשתלט, על חוסר האונים להגיב אחרת ממה שהלב מרגיש. בוכה כי בשכל אני מבינה שלא קרה שום דבר רע – נהפוך הוא, זה יצור אוהב שהביע אהבה טהורה. בוכה כי הרגש שלי נרעד, ואין לי מה לעשות עם זה חוץ מלהוציא את זה החוצה, בבכי. אני מוצאת את עצמי בדרך ישנה-חדשה. בצבעים של סוף הקיץ והתרגשות של תחילת שנה- הדרך אולי נראית חדשה, אך ההולכת בה.. יְשָׁנָה או פשוט יְשֵׁנָה.. הרבה אנשים שחוו אובדן מעידים שהדבר שעזר להם להתקדם הוא- החלטה. פעולה שבאה ממקום שכלי טהור, מתוך הבנה שגם אם יש רצון ליפול לתהום או לעמוד במקום - אין לך את הפריווילגיה הזו. חייבים לנוע. וכשיש הבנה בריאה שהתנועה היא קדימה, לעבר עתיד, השכל מתגייס כדי שכל נימי הגוף והנפש יוכלו לעשות את הפעולה הזאת: להמשיך לחיות. גיליתי שאחד הדברים ששומרים עליי הוא לו"ז מסודר: לקום בזמן לעבודה, ולא לתת למחשבות על ה"אין" למרוח אותי במיטה. ללכת לישון בשעה מסוימת ולא להיגרר "עד שייגמר הכוח" , קל להתבלבל בין עייפות הגוף לעייפות הנפש, בעוד הראשונה מרדימה אותך, השנייה מחזיקה אותך ער בעל כורחך. והנה שנה חדשה בדלת, והיא מבקשת ממני דבר אחד: להסכים להתקדם קדימה בשביל הזה שנקרא : החיים שלי. לקח לי זמן להבין שלהתקדם קדימה פירושו להסכים להמשיך לחיות את החיים האלו כמות שהם. עם כל מה שיש, ועם כל מה שחסר. להמשיך לנוע בתוך השגרה, ולא רק כי מישהו מבקש ממני (ילדים, עבודה, משפחה), אלא לעלות שלב ולעשות את זה עם חשק, עם מוטיבציה עם שאיפה ליצור, לחלום ולצמוח. ויחד עם כל זה להבין שיש רגעים בהם כל ההתמקדות שלי תהיה לזהות את החתיכה החסרה , ובמקום לשבת ולבכות- פשוט לחבק את המקום הריק הזה , ולהתפלל עליו. הנה כמה תמונות של יעלי עם הכלב , שזכה כמובן במקום מיוחד משלו באלבום בת המצווה :)

עוד לא סיימתי להסתגל לסטטוס החדש שלי, בטח שעוד לא לשתף תובנות ישירות. קשה לי. אבל אני אומרת לעצמי שיש כמוני מיליונים אנשים בני תמותה, בלי קשר לא שווים פרוטה (הבנתם מה עשיתי פה, כן?) ואם מישהו אחד ייקח מפה מילה אחת שתדליק לו כוכב קטנטן בלילה חשוך וסוער, אז אולי היה שווה המסע הזה: מהמציאות, למוח, ללב, לאצבעות ועד לעיניים שלכם. רק אחד היה מספיק גבר להגיד לי את האמת. כל השאר נשארו באיזה אזור אפל ומעומעם, בכוונת מכוון. הרי למי יש כוח להגיד אמיתות? מעדיפים לשחק משחקים. אלא בעוד שאני שחקנית נשמה במגרשים שבהם אני בוחרת לשחק, במגרשים אחרים אני אפילו לא טורחת להציץ מהספסל. כי יש משחקים שלא משחקים . לא עם הלב, לא עם המוח, ובטח לא עם הגוף. ואז נחתתי במגרש הדייטים. איזה מתיש זה.