היו רגעים שצמצמתי את עצמי מהמרחב הציבורי. בכל זאת קיבלתי טייטל שלא נעים להתגאות בו במרחבים שאני רגילה לחיות ולהסתובב בהם. היו רגעים שצמצמתי את עצמי מהמרחב הציבורי. כי הרגשתי שהכובע שהסרתי מעל הראש התחלף בשלט ניאון זורח (לא, זה לא הבלונד שסינוור.. בדקתי..) היו רגעים שצמצמתי את עצמי מהמרחב הציבורי. כללי המשחק שלי השתנו. ואני לא זוג קלפים יותר, אלא אחת בודדה. אס מנצח או ג'וקר חמקמק. אבל אחת. לא זוג יותר. ובמרחב שבכל יד יש זוג קלפים הרגשתי פסולה, אחת שזמנה עבר.. היו רגעים שצמצמתי את עצמי מהמרחב הציבורי. הרגשתי לא מוצלחת. אחת שלא זכתה, אחת כזאת ש"אש אוכלתה" ואני פעם כמעט באמת אש אכלתני והתחושה היא שורפת ומתפשטת והורסת כל חלקה טובה. אבל כשאש פיסית נכבית, מרגישים קור ואולי הקלה על ההצלה, וכשאש פנימית שורפת ללא הפסקה, ואני לא יודעת מה יכול לכבות אותה כי גם מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה , הרגשתי שאין לי מוצא, בתוך עצמי אני תקועה, כלואה, נשרפת. אבל אז נפלה בי ההבנה שלא רק זאת שלא עשיתי שום דבר רע ואין לי במה להתבייש, אלא שאם אמנע את עצמי מהחברה ומהמרחבים הציבוריים – אז באמת אעשה משהו רע . לעצמי. ואולי גם לעולם , בכל זאת לכל אחד יש איזו בשורה להביא לעולם וקצת קשה להביא בשורה כשאדם מסתגר בד' אמותיו... אז התחלתי להתמודד בכוחותיי שלי. היו רגעים שהתחברתי לקבוצות שייכות כאלו או אחרות, הרגשתי שם זרה, לא שייכת. אולי האמונה שלי שהמצב צריך להיות שונה מונעת ממני להפנים את המצב הנוכחי כמות שהוא, אולי. כך או אחרת לא הרגשתי שם בנח. היו רגעים שהסתובבתי עם עיניים מזוגגות והרגשתי כמו צל. צל מפואר, אבל צל. היו רגעים שהרהבתי עוז. עניתי ב"עזות" מדומיינת לכל מיני שאלות מטופשות שגרמו לי להרגיש שאולי היה כדאי שאסתגר בבית.. כמו בפעם ההיא בה מוכר אחד בחנות קטנה בעיר ממש רצה לעזור לי לסחוב משהו כבד , ומרוב שהיה לו כבד בעצמו הוא שאל בלי אויר "איפה בעלך שיעזור לך" .. "לא לכולם יש בעל " שלפתי במהירות בלי למצמץ... הוא היה נבוך ואני הרווחתי עוד קצת זמן במרחב הציבורי בלי להתבייש במה ומי שאני... וכן היה לי כבד. ולא, גם אם היה לי בעל הוא לא היה עוזר לי באותו הרגע לסחוב כי לפעמים (למרבה ההפתעה) אשה מסתובבת ברחוב וסוחבת משאות כבדים גם בלי בעלה לידה... והרגעים האלו יותר מכל עזרו לי לפתח את המבט הפנימי והחיצוני. כמה מיהרתי לשפוט את אלו שהולכים על ידי: על מצבם המשפחתי / הדתי / העסקי / היכולת ההורית / הנתינה / גמילות החסד ועוד... כמה אני מתנהגת רק את הקליפה החיצונית שלי ,חיה וחווה את העולם ואת האחרים רק דרך הגוף המגושם (מלשון גשמי) שלי. כמה מקום באמת אני נותנת לנשמה שלי להופיע בי ? כמה מקום באמת אני נותנת למהות הדברים להשפיע עליי ? כמה פעמים באמת הסתכלתי ללב ולא רק לעיניים ? כמה פעמים עשיתי את כל הנ"ל בעצמי לעצמי מתוך גסות המבט, קהות המחשבה, קלות הדעת ?? זה לא טור ביקורתי. לא כלפי המרחב הציבורי. לא כלפי החברה שבה אני / אתם מסתובבים. זאת תזכורת. לעצמי. לקחת את כל הרגעים שהיו לי בתקופה האחרונה ומתוך תפילה לרגעים טובים יותר ביני לבין עצמי בכל המרחבים להיות יותר חומלת. לא להצטמצם. להבין בשכל שיש יותר מדרך אחת לחיות חיים של אושר ואהבה, לדעת שאני כאן עדיין, בצורה החדשה שלי, כי יש לי תכלית. יש בי אור וטוב. ואש בוערת בי. להאמין שיש יותר מדרך אחת לכבות אש בוערת, להבין גם בלי להסכים שיש שריפות שמטרתן , ברגע הזה היא פשוט... לבעור. להאמין ולהרגיש שיש גשם שיורד עלינו ובקצב שלו שוטף את הכל. הכל. בתמונה - רגע אחרי שהגשם שטף הכל.

