עוד לא סיימתי להסתגל לסטטוס החדש שלי, בטח שעוד לא לשתף תובנות ישירות. קשה לי. אבל אני אומרת לעצמי שיש כמוני מיליונים אנשים בני תמותה, בלי קשר לא שווים פרוטה (הבנתם מה עשיתי פה, כן?) ואם מישהו אחד ייקח מפה מילה אחת שתדליק לו כוכב קטנטן בלילה חשוך וסוער, אז אולי היה שווה המסע הזה: מהמציאות, למוח, ללב, לאצבעות ועד לעיניים שלכם. רק אחד היה מספיק גבר להגיד לי את האמת. כל השאר נשארו באיזה אזור אפל ומעומעם, בכוונת מכוון. הרי למי יש כוח להגיד אמיתות? מעדיפים לשחק משחקים. אלא בעוד שאני שחקנית נשמה במגרשים שבהם אני בוחרת לשחק, במגרשים אחרים אני אפילו לא טורחת להציץ מהספסל. כי יש משחקים שלא משחקים . לא עם הלב, לא עם המוח, ובטח לא עם הגוף. ואז נחתתי במגרש הדייטים. איזה מתיש זה.זה היה צריך להיכתב כאחת מעשר מכות מצרים. מנפנפים אותך חופשי כאילו את פרגית על המנגל, מתייחסים בזלזול, או פשוט נעלמים במקרה הטוב. ואי אפשר שלא ליפול למחשבות המחלישות: איך מכולן "דווקא" אני נשלחתי להיות שחקנית ראשית בסיטואציה הזאת... מכירים את ה "דווקא" הזה שנדבק ולא משחרר? כמו מסטיק שנתקע על הסוליה, מושך אחורה ולא נותן להתקדם. איך "דווקא" אני לא מצליחה למצוא אף אחד? בשנים האחרונות הצטברו אצלי המון שאלות ללא תשובה, בזמנו עולם הדייטים נראה לי אז כמו סימן שאלה קטנטן וזמני, כזה שתיכף יתבהר. אבל לא. יש הפתעות בחיים, ובמגרש הזה, כך אומרים בעלי הניסיון, הפתעות לא נעימות. רק אחד היה מספיק גבר להגיד לי את האמת: "אני רואה שאת אמא ל-5 ילדים. הם בטח מתוקים, אבל לא מתאימה לי הסיטואציה." מה שה"גבר" הזה פספס, זו ההבנה שאני לא מחפשת אבא לילדים שלי. תודה לאל, יש להם אבא חי, נושם ונוכח. אני מחפשת בן זוג. והפער הזה הוא כנראה מושתק כל כך, עד שהעזתי לצאת מעורי ולכתוב עליו. לפני 299 מילים היה לי ממש קשה לחשוב שאני הולכת לשתף בתובנה הזאת. איזה כוח יש למילים. ומי שבעולם הדייטים יודע גם איזה כוח יש גם לתמונות. כי בעוד שגברים יכולים להצטלם בכיף עם הילדים שלהם בתמונת הפרופיל (וזה ייחשב לגיטימי לחלוטין, שהרי אישה אמורה להכיל את "החבילה"), את החבילה שלך, גרושה שהיא (לא עלינו) גם אמא , את אמורה להצניע או לטשטש מהמציאות. עד שיימצא הגבר ההוא. זה שיהיה מוכן לקום ולהגיד אמת אחרת לחלוטין: "את אמא לחמישה, וזה בדיוק מה שהופך אותך למי שאת .ואני רוצה לבדוק אם יש לנו עתיד ביחד."

