על המגירות בכניסה לבית לא תמיד היו עציצים. פעם היו שם מכתבים, פתקים "חשובים", טושים זנוחים, חבילות טישיו ריקות (ואחת מלאה, ליתר ביטחון), איזה כלי קטן ויפה שזז מצד לצד, והרבה אבק. בסוף כל שבוע הייתי צריכה לגייס את כל הסבלנות שלי כדי לעבור על הבלאגן שהצטבר שם,למיין בין מכתבים שחובה לשמור לכאלו שאפשר להשליך. בעידן של מיילים ועננים, לשמור מכתב שמסכם תשלום ארנונה שהגיע באיחור של רבעון הרגיש כמו מעשה מיותר. רוב הדפים שהונחו שם הושלכו אוטומטית, חלקם אפילו לא זכו לצאת מהמעטפה. זה נמשך ככה עד שנמאס לי. או ליתר דיוק- עד שנצבר לי מספיק. עד שצברתי מספיק "עציצים" קטנים. "עציצים קטנים" הוא שם קוד בבית שלנו לכל הכלים ששברתי במהלך ההכנה בחוג לקרמיקה :) בזמן שכולם מספרים בדיחות על כמות המאפרות שהם חילקו לחברים בהתנסויות הראשונות על האבניים, לי יצאו בעיקר... עציצים. על הכלים היפים והשבורים האלו אני חומלת. ברכות. אני מערסלת אותם כל הדרך למשתלה, עומדת בשלווה מול הרמת הגבה של אחראי המשמרת, ומסבירה לו בנחת שהוא "בסך הכל" צריך לסגור את התחתית עם רשת, או משהו שיצליח להחזיק צמח קטן וחמוד בתוך שבר הכלי שלי. כשאספתי מספיק עציצים כאלו, ריכזתי אותם למקום אחד: על המגירות בכניסה לבית. עכשיו כבר אין שם מקום למכתבים הרגילים. חשבונות החשמל והודעות "תודה על תרומתכם" נודדים משולחן לשולחן, מארוחה לארוחה, עד שהם מוצאים את דרכם הקבועה... לפח. המגירות מקושטות עכשיו בחומר..וירוק.. בשבוע שעבר קיבלתי מכתב . אמיתי. כזה שנכתב בכתב יד. אלו מכתבים שאני לעולם לא מזיזה מצד לצד. המכתבים האלו חשובים לי באמת. אני בודקת קודם כל אם יש תאריך, ואם אין אני מוסיפה בעצמי. אני מקפלת אותם יפה ומניחה בארנק או במגירת התכשיטים. המכתבים האישיים האלו, כמו "מזל טוב אימוש אהובה" או סתם הבעות אהבה שקיבלתי מהילדים לאורך השנים (כיף לראות את הכתב שהולך ומתעצב משנה לשנה) המכתבים האלו- הם האוצר שלי. הם המטען שלי לרגעים עייפים, כבדים או עצובים. הם תזכורת שיש מישהו בצדו השני של הדף שמחובר אליי באותם הצדדים של הלב גם אם פיסית הוא בצד השני של הכדור,יש מישהו שבחר להניח את מילותיו עבורי לנצח על הנייר. הזמן אולי מקהה את הזיכרון ומטשטש את גבולות השורות, אך עומק הרגש טמון שם תמיד. מקופל, מחייך אליי ממגירת התכשיטים. והעציצים? הם ממשיכים לחייך אליי מהכניסה....

