זקוקים לנחמה
המקלדת משכה אותי ...
המקלדת משכה אותי על אוטומט להתלונן על נצחון הסופגניות את שאריות הרצון ,
ובדיוק כשהרגשתי שהשליטה בלחיצות על המקשים נמצאת בנקודה טובה
נפלתי לתוך פך השמן התוסס הזה שנקרא הלקאה עצמית.
ולמרות שהחלטתי לקראת החנוכה ( כי זה תמיד יושב שם ותמיד אני מגיעה עם החלטות לרגעים שאין לי בהם כוח להצליח)
שגם אם אני אחליט ואוכל סופגניות – אז אני אעשה את זה מבחירה, משליטה , ובלי חרטות ,
בלי ייסורי מצפון , בלי לחשוב על זה יותר מדי,
בינתיים אני מתעוררת כל בוקר עם רצון חזק לטעום את השאריות של הסופגניות מאתמול
והולכת לישון כל ערב עם הטעם של הסופגניות הטריות על הלשון.
ובין ערות לשינה, בין יקיצה לתרדמת – אני עדיין ... מתייסרת.
*
הגיעה אליי ידיעה עצובה באחד מערבי החג על הסתלקותה של נערה צעירה מן העולם הזה
והותירה אותי מהרהרת.
לא הכרתי אותה ולא את משפחתה.
אבל משהו בעצב העמוק הזה על סיומם של חיים צעירים בעוצמת ימי האור והניסים
גרם לי לתהות על משמעות החיים ועל האורות והחשיכות שיש לנו בהם.
עד כמה אנחנו לא מבינים כלום , עד כמה אנחנו בעצמנו - כלום.
כמה הכל שברירי ולא מובן מאליו. כמה צריך להודות ולחבק את כל מה שיש סביבנו. עכשיו.
מחשבות שמדרבנות בי להוסיף עוד טוב בעולם ולשפוך עוד אור במקומות חשוכים
מחשבות על אפשרויות עזרה לאנשים שנמצאים באפילה , איך לתת לקרן אור לחדור לעולמם .
כמה המעט מן המעט שכל אחד מאיתנו יכול לעשות עם האור הפרטי שלו יכול להאיר הרבה מן החושך של היושבים מולו .
עד כמה לפעמים יש נקודות של כוח רצון שממש שווה להיאחז בהן לאורך זמן כי הן מוסיפות קומה
של אור. וקומה של אור לא יכולה לקרוס בחשיכה.
היא יכולה להיות דוממה וחשוכה לרגעים אבל היא נדלקת מחדש ועולה מעלה.
ולוואי וקומות האור שנדליק ונוסיף בעולם יעלו ויגיעו עד כסא הכבוד.
ונדע ניסים ואור גדול שיאיר לנו את כל החושך הזה שירד על העולם בערב ההוא, בחנוכה.