לפני כמה שנים קנינו קורס לפתיחת חנות באמזון. עזבו את זה שהתברר שהקורס לא מעודכן בצורה הזויה (כל הלינקים היו שבורים, שיטת המסחר כבר השתנתה...) בעלת הקורס התיימרה להבטיח שם "הצלחה בקלות". או איך שהיא אמרה שוב ושוב בהדרכה: "אני קמה בבוקר ושומעת גלינג-גלינג-גלינג. כל המטבעות נופלים לי ישר לתוך הארנק". היום אני יודעת בדיעבד שאלו היו המטבעות שלנו, של פתיים כמותנו. אבל איך אומרים? קחו את הסיכון או תפסידו את הסיכוי. לא יודעת אם זה נכון כאן ב-100%, אבל שיהיה. לפני כמה שבועות התחלתי תהליך ירידה במשקל. והנה, באמת, אני קמה בבוקר ושומעת גלינג-גלינג-גלינג. המטבעות שלי אומנם נשאבים לטובת המוצרים, אבל אין מה לומר: הפעם יש תמורה בעד האגרה (הצעירים פה בכלל לא מבינים שזו פרסומת...), והקילוגרמים עפים לכל רוח. בכל בוקר אני קמה ורואה עוד ועוד גרמים שנעלמים. זאת תחושה ממכרת. בחיי, בלי טיפת ציניות. בטח עבור מי שהיתה רגילה להזיע ימים רבים כדי לרדת מיליגרם. מעז יצא מתוק, והרשמתי את עצמי. חשבתי שעשיתי תיקון. שהנה, עברתי כברת דרך מאז הכישלון החרוץ של הקורס ההוא ועד לתוכנית התזונה המצליחה הזו. חשבתי שאולי בכל זאת אפשר להצליח "בקלות" (יחסית, כן? בואו נהיה כנים- יותר קל לי לשלם על משהו שמשביע ומסדר לי את התאבון מאשר להתאפק מול פיצה חמה..) ואז, כמעט כמו ללעוג לי בפנים - הגיע אלול. ואוהו, כמה שהוא מתריס מולי: נראה אותך, גברת גלינג-גלינג-גלינג. אין כסף קל. אין הצלחה קלה. אין יגיעה בלי עמל. למה נראה לך שאת האתגרים האלו תצליחי לעבור בקלות? למה? באמת, מה חשבתי... יש איזה עניין. אני לא אכנס אליו פה, נטו כי אני מתביישת להיתפס במערומיי (אל תדאגו, הבנות שלי תופסות אותי שם תדיר). אני פשוט לא מצליחה. לא מצליחה. ולא משנה מה אני משננת לעצמי בבוקר, כמה אני מבטיחה שהיום אני מנצחת את זה, שאני מסוגלת, שהנה, עובדה שבשדות אחרים זה עובד. והמלך? הוא בשדה. בשדה שלי. עכשיו, ברגע זה. הוא שומע את הלב שלי מבקש, מתפקע, להצליח את האתגר הזה. הוא רואה את רעידת הידיים ואת האכזבה הפנימית שלי מעצמי בכל פעם ששוב נגמר היום ולא עמדתי בהחלטה להשתפר. אז למה? למה לא מצליח לי? זה טור בלי סוף טוב. אולי בלי סוף בכלל. זו קריאה פנימית שמבקשת להשתחרר מכבלי ה"גלינג-גלינג-גלינג", ולהבין שאני צריכה לחבק ולאהוב כל טיפת זיעה של מאמץ. להבין שאין פתרונות קסם ואין קיצורי דרך. בכל שדה שאבחר יש דרך שצריך ללכת בה, והיא לא פשוטה. אף פעם. אבל האור בקצה נהדר - גם אם הוא נעדר בכל נפילה מחדש. ובשדה הזה, שבו אני מבקשת גאולה מההתמודדות שלי, עומד לו המלך ומביט בי. נוסך בי אמונה ובטחון שאני מסוגלת. שיש בי כוח. אולי. הלוואי. אלול טוב שיהיה לנו. ומוצלח. בכל השדות.

עבר קצת זמן מאז שהעליתי כאן טור מקצועי של טיפים, והאמת? התגעגעתי. לפעמים החיים לוקחים אותנו לכל מיני כיוונים, אבל המצלמה תמיד שם, מחכה בשקט שנחזור להביט דרכה על העולם, ונמצא בו את היופי שחיכה לנו כל הזמן הזה. מי שהיה בסדנא שלי יודע מה הדבר הכי חשוב לי בצילום. לא מדובר על הגדרות טכניות מסובכות, לא על מגה-פיקסלים ובטח שלא על פילטרים מלאכותיים. הכי חשוב לי זה - איך להפוך תמונה לסיפור שלכם . איך לצלם כך שמי שיסתכל על התמונה יראה בה את המבט הייחודי שלכם, את הרגש שלכם באותו הרגע, בעצם את מי ומה שאתם. ישבתי וכתבתי חמישה טיפים פשוטים ומעשיים, שישנו את הדרך שבה אתם מחזיקים את המצלמה ואולי, רק אולי, יתנו לכם נקודת מבט קצת אחרת גם על החיים עצמם . 