זה היה צריך להיכתב כאחת מעשר מכות מצרים. מנפנפים אותך חופשי כאילו את פרגית על המנגל, מתייחסים בזלזול, או פשוט נעלמים במקרה הטוב. ואי אפשר שלא ליפול למחשבות המחלישות: איך מכולן "דווקא" אני נשלחתי להיות שחקנית ראשית בסיטואציה הזאת... מכירים את ה "דווקא" הזה שנדבק ולא משחרר? כמו מסטיק שנתקע על הסוליה, מושך אחורה ולא נותן להתקדם. איך "דווקא" אני לא מצליחה למצוא אף אחד? בשנים האחרונות הצטברו אצלי המון שאלות ללא תשובה, בזמנו עולם הדייטים נראה לי אז כמו סימן שאלה קטנטן וזמני, כזה שתיכף יתבהר. אבל לא. יש הפתעות בחיים, ובמגרש הזה, כך אומרים בעלי הניסיון, הפתעות לא נעימות. רק אחד היה מספיק גבר להגיד לי את האמת: "אני רואה שאת אמא ל-5 ילדים. הם בטח מתוקים, אבל לא מתאימה לי הסיטואציה." מה שה"גבר" הזה פספס, זו ההבנה שאני לא מחפשת אבא לילדים שלי. תודה לאל, יש להם אבא חי, נושם ונוכח. אני מחפשת בן זוג. והפער הזה הוא כנראה מושתק כל כך, עד שהעזתי לצאת מעורי ולכתוב עליו. לפני 299 מילים היה לי ממש קשה לחשוב שאני הולכת לשתף בתובנה הזאת. איזה כוח יש למילים. ומי שבעולם הדייטים יודע גם איזה כוח יש גם לתמונות. כי בעוד שגברים יכולים להצטלם בכיף עם הילדים שלהם בתמונת הפרופיל (וזה ייחשב לגיטימי לחלוטין, שהרי אישה אמורה להכיל את "החבילה"), את החבילה שלך, גרושה שהיא (לא עלינו) גם אמא , את אמורה להצניע או לטשטש מהמציאות. עד שיימצא הגבר ההוא. זה שיהיה מוכן לקום ולהגיד אמת אחרת לחלוטין: "את אמא לחמישה, וזה בדיוק מה שהופך אותך למי שאת .ואני רוצה לבדוק אם יש לנו עתיד ביחד."

לפני כמה שנים קנינו קורס לפתיחת חנות באמזון. עזבו את זה שהתברר שהקורס לא מעודכן בצורה הזויה (כל הלינקים היו שבורים, שיטת המסחר כבר השתנתה...) בעלת הקורס התיימרה להבטיח שם "הצלחה בקלות". או איך שהיא אמרה שוב ושוב בהדרכה: "אני קמה בבוקר ושומעת גלינג-גלינג-גלינג. כל המטבעות נופלים לי ישר לתוך הארנק". היום אני יודעת בדיעבד שאלו היו המטבעות שלנו, של פתיים כמותנו. אבל איך אומרים? קחו את הסיכון או תפסידו את הסיכוי. לא יודעת אם זה נכון כאן ב-100%, אבל שיהיה. לפני כמה שבועות התחלתי תהליך ירידה במשקל. והנה, באמת, אני קמה בבוקר ושומעת גלינג-גלינג-גלינג. המטבעות שלי אומנם נשאבים לטובת המוצרים, אבל אין מה לומר: הפעם יש תמורה בעד האגרה (הצעירים פה בכלל לא מבינים שזו פרסומת...), והקילוגרמים עפים לכל רוח. בכל בוקר אני קמה ורואה עוד ועוד גרמים שנעלמים. זאת תחושה ממכרת. בחיי, בלי טיפת ציניות. בטח עבור מי שהיתה רגילה להזיע ימים רבים כדי לרדת מיליגרם. מעז יצא מתוק, והרשמתי את עצמי. חשבתי שעשיתי תיקון. שהנה, עברתי כברת דרך מאז הכישלון החרוץ של הקורס ההוא ועד לתוכנית התזונה המצליחה הזו. חשבתי שאולי בכל זאת אפשר להצליח "בקלות" (יחסית, כן? בואו נהיה כנים- יותר קל לי לשלם על משהו שמשביע ומסדר לי את התאבון מאשר להתאפק מול פיצה חמה..) ואז, כמעט כמו ללעוג לי בפנים - הגיע אלול. ואוהו, כמה שהוא מתריס מולי: נראה אותך, גברת גלינג-גלינג-גלינג. אין כסף קל. אין הצלחה קלה. אין יגיעה בלי עמל. למה נראה לך שאת האתגרים האלו תצליחי לעבור בקלות? למה? באמת, מה חשבתי... יש איזה עניין. אני לא אכנס אליו פה, נטו כי אני מתביישת