נפרדת 01 שבועיים לא כיבסתי תחתונים וגרביים. אני יודעת, לא שורת פתיחה הכי מוצלחת, אבל לפעמים כשאת תקועה ובתחתית את צריכה למצוא משהו להתחיל ממנו. המייבש שבק חיים. ככה פתאום באחד הימים הסוערים שהיו פה בחודש האחרון. עמדתי מולו מזיזה ייאוש קל מהעיניים, דיברתי אליו בלחישה מתחננת : גם טיול ששילמתי מראש וגם מייבש בחודש אחד זה יותר מדי תשלומים לאשה כמוני. מה אומר- זה עזר ! אחרי שעתיים ניגשתי שוב, ליטפתי, הכנסתי, לחצתי- עבד !! מסתבר שזה היה כמו נשימה אחרונה של בנאדם מת.. (אף פעם לא ראיתי באמת, רק בספרים ובסרטים...) כשהגופה פולטת אוויר.... ככה זה היה, הנשימה האחרונה. מיד כתבתי לבני המשפחה על הארוע המצער ושמוזמנים ללוויה. אני בעצמי לבדי הרמתי את ארון הקבורה הזה שנקרא מייבש 9 ק"ג. 9 !! כמה סיבובים שהוא עשה בשבילי הבחור החזק והאמיץ הזה.... את העולם הוא הפך בשבילי ! הרמתי אותו לבד בעוד הבנות שלי עם פה פתוח והמזלג ביד- מה את עושה ??? זה לא באמת נורא.... רק מסורבל ולא נח... עניתי בקול ( כמעט כמו החיים..לחשתי לעצמי) כפרה עליה הזמינה לי מייבש. הגיע במקום זה מכונת כביסה. חיכינו שיחזור, חיכינו לזיכוי, חיכינו לשעה שפויה והזמנו הפעם באמת- מייבש. והוא הגיע. בחגיגיות. והבוקר נזכרתי ששבועיים לא כיבסתי תחתונים וגרביים...כי למי יש סבלנות לתלות ? והקטע הגדול הוא – שבדור השפע- אף אחד אפילו לא הרגיש... נפרדת 02 התחלתי את 2025 נשואה, פרודה, אבל נשואה. סיימתי אותה גרושה. לא ממש הצלחתי לשתף בכתיבה את המצב שלי, את ההתמודדות. חברות ואנשי מקצוע פרגנו לי לאורך השנה איזו התקדמות מטורפת עשיתי עם עצמי זה מחזק. גם אם אני לא מצליחה לראות את זה מבחוץ, אני כנראה מפעילה את הכוחות האלו מבפנים. בד"כ זה מה שאני רוצה לשתף, נקודות של אור, של כח, של עין טובה. לא שלי על עצמי אלא שכל אחת תוכל לקחת לעצמה. אני חושבת שאנחנו בסוף מתמודדים באותן הזירות : הורות, זוגיות, חברות , עבודה , איזונים. הפרטים מסביב לא משנים כל כך- לכל אחת יש את התיק שלה על הגב. פעם יש לו צורה של תיק קטן עם פייטים ופעם הוא נראה ומרגיש כמו קיטבג מאובק של טירון בביסלח.. מה שבתוכנו זה מה שמשנה. הכלים שיש לנו להתמודד עם האתגרים. באיזשהו שלב השנה אבא שלי הביא לי ארגז עם כלים בסיסיים שצריך שיהיה בכל בית. חייכתי ושמחתי על הדאגה הפשוטה המעשית הזאת. וריחפתי לי על הסימבוליות הזאת של הכלים שאנחנו מקבלים מהסביבה הקרובה שלנו ומעניקים לסביבה הקרובה שלנו. זה בהלימה, זה לא בהתחשבנות. מי שהכלים שלו מלאים – יכול להעניק לאחרים משלו. והיתה לי שנה שהייתי