1. לרדת לגובה העיניים (ולפעמים נמוך יותר) על העדשה: רובנו נוטים לצלם את העולם מהגובה שבו אנחנו עומדים. זה נוח וטבעי, אבל זה מייצר תמונות שכולם כבר ראו. בפעם הבאה שאתם באים לצלם,בין אם זה הילד שלכם, פרח קטן שצומח במדרכה או אפילו כוס הקפה של הבוקר, פשוט תתכופפו. רדו על הברכיים, הניחו את המצלמה ממש בגובה הנושא, או אפילו מעט מתחתיו. פתאום יתגלה בפניכם עולם שלם שלא רואים מלמעלה. בחיים עצמם: לפעמים, כדי להבין סיטואציה או לפגוש באמת אדם אחר, אנחנו צריכים לשנות את הגובה שבו אנחנו עומדים. לרדת מהעמדה האוטומטית שלנו, להתכופף בגובה העיניים של מי שמולנו, ולהביט על העולם מנקודת המבט שלו. שם, בגובה העיניים, מתחילה האמפתיה האמיתית. 2. לחפש את הצל, לא רק את האור על העדשה: אנחנו רגילים לחפש את המקומות המוארים והבוהקים ביותר, אבל הקסם האמיתי בצילום קורה במפגש שבין האור לבין הצל. צללים טבעיים יוצרים עומק, דרמה ומבנה לתמונה. חפשו את הניגודיות הזו : את קרן השמש שמסתננת מבעד לתריס ומשרטטת קווים על הרצפה, או את הצל המוארך שהעץ מטיל בשעות אחר הצהריים המוזהבות. בחיים עצמם: אנחנו מאוד רוצים שהחיים שלנו יהיו תמיד "באור מלא" . בהירים, מושלמים, חסרי דאגות. אבל העומק האמיתי שלנו כאנשים נבנה גם מהצללים שלנו. המורכבות, הרגעים הפחות פוטוגניים וההתמודדויות הם אלו שמשרטטים את קווי המתאר של האישיות שלנו והופכים אותנו למי שאנחנו. אל תפחדו מהצללים שלכם! הם אלו שנותנים לכם עומק ! 3. להתמקד בפרט הקטן (פחות זה יותר) על העדשה: במקום לנסות להכניס את כל החדר, את כל הרחוב או את כל הנוף לתוך הפריים, נסו להתקרב ולהתמקד בפרט אחד קטן ומסקרן. המרקם של כלי חימר, טיפת מים על עלה ירוק, או קמטי הצחוק בזווית העין של מישהו שאתם אוהבים. כשמנקים את ה"רעש" שמסביב, הנושא שלכם מקבל את הבמה הראויה לו והתמונה הופכת לעוצמתית וממוקדת. בחיים עצמם: החיים המודרניים רועשים ומלאי גירויים, וקל מאוד ללכת לאיבוד בתוך ה"נוף הכללי" והעמוס. היכולת להחזיר לעצמנו את השקט מתחילה ביכולת לעצור ולהעריך רגע קטן ומדויק אחד. נשימה אחת עמוקה, שלוק חם מכוס קפה , מילה טובה אחת. הפרטים הקטנים הם אלו שמרכיבים, בסופו של דבר, את התמונה הגדולה. 4. אמנות הוויתור והמסגור על העדשה: קומפוזיציה טובה היא לא רק מה שאתם בוחרים להכניס לתמונה, אלא בעיקר מה שאתם בוחרים להשאיר בחוץ. השתמשו ב"מסגור טבעי" שיש סביבכם : ענפים של עץ, משקוף של דלת, או אפילו צללים כדי להדגיש את הנושא המרכזי שלכם, וחתכו החוצה את הבלאגן שברקע שמסיח את הדעת. בחיים עצמם: גבולות. זו מילה שלפעמים נשמעת קצת נוקשה, אבל היא בעצם מעשה של אהבה עצמית. בדיוק כמו בצילום, גם ביום-יום שלנו אנחנו חייבים לבחור מה אנחנו מכניסים ל"פריים" של החיים שלנו ומה אנחנו משאירים בחוץ. מותר להגיד "לא" לבלאגן ולרעשים שלא עושים לנו טוב, כדי לפנות מקום ומסגרת למה שבאמת יקר ללבנו. 5. לאמץ את חוסר השלמות (היופי שבתנועה) על העדשה: תמונה לא חייבת להיות חדה כמו סכין או מיושרת לפי הסרגל כדי להיות מושלמת. לפעמים, מריחה קלה של תנועה, טשטוש עדין של הרקע או זווית קצת לא שגרתית מעבירים רגש, חווינ וסיפור הרבה יותר טוב מתמונה קטלוגית סטטית. חוסר השלמות הטבעי הוא זה שמפיח חיים בתמונה. בחיים עצמם: השאיפה לשלמות היא מלכודת מעייפת, ואם נודה על האמת- די משעממת. הרגעים הכי יפים, מצחיקים וזכורים בחיים שלנו הם דווקא אלו הלא-מתוכננים. אלו שיש בהם תנועה פרועה, שיער מבולגן, צחוק מתגלגל וקצת אבק של שגרה. תנו לעצמכם להיות בתנועה, גם אם לפעמים הדברים נראים קצת מטושטשים בדרך. כשאתם מרימים את המצלמה היום, אל תחשבו על "איך לצלם משהו יפה בשביל שאחרים יאהבו" תחשבו על מה שאתם מרגישים באותו הרגע, ואיך אתם יכולים להעביר את ההרגשה הזו דרך העדשה. תנו לעולם שלכם להשתקף בצילום שלכם- כי אין בעולם כולו עוד מבט כמו המבט שלכם. שלכם, באהבה יערית יאיר, "בעין טובה"