להיתפס במערומיי (אל תדאגו, הבנות שלי תופסות אותי שם תדיר). אני פשוט לא מצליחה. לא מצליחה. ולא משנה מה אני משננת לעצמי בבוקר, כמה אני מבטיחה שהיום אני מנצחת את זה, שאני מסוגלת, שהנה, עובדה שבשדות אחרים זה עובד. והמלך? הוא בשדה. בשדה שלי. עכשיו, ברגע זה. הוא שומע את הלב שלי מבקש, מתפקע, להצליח את האתגר הזה. הוא רואה את רעידת הידיים ואת האכזבה הפנימית שלי מעצמי בכל פעם ששוב נגמר היום ולא עמדתי בהחלטה להשתפר. אז למה? למה לא מצליח לי? זה טור בלי סוף טוב. אולי בלי סוף בכלל. זו קריאה פנימית שמבקשת להשתחרר מכבלי ה"גלינג-גלינג-גלינג", ולהבין שאני צריכה לחבק ולאהוב כל טיפת זיעה של מאמץ. להבין שאין פתרונות קסם ואין קיצורי דרך. בכל שדה שאבחר יש דרך שצריך ללכת בה, והיא לא פשוטה. אף פעם. אבל האור בקצה נהדר - גם אם הוא נעדר בכל נפילה מחדש. ובשדה הזה, שבו אני מבקשת גאולה מההתמודדות שלי, עומד לו המלך ומביט בי. נוסך בי אמונה ובטחון שאני מסוגלת. שיש בי כוח. אולי. הלוואי. אלול טוב שיהיה לנו. ומוצלח. בכל השדות.

עבר קצת זמן מאז שהעליתי כאן טור מקצועי של טיפים, והאמת? התגעגעתי. לפעמים החיים לוקחים אותנו לכל מיני כיוונים, אבל המצלמה תמיד שם, מחכה בשקט שנחזור להביט דרכה על העולם, ונמצא בו את היופי שחיכה לנו כל הזמן הזה. מי שהיה בסדנא שלי יודע מה הדבר הכי חשוב לי בצילום. לא מדובר על הגדרות טכניות מסובכות, לא על מגה-פיקסלים ובטח שלא על פילטרים מלאכותיים. הכי חשוב לי זה - איך להפוך תמונה לסיפור שלכם . איך לצלם כך שמי שיסתכל על התמונה יראה בה את המבט הייחודי שלכם, את הרגש שלכם באותו הרגע, בעצם את מי ומה שאתם. ישבתי וכתבתי חמישה טיפים פשוטים ומעשיים, שישנו את הדרך שבה אתם מחזיקים את המצלמה ואולי, רק אולי, יתנו לכם נקודת מבט קצת אחרת גם על החיים עצמם . 1. לרדת לגובה העיניים (ולפעמים נמוך יותר) על העדשה: רובנו נוטים לצלם את העולם מהגובה שבו אנחנו עומדים. זה נוח וטבעי, אבל זה מייצר תמונות שכולם כבר ראו. בפעם הבאה שאתם באים לצלם,בין אם זה הילד שלכם, פרח קטן שצומח במדרכה או אפילו כוס הקפה של הבוקר, פשוט תתכופפו. רדו על הברכיים, הניחו את המצלמה ממש בגובה הנושא, או אפילו מעט מתחתיו. פתאום יתגלה בפניכם עולם שלם שלא רואים מלמעלה. בחיים עצמם: לפעמים, כדי להבין סיטואציה או לפגוש באמת אדם אחר, אנחנו צריכים לשנות את הגובה שבו אנחנו עומדים. לרדת מהעמדה האוטומטית שלנו, להתכופף בגובה העיניים של מי שמולנו, ולהביט על העולם מנקודת המבט שלו. שם, בגובה העיניים, מתחילה האמפתיה האמיתית. 