כלי ריק, שבור, הרבה ימים הייתי אפילו במצב מרוסק. אבל לאט לאט ה' שלח לי כח, כל פעם בדמות אחרת – פעם חיבוק מהילדים, פעם חיבוק מהחברות, פעם חיבוק מההורים, פעם חיבוק מהעבודה, כל פעם חיבוק אחר, פעם זה היה רק שמיים מאוד מאוד יפים על רקע הים שזיכו את התמונה שלי בהרבה מחמאות. וכל כוכב קטן כזה של טוב, עזר לי לקום ולהרכיב בחזרה את הדבר הזה שהיה אני לגירסה הרבה יותר חזקה של עצמי. נפרדת 03 נפרדתי השנה מהצורך להוכיח את עצמי. נפרדתי מהצורך האינטנסיבי לשווק את מי שאני ואת מה שיש לי לתת לעולם. ואין הכוונה ברמה העסקית. אנחנו כל הזמן עסוקים בלשווק את עצמנו ואת הפעולות שאנחנו עושים. אני היא מי שאני. טובה. ככה . כמו שאני. גם ברמה המקצועית וגם ברמה האישית. ואני עושה הכי טוב שאני יכולה בכלים שיש לי בכל רגע נתון. וזו פרידה משחררת. עד מאוד. אולי הפרידה היחידה השנה שאני מרגישה בה משוחררת עד מאוד. ממה/ממי אתם נפרדתם השנה ?

אני חוף אליו עוגנות ספינות אני מזח מחזיק היטב אוניות מתנודדות בים סוער אני רציף עליו מהלכים בלילות של ירח מלא זוגות שלובי ידיים אני צופה ומביטה במיגדלור המסתובב על צירו, מסתובב על קצי, המבשר את בואן של ספינות ומאותת על לכתן של אחרות אני נושמת את תנועת הגלים ומתנודדת יחד איתם פעם למעלה פעם למטה העיקר לא לעצור לעולם וכשספינה אחת עוזבת ומתרחקת , ומתפנה מקום לספינה אחרת להתקרב מתעורר אז בקשר קול רחוק המבקש אישור להתקרב, ואני עולה ועונה בקול מצפה : קרב, קרב, קרב יום שהוא לא יום ולא לילה, הידעת ? כתבתי פסקאות ארוכות , מילים מכובסות , חרזתי חרוזים, משלתי משלים נמנעתי מלהגיד כאבתי אהבתי התגרשתי התרגשתי הרגשתי החלטתי ממשיכה בוחרת בחיים בוחרת בעצמי לחיות לנוע לאהוב לכאוב פתחתי את הלב ונתתי לו דרור שמתי את המפתח באיזה חור , שיניתי את הקוד וזרקתי אותו לים . וזהו , נתקעתי. אין לי עוד מילים להסביר את הרגשות שלי, אין לי עוד מילים. אולי אין לי רצון , אולי אין לי כח. בייאושי כי רב הוא רצתי לפיתרון זמין ומהיר - הלא הוא הצ'אט וביקשתי ממנו שיקרא טור אחד או שניים שלי וימשיך את המילים היכן שנתקעתי. כל פסקה שהוא כתב לא הזכירה לי במעט את מה שאני מרגישה או את המסר שאני רוצה להעביר. החלטתי לעצור. לא לתת למלאכותי להשתלט על הבינה שלי. הלוואי והייתי יודעת מה אני רוצה להעביר. אולי לפעמים ספינות צריכות פשוט לפרוק כדי שיוכלו "להעמיס" מלאי מחדש. ואולי זו התחושה איתה אני סוגרת את השבוע הזה. אם תרצו לשתף בתמונה שסוגרת לכם את השבוע הזה מוזמנים לשלוח אליי דרך כפתור הווצאפ בתחתית העמוד... 