אנשים שקרובים אליי נוטים להגיד לי שאני אימפולסיבית. היום קונה, מחר מבטלת, היום מתכננת, מחר קונה לא נחה, לא נחה האמת היא שיש לי בראש מגדלים על מגדלים של תוכניות. לכל דבר. אני מעדיפה להגיד על עצמי שאני "אחת שיודעת". אני יודעת מה אני רוצה,אני יודעת איך אפשר להשיג את מה שאני רוצה וכשאני לא יודעת – אני יודעת שאני צריכה להתייעץ עם בעלי מקצוע וכן, גם לשלם עבור הידע הזה. ואז הרצונות שלי לובשים צורה במציאות. במהלך השנים פיתחתי רצון מאוד חזק, ואינסטינקטים מאוד טובים, קשרים עם המון אנשים ולמדתי הרבה על העולמות שמעניינים אותי כך שאני חולמת את מה שאני מגשימה ומגשימה את מה שאני חולמת. כשישבתי השבוע לבחון את החלום הנוכחי , החזון יותר נכון ,כי זה היה משהו אחד מאוד גדול שמורכב מהרבה הרבה דברים קטנים וגדולים. כשישבתי השבוע לבחון את החלום הנוכחי (=החזון) הבנתי שמדובר במשהו אחד גדול מאוד, שמורכב מהמון פרטים, קטנים וגדולים, הכרתי בעצמי שיש לי קושי עצום בלקבל "לא. (למרות שאין לי שום בעיה לחלק אותו בנדיבות 😊 וחשבתי שאולי הרבה פעמים הנקודות שבהן אני מרגישה לא מתקדמת, הן הנקודות שאני שומעת "לא" ולא מוצאת דרך איך לגרום למציאות להיות "כן". והמצב הזה מערער אותי מאוד. אני מסרבת לקבל "לא" אל מול בני אנוש. אל מול אלוקים אני יודעת שיש מציאות כזאת, שעכשיו ריבונו של עולם אומר לי לא. אני יודעת ומבינה שזה לטובתי. ועם הזמן אני גם מבינה ומאמצת לי את התודעה שכולנו פה רק שליחים של ריבונו של עולם. ואם השליח אומר לי "לא" , שוב ושוב , יש פה מסר ישיר עבורי לחשב מסלול מחדש. יש דברים שאני נאחזת בהם. כי החזון שלי כבר נרקם אל מול העיניים, יש שיאמרו שאין בי גמישות מחשבתית, אני נוטה לחשוב שהחזון שלי חזק והגמישות היא פשוט איזה משהו להיאחז בו אל מול ההתעקשות להצליח ולממש. לא יודעת אם הצלחתם לרדת לסוף דעתי אני רק יודעת שאנחנו בימים של חורבן, חורבן לאומי. בימים אלו לפני אי אלו שנים נחרב בית המקדש הראשון ואז גם השני. ומאז אנחנו בגלות . לאומית. זכינו להתיישב בארצנו אך עוד לא זכינו שייבנה לנו מקדש שמחבר חזון להגשמה. לפני 21 שנה חרב עלינו שוב. וגורשנו מחבל ארץ יקר וחשוב .גוש קטיף. מאז, כשאני חושבת על חורבן הבית – יש לי פנים ושמות וכתובות להיאחז בהם ולראות את החורבן האישי שכל אחד ואחד חווה. לפני שנה התגרשתי. והמילים חורבן הבית מקבלות משמעות שצרובה לי בנשמה, בנימים ובוורידים. אין איך לסובב את זה. נחרב לי . נחרב לי החזון, החלום, הרצון, הכל נחרב. אבל יש בי אמונה, ואני יודעת לדבר עם ריבונו של עולם, ולבקש ממנו שיגיד לי "כן" אולי לא על כל מה שאני רוצה וחולמת, אבל התפילה שלי שישלח לי בהירות , ושליחים טובים לזכות ולבנות מחדש. קומה חדשה בתוך עצמי, אמון בדרך ובמצטרפים איתי. כשמבינים היטב מהו חורבן , יודעים היטב איזו גאולה לכוון בתפילה. והימים האלו , הלאומיים, שאנחנו בפתחם- תשעת הימים, והשבוע שחל בו ט' באב, מעוררים אותי לחשוב כמה באמת אני מחוברת לחזון הזה שנקרא - גאולה . 

