על שורות ושערים
על שורות ושערים
תכתבו במחברת.
אחר כך זה יהיה יותר קל.
ככה הוא התעקש.
אז כתבתי במחברת.
בנשימה אחת כתבתי 12 שורות.
(כמו בני ישראל נדדו לי המחשבות)
מה עושים עם כל הטוב הזה,
שאלתי במבוכה.
גם ככה הזמנים לא משהו מי יודע מה
(איזה ביטוי מוזר זה, "מי יודע מה")
תעצמי עיניים ותתבונני במה שכתבת.
קצת לא מעשי אבל הבנתי את הכוונה.
וראיתי ממש את 12 בני ישראל, אה, סליחה,
12 השורות שלי,
דיו כחולה על דף שורות בהיר,
ממוספרות, מודגשות, יוצאות מהמחברת,
מקבלות חיים.
ואני בעיניים עצומות מנסה לעצור אותן.
רגע, לא, זאת לא היתה הכוונה.
אתן 12 !! אני אחת.
אני אמורה להתמודד איתכן.
קול שקט לוחש לי, תהיי יעקב,
הוא היה חכם, ושמר על הבנים שלו,
על כל ה 12
(ובטח על עוד כמה שלא סיפרו לנו,
אבל פוקוס כרגע על 12....)
הוא העביר אותם אחד אחד,
בשערים נפרדים.
שלא תשלוט בהם עין הרע.
חכם יעקב.
ידע מה הכח של 12.
ואני..לא כל כך חכמה..בטח לא כמו יעקב,
אני בכלל בעין טובה..
והן מולי. 12 שורות . חלקן קצרות, חלקן ארוכות
ואני צריכה לעבד אותן לתמונה אחת שלמה.
תכתבו במחברת.
ככה הוא ממשיך ומתעקש.
ואני כבר לא שולטת באף מילה שיוצאת לי.
שם, בגן מול הים, בתוך עשב רענן שמבצבץ לו בימי שבט כמבקש להצמיח בי, מתוכי,
ומתוך המילים שלי את התמונה שתתחבר לכדי הגיון.
ואולי אני לא צריכה לחפש היגיון.
כי בגלל זה מלכתחילה הגעתי לכאן, לגן מול הים.
כי לא מצאתי היגיון בשום פינה.
לא מצאתי.
אז יצאתי, עם המחברת, לחיפוש פנימי.
ומצאתי בתוכי 12 שורות.
ועכשיו הן מלוות אותי, ואני כמו רוצה לומר להן, בואו נהיה כמו יעקב ובניו,
כל אחת מכן תצא בשביל אחר,
ואני אהיה בעין טובה טובה
ואולי אצליח ואפגוש אתכן
מעבר לעיקול, אחרי תהליך עיכול
שלמה יותר, טובה יותר.
ואם לא אצליח, אני תמיד יכולה לחזור למחברת.
(מחשבות שעלו לי בעקבות משימת צילום בקורס פוטותרפיה)