יש רגעים שבהם אני עומדת מול קבוצה של אנשים, עם מצלמות בידיים, ורואה את אותו דבר קורה שוב ושוב: לפני הלחיצה הגוף מעט מתוח, הנשימה קצרה, העין מחפשת. וכל מה שנדרש כדי שהפריים ייפתח… זה רגע אחד של התבוננות. לא טכניקה. לא ציוד יקר. רגע. רגע שבו אנחנו מרשים לעצמנו לראות. המסע שלי בצילום התחיל מזמן, עוד לפני שקיבלתי את המצלמה הראשונה שלי. הוא התחיל ביכולת להבחין: באור שמשנה צבעים, במבט של ילד, בצל שמספר סיפור. ולמדתי משהו חשוב : צילום הוא לא רק לחיצה. צילום הוא לא רק תיעוד. צילום הוא לא רק לתפוס את הרגע. צילום הוא כלי להקשבה. בכל שבוע אני פוגשת אנשים שמצלמים “לא רע”. יש להם עין. יש להם תחושה. ויש להם אולי גם מכשיר משוכל, אבל משהו שם עוד לא מקבל עומק. עוד לא מתיישב נכון. כשהם מצטרפים לסדנה שלי, הם מגלים שזה לא בגלל שהם לא טובים, זה בגלל שאף אחד לא לימד אותם איך לראות. מה זה אומר “לראות”? לראות זה לקחת נשימה לפני הלחיצה. זה לשים לב איפה האור נופל. זה לשאול מה אני רוצה שהאדם בצד השני ירגיש כשהוא מסתכל על התמונה. לראות זה לתרגל חמלה כלפי מי שמול העדשה, וכלפי עצמך. זה לא לפחד לתת מקום לבלגן, לרכות, לרגעים לא מושלמים. זה לא לפחד להתקרב ! לנושא , לעצמי. בסדנא אנחנו מתרגלים “עין טובה”: לא ביקורתית, לא שיפוטית, אלא עין שיודעת לזהות יופי אמיתי . כזה שלא צועק, אלא לוחש. כזה שלא מרעיש אלא נוכח. נשימה לפני בניית פריים האמת? לפעמים מה שחסר לתמונה זה לא עוד שיפור טכני. אלא רגע אחד של נשימה והתבוננות. אני רואה את זה כשהמשתתפים מצלמים אחרי ההסברים. הם עומדים, קצת "חסרי אונים" קצת מבולבלים, לא יודעים לאן לכוון... אל תפחדו להתקרב, אני מציעה. ותחשבו על משהו אחד קטן במרחב פה שגורם לכם עניין. ופתאום, כמו קסם, משהו משתחרר. העין המצלמת נהיית מלאת כוונה. והתמונה שהיתה מאוד משעממת ולא מדוייקת - משתנה. למה ללמוד צילום במפגש חי ולא רק אונליין? צילום הוא אנושי. הזווית שאנחנו מפספסים- באה במדוייק כשמישהו מכוון אותנו. כי לפעמים רק מישהו שעומד לידך יכול להרגיש את הלב הפועם מהתרגשות, לראות איזו קרן שמש יפה מצאת, לראות כמה קרוב כבר היית, ולהגיד שחסר עוד חצי צעד כדי שהתמונה תדבר את מה שרצית שהעולם ישמע. יוטיוב מלמד טכניקה. אבל טכניקה לבד לא מייצרת תמונה שנוגעת בלב, שמספרת סיפור. שמספרת את הסיפור שלנו. בסדנה אני לידכם. רואה את מה שאתם רואים ומכוונת בעדינות: לשים לב לאור, לשים לב לדברים שנדחפים ולא משרתים את התמונה, לשים לב שזו התמונה שלך ורק לך יש שליטה עליה. לשים לב לסיפור שלך, ואיך הוא בא לידי ביטוי בתמונה. ואז קורה הרגע הזה שבו מתחילים לראות את העולם מחדש. מה תקבלו מהסדנה? לא רק תמונות יפות. אלא: ־ עין שמזהה עומק ויופי גם בתוך רעש. ־ רכות וחמלה גם כלפי הצילום שלך וגם כלפי עצמך. ־ הבנה חדשה של אור, צבע ומרחק. ־ ביטחון לבנות פריים שיש לו מסר. ־ ובעיקר: פגישה עם עצמך דרך העדשה. צילום הוא תרגול יומיומי של נוכחות. והיכולת הזו מחלחלת לחיים עצמם . לשיחות, להורות, לעבודה, לדברים הקטנים שעד עכשיו חלפו לידנו. אם משהו בדברים האלו נגע בך, אם אתם מרגישים שהגיע הזמן לראות טוב יותר לא רק דרך המצלמה, אלא גם את עצמכם, אני מזמינה אתכם באהבה להצטרף לסדנא הקרובה. כמו תמיד, אנחנו נצלם, נצחק, נתרגש, ובעיקר -נראה טוב, נעמיק מבט, נחזק ונתחזק בעין טובה.