הרבה זמן לא כתבתי. כתבתי, אבל לא משהו מסודר שמחזיק מחשבה אחידה לאורך 350-400 מילים (כן, כן.. זה האורך שאתם קוראים אותי בדרך כלל) כתבתי קצר, מתחכם , מתחמק , מתנמס, מתנחמד ... כתבתי תודות , בקשות , כתבתי דמעות אבל משהו שמתגבש לו – הרבה זמן לא התיישב לי על הלב. הבוקר הייתי בסופר , ראיתי איזה מכשיר להכנת שייקים , משהו יפה כזה, מעוצב בטוב טעם וצבע. וחשקתי בו. אני לא צריכה מכשיר כזה באמת. יש לי אחד יפה מעוצב בטוב טעם וצבע, שמכניס לי המון שמחה פעמיים ביום כשאני משקשקת לי שייק ,אבל חשקה נפשי, ועם נפשות לא מתווכחים. וגם לא עם חשקים. וגם לא עם אשה שהלכה לסופר ביום צום (!) חיפשתי מכל הכיוונים רמז למחיר (כי יש גבול גם לחשקים) ולא מצאתי. ניגשתי לקופה ושאלתי. ענתה שעד לתחילת השבוע המחיר היה 2 ב ₪ 150 והיא חושבת שעכשיו זה 99 ₪ אבל שהיא תברר התבאסתי ושמחתי באותה הנשימה והיא הלכה לברר. וחזרה עם מחיר ששימח אותי. העברתי אותו בקופה ואז ראיתי שהמחיר היה 199 ₪, בעיות בשמיעה מסתבר הן חלק מעבודה על השגת מטרות 😊 החזרתי אותו אחר כבוד אל המדף ויצאתי עם חיוך שחסכתי 199 ₪ שהם בעצם 99 ₪ . ככה עובדת תוכנית חיסכון , לא ? בשבוע שעבר טיילתי ביער הסודי בקפריסין . איזה מקום . וואוו. עיצוב יפה ומוקפד , אוכל טעים ובריא, סדנאות מעוררות ומחייות, אימוני יוגה , פילאטיס, נשימות. שמש , שייט ובריכה , שנ"צ וחברות. מה עוד אשה צריכה ? שלפתי מצלמה תחת כל עץ רענן והנשמה התרחבה המחשבות התאיידו לאט לאט כעבור חמישה ימים דיי רציתי שיסגרו את השמיים עוד קצת, לפחות ל 72 שעות , שאוכל לספוג עוד קצת מהשלווה הזאת לפני שחוזרת הביתה לשגרה חדשה לגמרי , במקום חדש עם המשפחה האהובה והעבודה והמשימות והריצות... ורשימת החלומות. יש לפעמים שמקרה קטן בסופר מעורר בי לכתוב ובלי ששמתם לב כבר קראתם יותר מ 300 מילים ככה זה בכתיבה. רק לפתוח וזה זורם. בצילום מה שאני צריכה זה קרן שמש. אחת קטנה. שתיפול על משהו שימשוך לי את הלב וינגן על כמה מיתרים שם בפנים. ואז הלב הנרגש מעביר מסר לעין הטובה שמבקשת מהמח החכם לשלוח איתות לאצבע להקליק. ככה נולדת תמונה. אולי אכתוב על זה בטור הבא...

" א הה! אני יודעת ממה את מפחדת!" אמרה לי היועצת העסקית שלי בחיוך של ניצחון. הייתה לה הבעה על הפנים כאילו הצליחה, לפחות, לפתור את המטריקס. (לא שיש לי מושג מה זה המטריקס הזה, כן? אני עוד תקועה עם קוביה הונגרית...) אוקיי... הופתעתי מה"גילוי". "ממה אני מפחדת?" שאלתי. "את. מפחדת. להצליח. ככה, פשוט," היא ירתה. נפלט לי גיחוך. לא נעים, אבל זה מה שקרה. אני? מפחדת להצליח? את היית איתנו פה בישיבה בשעה האחרונה? ראית את הטבלאות, המספרים, התהליכים וההתפתחויות יחד איתי? איך הגעת למסקנה הזאת בכלל? ואז היא הסבירה לי. בלי גיחוך, וברגישות ועדינות. ולא נותרה לי ברירה אלא להודות בפניה שהיא צודקת. הודיתי לה על השיקוף הזה. ב תהליכים שאני עוברת בחיי, יש הרבה מקומות שבהם אני מתמודדת עם פחד. על כל סלע לא יציב שאני צריכה להעביר אליו את המשקל- יש פחד שמערער. באבוה מערער. לא פלא שאני כבר כמה חודשים טובים סוחבת כאבי ברכיים, שהתנקזו בסוף למתיחת רצועה ודלקת. כבר כמה שבועות שאני על הספה עם כאבים (וכן, זו הסיבה האמיתית שלא כתבתי כאן לאחרונה...). על כל אבן קטנה שאנחנו צריכים להזיז מהדרך, לערום במעלה המדרגות, או לדרדר אל התהום - על כל אבן, צעד ושעל, יש פחד שמתחבא. והפחד הזה מאיים, ומשתק, ומפחיד. לפעמים הוא פשוט מונע מאיתנו את הצעד הבא. ה יום אני עומדת בנקודת זמן שיש לי בה כבר פרספקטיבה על הכאבים שלי. קודם כל, זו זכות עצומה להיות מן העבר השני, ולחייך בהודיה