כולנו מכירים את הפירוש המפורסם למילה פסח: פה-סח. עיקר המצווה הוא לדבר, להגיד את ההגדה, להוציא מהפה את כל הסיפור. מתחילה "עבדים היו אבותינו" ועד "לשנה הבאה בירושלים הבנויה". בתקופה האחרונה אני מגלה שאצלי בלב ההבדל בין יום טוב ליום פחות טוב מסתכם בדיוק בזה: ב"פה סח". בדיבור המיטיב. בשיח הפנימי שמחזק או מחליש אותי. רוב הזמן אני נופלת לביקורת עצמית: "לא הספקתי", "לא עשיתי נכון", "לא הייתי מספיק טובה". אני אפילו מצליחה לשכנע את עצמי שאני צודקת: הרי יש תוצאות בשטח, לא? (לא!) אז הדיבור המיטיב שלי מתחיל בלהזכיר לעצמי: אני אחראית רק על הפעולות. הקב"ה אחראי על התוצאות. הניתוק הזה, בין המאמץ לבין התוצאה הסופית, יכול לשגע פריק-קונטרול שכמוני. אבל דווקא שם, במרווח הזה, אני מוצאת חיבור מטורף: גם לאמונה בריבונו של עולם, וגם לאמונה בבחירה שלי פשוט לפעול. ואז, הדיבור המיטיב ממשיך וסופר. אני מתחילה לספור את מה ש כן הצלחתי לעשות. גם את הפעולות הקטנות, אלו שבדרך כלל אני בכלל לא סופרת כהצלחה (או כמו שמישהי אמרה לי פעם: "בואי, אנשים נופלים לסמים על הרבה פחות...") כשאני מונה את ההצלחות האלו, אני מוסיפה בלחש גם " איזה אלופה ". הרי בקלות יכולתי להיכנע ליצר הרע שהופיע באותו רגע, בדמות כזו או אחרת, ובחרתי שלא. ברגע הזה, משהו פיזי קורה לי בגוף: הצוואר שלי מתרומם מעט, הראש מתחיל לראות עננים ולא רק עפר, הגב פתאום פחות כואב, והכתפיים מצליחות לסחוב את המשא עד סוף היום. וככה, יום ביומו. וזה הכי קשה. לא ה"יום ביומו" עצמו הוא הקושי , למרות שאני מתפללת כל הזמן להיות ממוקדת בכאן ובעכשיו, לא לחפור בעבר ולא לרוץ לעתיד, פשוט להיות נטועה ברגע. הקושי האמיתי הוא הידיעה שמה שיכול להרים אותי או להפיל אותי הוא הפה שלי . הדיבור הפנימי שלי . חכמים היו חכמים כשאמרו "חיים ומוות ביד הלשון".... הכי קשה לדעת שאין "בית חולים ללבבות שבורים" שאפשר פשוט לגשת אליו, לקבל עירוי לוריד ולצאת אחרי כמה שעות מחוזקת ומולחמת. הכי קשה להבין שאני האחראית לאושר שלי-ולבצע את זה. פעם אחר פעם, רגע אחרי רגע. זה החמץ שאני מבקשת לבער ממני השנה: את הדיבור המחליש, המנמיך, זה שלא מעריך ולא מחובר למציאות. את הדיבור שמשלה אותי שאני יכולה להיות אחראית לתוצאות. ומה החמץ שאתם מבקשים לבער השנה? אשמח אם תשאירו לי איזה דיבור מיטיב בתגובות...

אנחנו כבר עמוק בתוך השבועות הארוכים האלו, במלחמה שנדמה שאין לה סוף. לאט לאט, בלי ששמנו לב, נכנסנו למה שקוראים לו "שגרת מלחמה", מצב שבאופן אישי משאיר אותי לא פעם בקוצר נשימה. ברגעים האלו, אני עוצרת לשאול את עצמי מה יכול לעזור לי להחזיר את האוויר לריאות. כשמצאתי את העוגן שלי, הרגשתי שאני פשוט חייבת להעביר אותו הלאה, אליכם. אם תרגישו שזה נותן נשימה גם למישהו אחר-אל תהססו ללחוץ על "שיתוף". עבורי, ההתבוננות בתמונות היא הרבה יותר מזיכרון. היא שער לשלווה. יש בה כוח לנתק אותי מהכאן ועכשיו ולהעביר אותי לעולמות אחרים, פיזית ותיאורטית באותה הנשימה. אני יכולה לשבת בחדר העבודה שלי, בין התראה לאזעקה, ולהתבונן בתמונה של חוף הים. פתאום, קצף הגלים לוקח אותי איתו, לרגע אחד אני מצליחה לדמיין את המלח של המים על השפתיים ואת הרוח בפנים. כל זה קורה רק ממבט אחד בתמונה של ים. תוסיפו לזה חיוך נוסטלגי קטן, או רשימה במחברת שמוקדשת ל"ימים שאחרי", והנה, הרווחתי כמה דקות שלמות שבהן הנפש שלי חוותה רגע של שקט, כזה שנשאר גם הרבה אחרי שהמסך נסגר. צירפתי לכם כאן כמה תמונות שעוד לא הספקתי לפרסם. הן נלכדו בבוקר יום שישי אחד, בהיר ושקט, ביפו העתיקה. צילמתי שם את האהבות שלי: הים, הצמחים, האופניים, הצבעים והצורות. כל אותם הדברים שמשכו לי את העין והרעידו מיתר קטן בלב. עכשיו, כשאני מתבוננת בהן כמה שבועות אחרי, הן שוב פותחות לי מקום לנשימה. מבט חדש ,טוב ורך ישר לתוך הנשמה. אגב, הוספתי כאן בבלוג ממשק תגובות חדש. אם מצאתם קצת אוויר או נחמה במילים או בצילומים שלי - אתם יותר ממוזמנים להשאיר לי כאן מילה או שתיים, לא יותר מזה...