שעת בוקר סבירה. לא מאוד מוקדמת אבל לא מאוד רועשת.. אני והקפה שלי, בפינה הקבועה. יחד איתנו תמיד נדחפת לה גם מחשבה אחת או שתיים.. אני מחבקת אותן, את המחשבות, יחד עם הקפה של הבוקר. יש משהו בחיבוק של כוס קפה שכמו מדליק לי כפתור במח והרבה מילים מתחילות לזרום .. יש משהו בהתכווננות הזאת של השקט שלפני לגימה חמה ומרגיעה. זה יכול להיות בבוקר, זה יכול להיות בערב, או בין הערביים. בצהריים זה לא קורה. משהו בנפש לא ממש רגוע בין משימות של עבודה בית חיים וילדים...אז המחשבות שלי עסוקות במיוחד , הן צריכות לפקח על ההגשמה שלהן במציאות בשעת צהריים... יש מקומות מיוחדים שהקפה בהם ממלא את כל החושים יש מקומות סתמיים שהמחשבות שלי ממלאות את כל החלל ויוצרות לי סביבה מיוחדת להיות בה ויש מקומות סתמיים עם קפה סתמי ומחשבות סתמיות אבל החברה שאיתי פותחת את כל המנעולים והמילים יוצאות בשצף... אז הבוקר, בשעה סבירה , לא מוקדמת ולא מאוד רועשת היה בוקר רגיל כזה, בשולחן הגינה שלי הקבוע, ומשהו בי רצה ממש להיות בנחת, להיות נוכחת.. פתחתי את "הדלת" ובלי ששמתי לב נדחפו כמה מחשבות . אחרי שחיבקתי אותן חזק, החלטתי לשלוח אותן לקבוצה שאני מלווה לאחרונה בתהליך קבוצתי דרך פוטותרפיה . קבוצה של סבים וסבתות שכולים מהמלחמה הנוכחית. יוזמה נהדרת של אגף הרווחה בעיריית אשקלון. סבים וסבתות שב 7 לאוקטובר (וגם קצת אח"כ) חרב עליהם עולמם. וכך שלחתי להם יחד עם הקפה של הבוקר : סוף שבוע העולם שבחוץ מתחיל להירגע העולם הפנימי זה שבנינו לבד וביחד מתחיל לקבל מקום משמעותי זה זמן להתבוננות להסתובב במרחבי הבית ולתת מגע לפינות קטנות שלא הגענו אליהם במהלך השבוע. להוריד שכבת אבק דקה ולהתפיח כמה כריות, שיהיה יותר נח להתרווח.. זה זמן להתבוננות להסתובב בחדרי הלב ולתת מבט מאיר לפינות קטנות שהיו חשוכות במהלך השבוע. להוריד שכבת הגנה דקה ולהתפיח כמה רגשות מעוכים, שיהיה נח ל להתרווח... ואחרי שהסתובבנו והתבוננו וסידרנו והורדנו והתפחנו והכנסנו אור נפתח את העיניים ונביט דרך הסדקים של הלב השבור הזה במבט טוב ומיטיב על מה ומי שנמצא לידנו. ואולי אפילו נצליח לצלם את המבט הזה ולקחת אותו איתנו הלאה לימות השבוע העמוס הרועש הקרוב...