גמורה לה' יתברך על הכוחות שנתן לי להגיע אל העבר הזה. ומעבר לזכות- המבט הזה נותן המון כוח. אם הייתי בנקודה ההיא, וכאבתי את הכאב ההוא, ולבסוף הגעתי לנקודה הזאת ביחד עם כל מה שעברתי, ואני עדיין על הרגליים ועם חיוך -כנראה שאני אוכל לעבור גם מנקודות נמוכות אחרות לנקודות מחייכות. בשבועות האחרונים עשיתי צעדים משמעותיים בהתמודדות עם פחד מסוג מסוים. לצידו, אני יודעת, יש לי עוד המון פחדים לא מדוברים, לא מנוהלים, לא מוכרים. אבל אין לי ספק, ויש לי המון אמונה, שאני יכולה להתמודד איתם. גם כי זו הבחירה הטבעית שלי - לקום ולהתמודד, וגם כי מהאולימפוס כבר התרסקתי בעבר. ועכשיו, עם שתי ברכיים כואבות ולב פצוע שמבקש ריפוי, אני יודעת שימים טובים בדרך אליי. בעצם, ימים טובים כבר כאן. ובעיקר - אני יודעת ממה אני מפחדת. והרבה יותר קל לפתור את זה כשיודעים בדיוק מול מה מתמודדים. אתם, בינתיים, תחשבו על הפחדים שלכם ועל מה שאתם עושים איתם... אני הולכת לנסות לפתור את הקוביה ההונגרית שלי. שתהיה שבת מלאה בכוחות, שלכם, יערית.

בשנים האחרונות עברתי כמה טלטלות, מכל מיני סוגים. כמו כולנו. נאחזתי בכל פיסת חיים , בכל שביב תקוה, בכל חיוך של ילד ולא כקלישאה. כמו כולנו. בכיתי הרבה, צחקתי המון. שתיתי הרבה לימונדה כי היה המון לימון. כמו כולנו. ועדיין ,אדם קרוב אצל עצמו ואני רק על עצמי לספר ידעתי. ורוב הזמן הצלחתי להרגיש רק את כאביי והלב שלי הצליח להזרים כוחות רק אל עורקיי הנמקים. מדי כמה ימים כשהיגון איים להשקיע אותי הייתי מרימה טלפון למישהי או מישהו קרוב, מחפשת לשמוע קצת מה נשמע אצל אחרים ולהזרים אליו מעט דם מהוורידים היבשים שלי (הם באמת יבשים, תשאלו את מלכה האחות, כל בדיקת דם מסתיימת בהרבה דקירות בזרועות ומבחנות שמתמלאות מוורידי כף היד..) וכל שיחת טלפון כזאת הרימה אותי קצת. הנה, יש בי אור לתת קצת לאחרים. אני לא לימון חמוץ כבוש עד תום. יש בי קצת. והקצת הזה הלך איתי כמה שהלך וכשהרגשתי מתייבשת ושקועה בכאביי – שוב יצאתי מעצמי וחיפשתי מישהו קרוב בסביבה להציע לו ארוחה חמה או חיבוק עוטף או אוזן קשבת. מי שעוד לא גילה את עוצמתה של אוזן קשבת כדאי לו לעמול על פתיחת שתי אוזניו וליבו הדואב לטובת העניין. זה מציל חיים לפעמים. אם יודעים לכוון היטב. בשבועיים הקרובים בעז"ה בנותיי ואני נעבור דירה. אני מוצפת. בוכה וצוחקת. ואורזת וצוחקת ובוכה. ניצלתי את החודש הזה של המלחמה שהיינו סגורים בבית כדי לנקות מדפים. לפנות , למיין, לזקק. לא נשאר הרבה לארוז. בעיקר זכרונות וגעגוע. ויש בהם כדי למלא עולם שלם, או לפחות משאית גדולה. אימנתי את עצמי מתוך הדמעות: על כל בכי מתפרץ לשאול על מה זה עכשיו ? יש ימים שאני מתייפחת לחברותיי בטלפון על כלום ושום כלום. וכשאני מזקקת את המחשבה על מה היה הבכי?אני מתחילה לצחוק. על עצמי. הומור עצמי זה מנחם, מחזק, זה מרפא. תנסו את זה בבית. וכשאני בוכה עם עצמי ברכב, הכי קל לי לבכות ברכב, זה סוג של התפרקות אבל אני עדיין מרגישה אחיזה בהגה ושליטה בנהיגה , אז עוצמת ההתפרקות היא משהו שאני יכולה לשאת. אז כשאני בוכה עם עצמי ברכב , אני מיד מוחה את הדמעות ומדברת אליו , אל ריבונו של עולם ואני בוכה בפניו: לא רוצה להיות כופרת בטובה, אני יודעת ומתחילה לחזור וגם להרגיש עד כמה שאני מבורכת, ועד כמה הדמעות האלו שאני מורידה עכשיו, הם רק ניקוי פילטר, כי אמנם כואב לי , ואז בוכה שוב, אבל אני מכירה בניסים שאתה ברחמיך הגדולים עוטף אותי בהם כל יום , ומבליח בי חצי חיוך , אומרת "מזמור לתודה" ובכיכר הבאה, מספיק שמישהו ברדיו יגיד משהו שיזכיר לי כאב או יציף בי געגוע אני מיד דומעת שוב וריבונו של עולם , ברחמים רבים ,מגיש לי ממחטה אישית , עם אותיות שמותיי רקומות בקצה , ושואל אותי ברכות אין קץ : בתי את בוכה או צוחקת ? ואם השורה הזאת היתה מוכרת לכם- הנה השיר שמתנגן לי בראש בתפילה לחזרת כל כוחותינו בשלום מגבול הלבנון ועד מדבר מצרים, ביבשה באויר ובים. יתן ה' את אויבנו ניגפים לפניהם. תגידו אמן. בתי את בוכה או צוחקת / חוה אלברשטיין פגז אחרון התפוצץ ושתק עטפה הדממה את העמק ילדה בגדות יצאה ממקלט ואין בתים עוד במשק אמא, היה לנו בית ירוק עם אבא ובובה ושסק הבית איננו, ואבא רחוק אימי את בוכה או צוחקת הביטי למעלה, בתי, אל ההר ההר שהיה כמפלצת עוד יש תותחים, ילדתי, על ההר אך הם מאיימים על דמשק הביטי למעלה, בתי, לגולן שם יש חיילים, אך להבא - דגלם בצבעים של כחול ולבן בוכה וצוחק שם גם אבא יהיה לנו בית ירוק, ילדתי עם אבא ובובה ושסק ולא עוד אימה, ילדתי, ילדתי בתי, את בוכה או צוחקת שקיעות באדום וזריחות בזהב פוגשות בירוק ובמים ובלי תותחים של אויב על ההר יוריק עוד העמק כפליים זורם הירדן, מתפתל כשיכור פריחה את העמק נושקת ואיש לא יסב את מימיו לאחור בתי, את בוכה או צוחקת זורם הירדן, בין גדות יעבור פריחה את העמק נושקת ואיש לא יסב את מימיו לאחור בתי, את בוכה או צוחקת 

על המגירות בכניסה לבית לא תמיד היו עציצים. פעם היו שם מכתבים, פתקים "חשובים", טושים זנוחים, חבילות טישיו ריקות (ואחת מלאה, ליתר ביטחון), איזה כלי קטן ויפה שזז מצד לצד, והרבה אבק. בסוף כל שבוע הייתי צריכה לגייס את כל הסבלנות שלי כדי לעבור על הבלאגן שהצטבר שם,למיין בין מכתבים שחובה לשמור לכאלו שאפשר להשליך. בעידן של מיילים ועננים, לשמור מכתב שמסכם תשלום ארנונה שהגיע באיחור של רבעון הרגיש כמו מעשה מיותר. רוב הדפים שהונחו שם הושלכו אוטומטית, חלקם אפילו לא זכו לצאת מהמעטפה. זה נמשך ככה עד שנמאס לי. או ליתר דיוק- עד שנצבר לי מספיק. עד שצברתי מספיק "עציצים" קטנים. "עציצים קטנים" הוא שם קוד בבית שלנו לכל הכלים ששברתי במהלך ההכנה בחוג לקרמיקה :) בזמן שכולם מספרים בדיחות על כמות המאפרות שהם חילקו לחברים בהתנסויות הראשונות על האבניים, לי יצאו בעיקר... עציצים. על הכלים היפים והשבורים האלו אני חומלת. ברכות. אני מערסלת אותם כל הדרך למשתלה, עומדת בשלווה מול הרמת הגבה של אחראי המשמרת, ומסבירה לו בנחת שהוא "בסך הכל" צריך לסגור את התחתית עם רשת, או משהו שיצליח להחזיק צמח קטן וחמוד בתוך שבר הכלי שלי. כשאספתי מספיק עציצים כאלו, ריכזתי אותם למקום אחד: על המגירות בכניסה לבית. עכשיו כבר אין שם מקום למכתבים הרגילים. חשבונות החשמל והודעות "תודה על תרומתכם" נודדים משולחן לשולחן, מארוחה לארוחה, עד שהם מוצאים את דרכם הקבועה... לפח. המגירות מקושטות עכשיו בחומר..וירוק.. בשבוע שעבר קיבלתי מכתב . אמיתי. כזה שנכתב בכתב יד. אלו מכתבים שאני לעולם לא מזיזה מצד לצד. המכתבים האלו חשובים לי באמת. אני בודקת קודם כל אם יש תאריך, ואם אין אני מוסיפה בעצמי. אני מקפלת אותם יפה ומניחה בארנק או במגירת התכשיטים. המכתבים האישיים האלו, כמו "מזל טוב אימוש אהובה" או סתם הבעות אהבה שקיבלתי מהילדים לאורך השנים (כיף לראות את הכתב שהולך ומתעצב משנה לשנה) המכתבים האלו- הם האוצר שלי. הם המטען שלי לרגעים עייפים, כבדים או עצובים. הם תזכורת שיש מישהו בצדו השני של הדף שמחובר אליי באותם הצדדים של הלב גם אם פיסית הוא בצד השני של הכדור,יש מישהו שבחר להניח את מילותיו עבורי לנצח על הנייר. הזמן אולי מקהה את הזיכרון ומטשטש את גבולות השורות, אך עומק הרגש טמון שם תמיד. מקופל, מחייך אליי ממגירת התכשיטים. והעציצים? הם ממשיכים לחייך אליי מהכניסה....