2. לחפש את הצל, לא רק את האור על העדשה: אנחנו רגילים לחפש את המקומות המוארים והבוהקים ביותר, אבל הקסם האמיתי בצילום קורה במפגש שבין האור לבין הצל. צללים טבעיים יוצרים עומק, דרמה ומבנה לתמונה. חפשו את הניגודיות הזו : את קרן השמש שמסתננת מבעד לתריס ומשרטטת קווים על הרצפה, או את הצל המוארך שהעץ מטיל בשעות אחר הצהריים המוזהבות. בחיים עצמם: אנחנו מאוד רוצים שהחיים שלנו יהיו תמיד "באור מלא" . בהירים, מושלמים, חסרי דאגות. אבל העומק האמיתי שלנו כאנשים נבנה גם מהצללים שלנו. המורכבות, הרגעים הפחות פוטוגניים וההתמודדויות הם אלו שמשרטטים את קווי המתאר של האישיות שלנו והופכים אותנו למי שאנחנו. אל תפחדו מהצללים שלכם! הם אלו שנותנים לכם עומק ! 3. להתמקד בפרט הקטן (פחות זה יותר) על העדשה: במקום לנסות להכניס את כל החדר, את כל הרחוב או את כל הנוף לתוך הפריים, נסו להתקרב ולהתמקד בפרט אחד קטן ומסקרן. המרקם של כלי חימר, טיפת מים על עלה ירוק, או קמטי הצחוק בזווית העין של מישהו שאתם אוהבים. כשמנקים את ה"רעש" שמסביב, הנושא שלכם מקבל את הבמה הראויה לו והתמונה הופכת לעוצמתית וממוקדת. בחיים עצמם: החיים המודרניים רועשים ומלאי גירויים, וקל מאוד ללכת לאיבוד בתוך ה"נוף הכללי" והעמוס. היכולת להחזיר לעצמנו את השקט מתחילה ביכולת לעצור ולהעריך רגע קטן ומדויק אחד. נשימה אחת עמוקה, שלוק חם מכוס קפה , מילה טובה אחת. הפרטים הקטנים הם אלו שמרכיבים, בסופו של דבר, את התמונה הגדולה. 4. אמנות הוויתור והמסגור על העדשה: קומפוזיציה טובה היא לא רק מה שאתם בוחרים להכניס לתמונה, אלא בעיקר מה שאתם בוחרים להשאיר בחוץ. השתמשו ב"מסגור טבעי" שיש סביבכם : ענפים של עץ, משקוף של דלת, או אפילו צללים כדי להדגיש את הנושא המרכזי שלכם, וחתכו החוצה את הבלאגן שברקע שמסיח את הדעת. בחיים עצמם: גבולות. זו מילה שלפעמים נשמעת קצת נוקשה, אבל היא בעצם מעשה של אהבה עצמית. בדיוק כמו בצילום, גם ביום-יום שלנו אנחנו חייבים לבחור מה אנחנו מכניסים ל"פריים" של החיים שלנו ומה אנחנו משאירים בחוץ. מותר להגיד "לא" לבלאגן ולרעשים שלא עושים לנו טוב, כדי לפנות מקום ומסגרת למה שבאמת יקר ללבנו. 5. לאמץ את חוסר השלמות (היופי שבתנועה) על העדשה: תמונה לא חייבת להיות חדה כמו סכין או מיושרת לפי הסרגל כדי להיות מושלמת. לפעמים, מריחה קלה של תנועה, טשטוש עדין של הרקע או זווית קצת לא שגרתית מעבירים רגש, חווינ וסיפור הרבה יותר טוב מתמונה קטלוגית סטטית. חוסר השלמות הטבעי הוא זה שמפיח חיים בתמונה. בחיים עצמם: השאיפה לשלמות היא מלכודת מעייפת, ואם נודה על האמת- די משעממת. הרגעים הכי יפים, מצחיקים וזכורים בחיים שלנו הם דווקא אלו הלא-מתוכננים. אלו שיש בהם תנועה פרועה, שיער מבולגן, צחוק מתגלגל וקצת אבק של שגרה. תנו לעצמכם להיות בתנועה, גם אם לפעמים הדברים נראים קצת מטושטשים בדרך. כשאתם מרימים את המצלמה היום, אל תחשבו על "איך לצלם משהו יפה בשביל שאחרים יאהבו" תחשבו על מה שאתם מרגישים באותו הרגע, ואיך אתם יכולים להעביר את ההרגשה הזו דרך העדשה. תנו לעולם שלכם להשתקף בצילום שלכם- כי אין בעולם כולו עוד מבט כמו המבט שלכם. שלכם, באהבה יערית יאיר, "בעין טובה"