אני יושבת הבוקר בפינה הקבועה שלי בגינה. הקפה כבר קצת התקרר, אבל המחשבות .. הן רק מתחממות. מסביב הכל נראה רגיל, העצים באותה פוזה, השמש מנסה להבקיע דרך העננים, אבל בלב? בלב יש רעש, הכל כבד, הכל כואב . המלחמה הזאת בחוץ, היא לא נשארת רק בחדשות. היא נכנסת לסלון, היא מתיישבת לנו על הכתפיים, היא מצמצמת לנו את הנשימה. ובימים כאלו, אני מוצאת את עצמי מחפשת עוגנים. משהו להיאחז בו כדי לא לטבוע בתוך ה"אוף" הזה שיוצא לפעמים בלי כוונה. מה אני אעשה... כמה שאני משתדלת, הוא יוצא... חוסן הוא לא היעדר הפחד, אלא היכולת שלנו לייצר איים של שפיות בתוך ים סוער. כשאנחנו בונים לעצמנו עוגנים ויזואליים, אנחנו בעצם מזכירים לנשמה שלנו שיש לה לאן לחזור, שיש לנו קרקע יציבה מתחת לרגליים. המצלמה שלי, זו שבכיס או זו המקצועית, היא מזמן לא רק כלי עבודה. היא דרך להקשיב. היא מאפשרת לי לעצור את המרוץ, להוריד שכבת אבק דקה מהלב ולשאול: "מה את רואה עכשיו?". צילום הוא כלי של נוכחות, של עין טובה. כשאנחנו בונים פריים, אנחנו בעצם בוחרים על מה להסתכל. ודווקא עכשיו, אני רוצה להציע לכם שלושה תרגילים פשוטים של צילום ,ופוטותרפיה. כאלו שלא דורשים ידע טכני, רק רצון קטן לשנות את הזווית. מה נדרש : מצלמה כלשהי (מצלמת הסלולרי זה מצוין ונגיש) עין טובה רצון להתבוננות פנימית 1. המיקרו של השפיות: לצמצם כדי להתרחב כשהעולם מרגיש גדול מדי, מאיים מדי, בלתי אפשרי להכלה-אני בוחרת לצמצם. התרגיל: חפשו אובייקט אחד קטן. זה יכול להיות המרקם של ספל הקפה, עורק דק בעלה בעציץ, או השתקפות בעל השיש שניקיתם כבר מאה פעם היום... :) התקרבו אליו הכי הרבה שאפשר (פיזית, עם הטלפון). תנו לכל שאר העולם שמסביב להיטשטש, לצאת מפוקוס. למה זה עובד? הצמצום הפיזי של המבט מרגיע את מערכת העצבים. כשאנחנו מתמקדים בפרט אחד, קטן ומוחשי, המוח מקבל רגע של הפוגה מהתמונה הגדולה והמפחידה. ההתמקדות הזו ב"כאן ועכשיו" בונה את החוסן שלנו דרך "קרקוע" (Grounding). היא מלמדת אותנו שאנחנו יכולים לשלוט במיקוד שלנו, ומזכירה לנו שבדיוק כמו בפריים-אם נתמקד בטוב הקרוב, הרעש הגדול מסביב יאבד קצת מהכוח שלו. 2. ציד של "עין טובה": לאמן את שריר האור המוח שלנו כרגע נמצא במצב הישרדותי, הוא מחפש סכנות. התרגיל הזה נועד להזכיר לו שיש עוד פילטרים בעולם דרכם המוח יכול לעבוד. התרגיל: בחרו צבע אחד שמרחיב לכם את הלב. אולי צהוב של חמניה, אולי כחול של שמיים, אולי ירוק של התחדשות. צאו ל"מסע ציד" בתוך הבית או בחצר וצלמו 3 דברים שמופיע בהם הצבע הזה. אל תחפשו "אמנות", תחפשו את הצבע. למה זה עובד? זהו אימון אקטיבי של העין. כשאנחנו מחפשים יופי, אנחנו מתחילים למצוא אותו במקומות שלא ציפינו. בכל פעם שאנחנו "צדים" רגע של יופי, אנחנו מחזקים את הגמישות הפסיכולוגית שלנו. החוסן גדל כשאנחנו מגלים שגם בימים חשוכים, האור הוא לא משהו שרק קורה לנו, אלא משהו שאנחנו יכולים לבחור לחפש ולמצוא. 