פעם למדתי לימודי ים... ככה התפתחה לה שיחה אקראית סביב תמונה של סירה בים. אני חושבת שמי שמבין את הים מבין את החיים – חיזקתי את המלומד. למה הכוונה ? נשאלתי בתשוקה ללמוד עוד על העומק האינסוף הזה הקרוי "ים" .. ההבנה שיש ימים שהים רגוע והגלים בסדר מופתי נעים אחד אחרי השני , שומרים על קצב יחיד, קוצפים קצף ייחודי , ומתגלגלים לאותו הקו בעדינות ההבנה שבימים סוערים יש לך 2 אפשרויות בלבד – לגלוש על הגל בשליטה מלאה או להוריד את הראש תחתיו ולתת לו לעבור , כל אפשרות אחרת יוצרת מאבק, מרסקת אותך וכואבת לך בכל הגוף ההבנה שכל הגלים כולם, השקטים והסוערים , שואפים לחוף, ליציבות, לשקט, לשלווה ההבנה שכמה שאתה רואה בעיניים יש עוד ים שלם שלא נגלה לעיניך וגם לא ייגלה לעולם ובאמון מלא אתה יודע שהוא פשוט ישנו וממלא את העולם ההבנה ש 70% מהעולם הוא ים תופסת גם בעולמות הנפש ההבנה שאתה יכול לשבת יום שלם ולהתבונן בו על גליו השקטים והסוערים , על המערבולות והאדוות , בזריחות ובשקיעות ההבנה שכל אחד מאיתנו ברגע אחד בזמן לפחות הוא חוף יציב עבור מישהו שהגלים שלו סוערים או שקטים ומבקשים יציבות ההבנה שכל אחד מאיתנו ברגע אחד בזמן לפחות יודע אם עליו עכשיו לשלוט בגל הזה שבא עליו או שאולי פשוט בכוחותיו להוריד את הראש עד שהגל יעבור כל ההבנות האלו ועוד - אם הבנת אותם הבנת את החיים. חתמתי את השיחה. בעדינות הכנסתי את התמונה חזרה לשקית. רגע לפני שהכנסתי אותה לתיק הצצתי פנימה ולחשתי לעצמי: נראה שלפי ההבנה שלך את המצלמה תפסת רגע מאוד יפה שפתח לך ים של מחשבות ושיחה מאוד עמוקה על החיים, ונראה שלפי ההבנה שלך את הים את ממש מבינה את החיים , אבל נשמה, תמיד שימי לך בתיק קרם הגנה למקרה שלא הבנת את השמש...

לאחרונה חזרתי אחורה במנהרת הזמן. פעם אחת חזרתי בה כדי לצלם תמונות יפות שיזכירו לי רגעים קסומים של עבר, הווה ועתיד ואיך הם משתלבים בנשימה עצורה בתמונה אחת. ופעם אחת חזרתי בה בעקבות הודעה באחת הרשתות החברתיות. מישהי ביקשה את מספר הטלפון שלי והתקשרה. וכך היתה השיחה. "את לא זוכרת אותי , אבל את היית מורה שלי במקום X " (חשבון מהיר- 20-22 שנים אחורה בזמן) "אוקיי, מחילה, לא זוכרת" "ואת היית דמות שהשפיעה עליי מאוד" נחנקתי מהתרגשות. "אני? וואוו, את מרגשת אותי, תודה רבה". והבחורה המשיכה וסיפרה כי היא לומדת כרגע תואר שני בתחום מסויים ונתבקשה לעשות עבודה על דמות שהשפיעה עליה בחיים. והיא בחרה בי. היא בחרה בי !! ואני לא הפסקתי להתרגש ולהצטמרר ... ושאלתי על מה ולמה ולמרבה הפתעתי היא ציטטה לי משפטים שלי, שאני אמרתי לה, שחיזקו אותה באותה התקופה ולאורך השנים. 