אנשים שקרובים אליי נוטים להגיד לי שאני אימפולסיבית. היום קונה, מחר מבטלת, היום מתכננת, מחר קונה לא נחה, לא נחה האמת היא שיש לי בראש מגדלים על מגדלים של תוכניות. לכל דבר. אני מעדיפה להגיד על עצמי שאני "אחת שיודעת". אני יודעת מה אני רוצה,אני יודעת איך אפשר להשיג את מה שאני רוצה וכשאני לא יודעת – אני יודעת שאני צריכה להתייעץ עם בעלי מקצוע וכן, גם לשלם עבור הידע הזה. ואז הרצונות שלי לובשים צורה במציאות. במהלך השנים פיתחתי רצון מאוד חזק, ואינסטינקטים מאוד טובים, קשרים עם המון אנשים ולמדתי הרבה על העולמות שמעניינים אותי כך שאני חולמת את מה שאני מגשימה ומגשימה את מה שאני חולמת. כשישבתי השבוע לבחון את החלום הנוכחי , החזון יותר נכון ,כי זה היה משהו אחד מאוד גדול שמורכב מהרבה הרבה דברים קטנים וגדולים. כשישבתי השבוע לבחון את החלום הנוכחי (=החזון) הבנתי שמדובר במשהו אחד גדול מאוד, שמורכב מהמון פרטים, קטנים וגדולים, הכרתי בעצמי שיש לי קושי עצום בלקבל "לא. (למרות שאין לי שום בעיה לחלק אותו בנדיבות 😊 וחשבתי שאולי הרבה פעמים הנקודות שבהן אני מרגישה לא מתקדמת, הן הנקודות שאני שומעת "לא" ולא מוצאת דרך איך לגרום למציאות להיות "כן". והמצב הזה מערער אותי מאוד. אני מסרבת לקבל "לא" אל מול בני אנוש. אל מול אלוקים אני יודעת שיש מציאות כזאת, שעכשיו ריבונו של עולם אומר לי לא. אני יודעת ומבינה שזה לטובתי. ועם הזמן אני גם מבינה ומאמצת לי את התודעה שכולנו פה רק שליחים של ריבונו של עולם. ואם השליח אומר לי "לא" , שוב ושוב , יש פה מסר ישיר עבורי לחשב מסלול מחדש. יש דברים שאני נאחזת בהם. כי החזון שלי כבר נרקם אל מול העיניים, יש שיאמרו שאין בי גמישות מחשבתית, אני נוטה לחשוב שהחזון שלי חזק והגמישות היא פשוט איזה משהו להיאחז בו אל מול ההתעקשות להצליח ולממש. לא יודעת אם הצלחתם לרדת לסוף דעתי אני רק יודעת שאנחנו בימים של חורבן, חורבן לאומי. בימים אלו לפני אי אלו שנים נחרב בית המקדש הראשון ואז גם השני. ומאז אנחנו בגלות . לאומית. זכינו להתיישב בארצנו אך עוד לא זכינו שייבנה לנו מקדש שמחבר חזון להגשמה. לפני 21 שנה חרב עלינו שוב. וגורשנו מחבל ארץ יקר וחשוב .גוש קטיף. מאז, כשאני חושבת על חורבן הבית – יש לי פנים ושמות וכתובות להיאחז בהם ולראות את החורבן האישי שכל אחד ואחד חווה. לפני שנה התגרשתי. והמילים חורבן הבית מקבלות משמעות שצרובה לי בנשמה, בנימים ובוורידים. אין איך לסובב את זה. נחרב לי . נחרב לי החזון, החלום, הרצון, הכל נחרב. אבל יש בי אמונה, ואני יודעת לדבר עם ריבונו של עולם, ולבקש ממנו שיגיד לי "כן" אולי לא על כל מה שאני רוצה וחולמת, אבל התפילה שלי שישלח לי בהירות , ושליחים טובים לזכות ולבנות מחדש. קומה חדשה בתוך עצמי, אמון בדרך ובמצטרפים איתי. כשמבינים היטב מהו חורבן , יודעים היטב איזו גאולה לכוון בתפילה. והימים האלו , הלאומיים, שאנחנו בפתחם- תשעת הימים, והשבוע שחל בו ט' באב, מעוררים אותי לחשוב כמה באמת אני מחוברת לחזון הזה שנקרא - גאולה . 