3. מסגור מחדש: לבנות לעצמנו מרחב מוגן בפוטותרפיה, ה"פריים" הוא הממלכה שלנו. אנחנו מחליטים מה נכנס ומה נשאר בחוץ. התרגיל: חפשו "מסגרת טבעית" בתוך הבית. צלמו משהו דרך פתח של דלת, דרך שלבי התריס או בין ענפי עץ בחוץ. תנו למסגרת לעטוף את הנושא שלכם, להגן עליו. למה זה עובד? פעולת המסגור נותנת לנו תחושת שליטה וסדר במציאות שמרגישה חסרת שליטה. זהו ייצור של "מרחב מוגן" ויזואלי. החוסן שלנו נשען על היכולת להציב גבולות . לדעת מה להכניס ללב ומה להשאיר מחוץ ל"פריים" הנפשי שלנו. כשאנחנו ממסגרים תמונה, אנחנו מתרגלים את היכולת להגן על העולם הפנימי שלנו ולבחור במה להשקיע את האנרגיה שלנו. אני מאמינה שצילום הוא לא רק תיעוד של מה שיש, אלא יצירה של מה שיכול להיות. לפעמים, כל מה שצריך כדי להחזיר לעצמנו את הנשימה ואת תחושת המסוגלות, זה חצי צעד קדימה, התבוננות אחת עמוקה, ולחיצה קטנה על הכפתור שמזכירה לנו: יש טוב בעולם! בורא עולם נותן לנו את הכלים, אנחנו רק צריכים לדעת לכוון אליהם את העדשה. מזמינה אתכם לנסות את אחד התרגילים ולשתף אותי / חברים / משפחה מה הצלחתם לראות היום ב"עין טובה" ואיך זה הרגיש בלב? ואיך היום שלכם נראה אחרי התרגילים האלו ? ואולי תרצו, כמוני, לאמץ אותם כחלק מהשגרה החדשה שלכם...

· כשקמתי הבוקר והצלחתי להגיד מודה אני לפני שיצא לי אוף או פליטת אויר של אין לי כח · כשאני מוצאת בגדים בארון או על הכסא שמשמח אותי להיכנס לתוכם · כשאני מוצאת גרביים שמעלות בי חיוך כי לבבות וציורים על גרביים תמיד מעלים בי חיוך 3 רגעים קטנים הבוקר במישור האישי שעושים לי שמח בלב · כשאני מספיקה גם להכין אוכל בריא לילדות ללימודים · גם להכין סיר לצהריים · וגם לתת חיוך לשכנה כי נתקעתי בלי גזר · כשאני מציעה ליעלי פתרון לסוגיה חברתית וגורמת לה לחייך ולהגיד וואוו איזה יופי של רעיון, תודה אמא 4 רגעים קטנים הבוקר במישור המשפחתי שעושים לי שמח בלב · מתיישבת מול המחשב לשלוח אלבום של לקוחה לדפוס · מציצה באלכסון על רשימת המשימות שלי · לוקחת עט ירוק ומסמנת וי על שורה אחרי שורה אחרי שורה מחייכת · מעלה תמונה שקיבלתי אישור לפרסם 4 רגעים קטנים הבוקר במישור העסקי שעושים לי שמח בלב רגעים קטנים מהם מורכבים החיים הגדולים שלי רגעים קטנים שעם מודעות ותשומת לב משנים לי את התמונה. ומה לכם ? בתמונה : רגע כזה שגורם לי לחייך עד שהם מסתדרים לצילום משפחתי

רצפה. נעליים. זוגות זוגות. בהמונים. עקבים גבוהים מסוגננים. נעליים שטוחות . שחוקות מהיומיום. נעלי ספורט קלילות. כאילו מבקשות לתת תמיכה לכובד שמונח עליהן. מגפיים מעור. שחור. אלגנטיות. כאילו אומרות אנחנו העולם ותנו לנו ממנו הכל. 10 ס"מ למעלה. רגליים. זוגות זוגות. בהמונים. רגליים ארוכות ודקות בגרבונים אלגנטיים. שנים ארוכות מסתובבות בעולם ככה. בלי שכבת ריפוד. רגליים ארוכות בתוך ג'ינס יומיומי. כמו אומרות אנחנו החיים עצמם. עברנו הרבה מסוגלות להתמודד כמעט עם הכל. רגליים ארוכות בתוך מכנסי טייץ אופנתיות. כמו אומרות מה זאת כל הדרמה.אחותי. תזרמי.. אה. וחצאית. תמיד יש שם חצאית אחת או שתיים שמהבהבות. חברים תרגעו. קחו פרופורציות.