20 שנה אחורה במנהרת הזמן. לא זכרתי מילה. אבל זה נשמע כמו משהו שמתאים לי להגיד. אני משתפת אתכם לא כדי שתגידו לי איזה תותחית את, משפיענית אמיתית. לא. אני משתפת כדי שנדע כולנו שלמילים ולמעשים שלנו כאן בנקודת הזמן הזאת - יש משמעות. יש השפעה. בין אם היא נראית לעין או מורגשת בלב ובין אם לא. ואולי בעיקר אם לא. כי כמו שאני הלכתי לאחרונה במנהרות ישנות , כל אחד בעולם הזה קצת חוזר אחורה בזמן לרגעים , לנקודות, למילים , למעשים, לתחושות שגרמו ללב שלו לרעוד ולצהול, שנתנו לו כח להמשיך וללכת במנהרת חייו עוד צעד, עוד קצת לזקוף קומה, עד לרגע ההוא בו אתם תיפגשו שוב בשיחת טלפון שתגלו שאתם משפיענים. ואולי לא תגלו לעולם. והשיחה הזאת הולכת איתי כל השבוע. ומהדהדת בי בלב ובראש. ונותנת לי כח לעוד צעד, לזקוף עוד קצת קומה, ולקבל על עצמי עוד יותר, בלי נדר, להתמקד בטוב, להיטיב מבט ללב של מי שמולי בכל הזדמנות לעשות את הכי טוב שאני יכולה בכלים שלי להיות מודעת עד לשד עצמותיי ולהוקיר תודה על כל הטוב שיש לי בחיים (ואתם כבר יודעים שאני מאמינה שלכל אחד יש טוב בחיים שלו, בתחפושת כזו או אחרת) ולהפיץ את זה הלאה. להיות משפיענית. כן, אני משפיענית. וגם אתם.

יום יבוא ותספרי לכולם איך מהתוהו הזה בראת לך עולם יום יבוא וידעו כולם כי מאז ועד עולם יש להם בורא בעולם ובכל לילה ויום מחדש הוא תוהה ובוהה ובורא לך מקדש מעט קטן כזה מיוחד שהוא רק שלך ומעלה אליך הוא ברחמיו הקדושים זבחים ושלמים עולות ותודות ויום אחד כשיאירו לך פנים אל מול שבעה קנים בראש המעלות תקראי בקול גדול מזמור לתודה לך נאה להודות אבל עד שיגיע היום הזה בו תספרי לכולם איך מתוך התוהו הזה בראת לך עולם עד אז קומי יפה שלי קומי נשמה תדליקי לך נר , תעשי לך נס עם או בלי סוכר אבא שבשמיים שולח לך הכל מדוייק ואם איבדת קצת קצב או משקל זה גם לטובתך וגם לטובת הכלל אז תחזיקי את זה בראש חזק חזק שלא ייעלם שלא יועלם יום אחד מתוך התוהו הזה תבראי לך עולם

כל הדיבורים השמחים השבוע סביב סיום המלחמה והשבת החטופים הביתה עוררו בהרבה אנשים מחשבות על כל השנתיים שחלפו בשילוב עם שנתיים למלחמה נהיה פה שילוב דחוס של כאב, זיכרון ותקווה שמנסה לדחוק את הקצוות ולהיכנס ללב. ללב האנשים, ללב התודעה ,ללב השיח ,ללב העשייה. גם אותי זה זרק אחורה: איפה ומה וכמה . והלכתי לחפש בגלריה של הסלולרי שלי תמונה משמעותית ראשונה מהימים של ראשית המלחמה. הראשונה היתה סלפי עם הבנות במוצאי שבת של ה 7.10 כנראה ניסיתי להקליל את האווירה ולהכניס קצת חיוך ( ספוילר : לא ממש הצליח) השניה היתה שמים של בוקר מלחמה תמונה סתמית של גינה ושמים וכשחזרתי אליה עכשיו היא לא עוררה בי שום רגש או רצון לשתף אותה, השלישית היתה של מנדלות שצבעתי בניסיון להכניס קצת שפיות לימים מוטרפים של מלחמה, והרביעית - היא כבר סיפרה לי סיפור אחר :