הרבה זמן לא כתבתי. כתבתי, אבל לא משהו מסודר שמחזיק מחשבה אחידה לאורך 350-400 מילים (כן, כן.. זה האורך שאתם קוראים אותי בדרך כלל) כתבתי קצר, מתחכם , מתחמק , מתנמס, מתנחמד ... כתבתי תודות , בקשות , כתבתי דמעות אבל משהו שמתגבש לו – הרבה זמן לא התיישב לי על הלב. הבוקר הייתי בסופר , ראיתי איזה מכשיר להכנת שייקים , משהו יפה כזה, מעוצב בטוב טעם וצבע. וחשקתי בו. אני לא צריכה מכשיר כזה באמת. יש לי אחד יפה מעוצב בטוב טעם וצבע, שמכניס לי המון שמחה פעמיים ביום כשאני משקשקת לי שייק ,אבל חשקה נפשי, ועם נפשות לא מתווכחים. וגם לא עם חשקים. וגם לא עם אשה שהלכה לסופר ביום צום (!) חיפשתי מכל הכיוונים רמז למחיר (כי יש גבול גם לחשקים) ולא מצאתי. ניגשתי לקופה ושאלתי. ענתה שעד לתחילת השבוע המחיר היה 2 ב ₪ 150 והיא חושבת שעכשיו זה 99 ₪ אבל שהיא תברר התבאסתי ושמחתי באותה הנשימה והיא הלכה לברר. וחזרה עם מחיר ששימח אותי. העברתי אותו בקופה ואז ראיתי שהמחיר היה 199 ₪, בעיות בשמיעה מסתבר הן חלק מעבודה על השגת מטרות 😊 החזרתי אותו אחר כבוד אל המדף ויצאתי עם חיוך שחסכתי 199 ₪ שהם בעצם 99 ₪ . ככה עובדת תוכנית חיסכון , לא ? בשבוע שעבר טיילתי ביער הסודי בקפריסין . איזה מקום . וואוו. עיצוב יפה ומוקפד , אוכל טעים ובריא, סדנאות מעוררות ומחייות, אימוני יוגה , פילאטיס, נשימות. שמש , שייט ובריכה , שנ"צ וחברות. מה עוד אשה צריכה ? שלפתי מצלמה תחת כל עץ רענן והנשמה התרחבה המחשבות התאיידו לאט לאט כעבור חמישה ימים דיי רציתי שיסגרו את השמיים עוד קצת, לפחות ל 72 שעות , שאוכל לספוג עוד קצת מהשלווה הזאת לפני שחוזרת הביתה לשגרה חדשה לגמרי , במקום חדש עם המשפחה האהובה והעבודה והמשימות והריצות... ורשימת החלומות. יש לפעמים שמקרה קטן בסופר מעורר בי לכתוב ובלי ששמתם לב כבר קראתם יותר מ 300 מילים ככה זה בכתיבה. רק לפתוח וזה זורם. בצילום מה שאני צריכה זה קרן שמש. אחת קטנה. שתיפול על משהו שימשוך לי את הלב וינגן על כמה מיתרים שם בפנים. ואז הלב הנרגש מעביר מסר לעין הטובה שמבקשת מהמח החכם לשלוח איתות לאצבע להקליק. ככה נולדת תמונה. אולי אכתוב על זה בטור הבא...