לא הכל עלינו. עלייה חדה למעלה. לב. מה מביא אותך בסוף לאן שאתה. האחד כמיהה לשקט. השני בריחה משקר. זה בכלל מחפש נחמה. וזה הגיע בגלל האהבה. לאחד היה מאוד חסר. נכנס לתוך הנעליים והתייצב. כמחפש. תר. תייר. לזאת בכלל יש שם מיטה באיזה מוסד.סגור או פתוח זאת לא השאלה. יש דברים עבורם אתה חוצה עולם. וההוא שם בפינה. רק ביקש מקלט. ביקש יד. לב כזה שפועם בחוזקה כמו מבקש. אולי אם אחצה את העולם מסופו עד סופו יבוא איזה מזור ללב. הנעליים תמיד בזוגות. הוא בודד. הנעליים תמיד מספרות. כמה גדולים אנחנו. כמה מתעסקים אנחנו ביומיום ברצפות עץ בוהקות או באבני חצץ , בשבילי עפר או בשבילי נשמות. והלב חצוי. שותק. יש לו מסיכות. מתעתע. עד שמצליח חציו להתקרב אליו. מסיר מעליו כמה שכבות אבק. שולח לו נים קטן . אומר לו. הנה. עכשיו גם אתה זוג. כמו הנעליים. כמו הרגליים. חציו עונה לו בשתיקה אופיינית. מהנהן. מתקן. אנחנו לעולם לא נהיה זוג. תמיד אחד. פועם. מקצה העולם ועד סופו. (נכתב ינואר/2019) 

מכירים את הבדיחה על ההוא שמתפלל לה' שישלח לו חניה ? ומפרט בתפילה איך הוא יהיה צדיק יותר וטוב יותר אם רק ה' ישלח לו חניה ... ואז.. הוא מוצא חניה ואומר : עזוב ה', לא צריך כבר הסתדרתי ... מכירים ?? חוזרת אחורה בזמן , 21 שנה. 5.2.05 , כו' שבט זכיתי ללדת ילדה מתוקה. תמר. העונה לשם תמרי. חורף וקר, הבית היה בזמנו בדֹלב , בראש ההר. הקור חודר מהמסגרות של החלונות. ההורים שלי כפרה עליהם לא נתנו לי לחזור הביתה אחרי הלידה שלושה שבועות ! במשך שלושה שבועות שני זאטוטים מסתובבים לנו בין הרגליים במקום להיות עד 16:00 במסגרות , והכל כדי שאני אנוח בדרום "החם" אחרי הלידה. בסוף התקופה חזרנו הביתה, לראש ההר, וקרררררר קפואאאא . אחרי שהגיע האביב ועשיתי סדר בארונות , מיינתי את בגדי הילדים דיברתי עם ה'. שמע, אמרתי לו, יש לי ברחמיך המרובים בן אחד ושתי בנות. בלידה הבאה בבקשה ממך, אני רוצה שזה יהיה בן ובאביב או בקיץ, לא בחורף. אני עם החורף גמרתי. וכדי להראות לו כמה אני "רצינית" לקחתי את כלללללללל בגדי התינוקות הוורודים והיפים והעברתי לגמ"ח. זהו. אם תבוא עכשיו תינוקת , בחורף – אין לנו כלום בשבילה. כלום. וב"ה. אחרי ארבע שנים בְּדיוק מדוייק 5.2.09 , יא' שבט זכיתי ללדת ילדה מתוקה. מיכל. העונה לשם מיכלי. הסיפור הזה מהדהד לי בראש כל שנה מחדש, והרבה פעמים גם תוך כדי.. על כמה אני כלום ושום דבר פה בעולם, וכל הבקשות והאמירות והנחרצוּת שבי וכל כמה שאני יודעת ובטוחה מה אני רוצה ומה טוב לי – הכל זה כלום. יש בורא אחד לעולם. והוא מתכנן הכל מתחילת העולם ועד סופו. והוא יתן לי את החניה שלי בדיוק במקום ובזמן ואת התינוקות שלי בדיוק במין ובזמן ואת השקלים שלי בדיוק בכמות ובזמן ואני... אני רק צריכה להמשיך לעשות את מה שנשלחתי לעולם לעשות. בצורה הטובה ביותר. ולקוות ולהתפלל להארת הדרך , לסימנים שאני בדרך הנכונה. תגובת תמרי (21) לעניין : איזה חמודי רק חבל שיצאתי בת :) תגובת מיכלי (17) לעניין : אמא... מה.... מזל טוב יפות שלי :) היה מאתגר אבל הסכמנו על תמונה...