כולנו מכירים את הפירוש המפורסם למילה פסח: פה-סח. עיקר המצווה הוא לדבר, להגיד את ההגדה, להוציא מהפה את כל הסיפור. מתחילה "עבדים היו אבותינו" ועד "לשנה הבאה בירושלים הבנויה". בתקופה האחרונה אני מגלה שאצלי בלב ההבדל בין יום טוב ליום פחות טוב מסתכם בדיוק בזה: ב"פה סח". בדיבור המיטיב. בשיח הפנימי שמחזק או מחליש אותי. רוב הזמן אני נופלת לביקורת עצמית: "לא הספקתי", "לא עשיתי נכון", "לא הייתי מספיק טובה". אני אפילו מצליחה לשכנע את עצמי שאני צודקת: הרי יש תוצאות בשטח, לא? (לא!) אז הדיבור המיטיב שלי מתחיל בלהזכיר לעצמי: אני אחראית רק על הפעולות. הקב"ה אחראי על התוצאות. הניתוק הזה, בין המאמץ לבין התוצאה הסופית, יכול לשגע פריק-קונטרול שכמוני. אבל דווקא שם, במרווח הזה, אני מוצאת חיבור מטורף: גם לאמונה בריבונו של עולם, וגם לאמונה בבחירה שלי פשוט לפעול. ואז, הדיבור המיטיב ממשיך וסופר. אני מתחילה לספור את מה ש כן הצלחתי לעשות. גם את הפעולות הקטנות, אלו שבדרך כלל אני בכלל לא סופרת כהצלחה (או כמו שמישהי אמרה לי פעם: "בואי, אנשים נופלים לסמים על הרבה פחות...") כשאני מונה את ההצלחות האלו, אני מוסיפה בלחש גם " איזה אלופה ". הרי בקלות יכולתי להיכנע ליצר הרע שהופיע באותו רגע, בדמות כזו או אחרת, ובחרתי שלא. ברגע הזה, משהו פיזי קורה לי בגוף: הצוואר שלי מתרומם מעט, הראש מתחיל לראות עננים ולא רק עפר, הגב פתאום פחות כואב, והכתפיים מצליחות לסחוב את המשא עד סוף היום. וככה, יום ביומו. וזה הכי קשה. לא ה"יום ביומו" עצמו הוא הקושי , למרות שאני מתפללת כל הזמן להיות ממוקדת בכאן ובעכשיו, לא לחפור בעבר ולא לרוץ לעתיד, פשוט להיות נטועה ברגע. הקושי האמיתי הוא הידיעה שמה שיכול להרים אותי או להפיל אותי הוא הפה שלי . הדיבור הפנימי שלי . חכמים היו חכמים כשאמרו "חיים ומוות ביד הלשון".... הכי קשה לדעת שאין "בית חולים ללבבות שבורים" שאפשר פשוט לגשת אליו, לקבל עירוי לוריד ולצאת אחרי כמה שעות מחוזקת ומולחמת. הכי קשה להבין שאני האחראית לאושר שלי-ולבצע את זה. פעם אחר פעם, רגע אחרי רגע. זה החמץ שאני מבקשת לבער ממני השנה: את הדיבור המחליש, המנמיך, זה שלא מעריך ולא מחובר למציאות. את הדיבור שמשלה אותי שאני יכולה להיות אחראית לתוצאות. ומה החמץ שאתם מבקשים לבער השנה? אשמח אם תשאירו לי איזה דיבור מיטיב בתגובות...