בקטנה #1 התחלתי את השבוע הזה עם מחשבה והחלטה. והלכתי על זה . בכל הכח. אף אחד לא יעצור אותי מלהגשים החלטה שקיבלתי. ביום רביעי בבוקר אני עצרתי אותי. ליומיים. ההחלטה הזאת התישה אותי. פיזית גמרה אותי. בשלושת הימים האלו הצלחתי לשכוח מהכל. היה לי מול העיניים רק ההחלטה הזאת ושאני על זה. חייבת את זה. לעצמי. לא ראיתי שום דבר חוץ מזה. לא ראיתי את עצמי. עד שביום רביעי הגוף שלי ראה את הנשמה שלי ועשה סטופ. הסטופ הזה המשיך גם לחמישי. אני מסיימת את השבוע הזה עם 50% עמידה ביעד מטופש וחסר היגיון שסימנתי לעצמי רק כי רציתי לא להרגיש. בקטנה #2 בשבועיים הקרובים, מסתבר, ימלאו חמש שנים לעלייה לאויר של האתר שלי. אני כותבת "מסתבר" כי גיליתי את זה לגמרי במקרה כשהגיעה הודעה שצריך לחדש אחסון... זה נכון מה שאומרים: שהזמן עובר כשנהנים... וככה, בשניה , הייתי צריכה להתחייב על פרק זמן שאצטרך בו אחסון לאתר שלי. הלכתי על המקסימום. חמש שנים. אני כאן כדי להישאר. בקטנה #3 השבוע מלאו 17 שנים לבת שלי הרביעית. מיכלי. אני זוכרת את היום , הערב והלילה של הלידה שלה, בחדות כזאת כאילו זה היה אתמול. ניסי ניסים. קלה כתרנגולת- זו אני של אז. תודה לך ה' על כל החסדים. בקטנה #4 ניגשתי אליו בסוף המפגש. אני רוצה להגיד לך תודה, אמרתי לו, ואם תצטט אותי- אני אכחיש :) תודה על מרחב שמאפשר לי במשך כמעט שנה וחצי לעזוב הכל ולהתמסר לעצמי. על זמן שהוא רק שלי. נכון שזו אני עושה את הבחירה והמאמץ ומגיעה כל שבוע מחדש, אבל תודה שאתה כאן ושיצרת זמן שמאפשר לי לברוח, לחזור, להתחבר, להתנתק, להרגיש, לעבוד, לזכור, לשכוח, לתת מקום לכל חלק בי שמבקש - להיות.

היו רגעים שצמצמתי את עצמי מהמרחב הציבורי. בכל זאת קיבלתי טייטל שלא נעים להתגאות בו במרחבים שאני רגילה לחיות ולהסתובב בהם. היו רגעים שצמצמתי את עצמי מהמרחב הציבורי. כי הרגשתי שהכובע שהסרתי מעל הראש התחלף בשלט ניאון זורח (לא, זה לא הבלונד שסינוור.. בדקתי..) היו רגעים שצמצמתי את עצמי מהמרחב הציבורי. כללי המשחק שלי השתנו. ואני לא זוג קלפים יותר, אלא אחת בודדה. אס מנצח או ג'וקר חמקמק. אבל אחת. לא זוג יותר. ובמרחב שבכל יד יש זוג קלפים הרגשתי פסולה, אחת שזמנה עבר.. היו רגעים שצמצמתי את עצמי מהמרחב הציבורי. הרגשתי לא מוצלחת. אחת שלא זכתה, אחת כזאת ש"אש אוכלתה" ואני פעם כמעט באמת אש אכלתני והתחושה היא שורפת ומתפשטת והורסת כל חלקה טובה. אבל כשאש פיסית נכבית, מרגישים קור ואולי הקלה על ההצלה, וכשאש פנימית שורפת ללא הפסקה, ואני לא יודעת מה יכול לכבות אותה כי גם מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה , הרגשתי שאין לי מוצא, בתוך עצמי אני תקועה, כלואה, נשרפת. אבל אז נפלה בי ההבנה שלא רק זאת שלא עשיתי שום דבר רע ואין לי במה להתבייש, אלא שאם אמנע את עצמי מהחברה ומהמרחבים הציבוריים – אז באמת אעשה משהו רע . לעצמי. ואולי גם לעולם , בכל זאת לכל אחד יש איזו בשורה להביא לעולם וקצת קשה להביא בשורה כשאדם מסתגר בד' אמותיו... אז התחלתי להתמודד בכוחותיי שלי. היו רגעים שהתחברתי לקבוצות שייכות כאלו או אחרות, הרגשתי שם זרה, לא שייכת. אולי האמונה שלי שהמצב צריך להיות שונה מונעת ממני להפנים את המצב הנוכחי כמות שהוא, אולי. כך או אחרת לא הרגשתי שם בנח. היו רגעים שהסתובבתי עם עיניים מזוגגות והרגשתי כמו צל. צל מפואר, אבל צל. היו רגעים שהרהבתי עוז. עניתי ב"עזות" מדומיינת לכל מיני שאלות מטופשות שגרמו לי להרגיש שאולי היה כדאי שאסתגר בבית.. כמו בפעם ההיא בה מוכר אחד בחנות קטנה בעיר ממש רצה לעזור לי לסחוב משהו כבד , ומרוב שהיה לו כבד בעצמו הוא שאל בלי אויר "איפה בעלך שיעזור לך" .. "לא לכולם יש בעל " שלפתי במהירות בלי למצמץ... הוא היה נבוך ואני הרווחתי עוד קצת זמן במרחב הציבורי בלי להתבייש במה ומי שאני... וכן היה לי כבד. ולא, גם אם היה לי בעל הוא לא היה עוזר לי באותו הרגע לסחוב כי לפעמים (למרבה ההפתעה) אשה מסתובבת ברחוב וסוחבת משאות כבדים גם בלי בעלה לידה... והרגעים האלו יותר מכל עזרו לי לפתח את המבט הפנימי והחיצוני. כמה מיהרתי לשפוט את אלו שהולכים על ידי: על מצבם המשפחתי / הדתי / העסקי / היכולת ההורית / הנתינה / גמילות החסד ועוד... כמה אני מתנהגת רק את הקליפה החיצונית שלי ,חיה וחווה את העולם ואת האחרים רק דרך הגוף המגושם (מלשון גשמי) שלי. כמה מקום באמת אני נותנת לנשמה שלי להופיע בי ? כמה מקום באמת אני נותנת למהות הדברים להשפיע עליי ? כמה פעמים באמת הסתכלתי ללב ולא רק לעיניים ? כמה פעמים עשיתי את כל הנ"ל בעצמי לעצמי מתוך גסות המבט, קהות המחשבה, קלות הדעת ?? זה לא טור ביקורתי. לא כלפי המרחב הציבורי. לא כלפי החברה שבה אני / אתם מסתובבים. זאת תזכורת. לעצמי. לקחת את כל הרגעים שהיו לי בתקופה האחרונה ומתוך תפילה לרגעים טובים יותר ביני לבין עצמי בכל המרחבים להיות יותר חומלת. לא להצטמצם. להבין בשכל שיש יותר מדרך אחת לחיות חיים של אושר ואהבה, לדעת שאני כאן עדיין, בצורה החדשה שלי, כי יש לי תכלית. יש בי אור וטוב. ואש בוערת בי. להאמין שיש יותר מדרך אחת לכבות אש בוערת, להבין גם בלי להסכים שיש שריפות שמטרתן , ברגע הזה היא פשוט... לבעור. להאמין ולהרגיש שיש גשם שיורד עלינו ובקצב שלו שוטף את הכל. הכל. בתמונה - רגע אחרי שהגשם שטף הכל.