מי מפחד מלייטרום ?
מי מפחד מלייטרום ?
זה חלחל בי לראשונה , כשישבתי עם גלידה ביד על ספסל בכביש הערבה , באמצע שומקום , במקום של כושי רמון.
עצרנו באמצע הדרך להתרענן לקראת ההגעה לאילת ודפדפנו קצת בפייסבוק.. להתעדכן...
העיניים שלי צדו תמונה של אנשים שאני מכירה , שצולמו באירוע חברתי , ע"י צלם מקצועי.
והוקסמתי. איזה יופי של תמונה !
מכירים את זה שאתם יושבים מול תמונה ואומרים - אני רוצה לדעת לערוך ככה ?
לצלם ככה אני כבר יודעת.(בענווה, כן?)
הבנתי שיש עדשות שיתנו לי בוקה מעלף, ויש עדשות שיתנו לי חדות מטורפת.
ועדיין, אחרי הצילום המדוייק, הבוקה וחדות, התוספת הקטנה של העריכה - היא קריטית.
לצלם בלי לערוך- זה כמו לצאת מהבית בלי קרם על הפנים.
אף אחת לא יוצאת ככה מהבית.
אף תמונה לא יוצאת ככה מהמחשב.
אז אזרתי אומץ, ושלחתי הודעה לצלם ההוא.
החמאתי לו על העריכה ששבתה את עיני. ושאלתי, אם יורשה לי ,
עצרנו באמצע הדרך להתרענן לקראת ההגעה לאילת ודפדפנו קצת בפייסבוק.. להתעדכן...
העיניים שלי צדו תמונה של אנשים שאני מכירה , שצולמו באירוע חברתי , ע"י צלם מקצועי.
והוקסמתי. איזה יופי של תמונה !
מכירים את זה שאתם יושבים מול תמונה ואומרים - אני רוצה לדעת לערוך ככה ?
לצלם ככה אני כבר יודעת.(בענווה, כן?)
הבנתי שיש עדשות שיתנו לי בוקה מעלף, ויש עדשות שיתנו לי חדות מטורפת.
ועדיין, אחרי הצילום המדוייק, הבוקה וחדות, התוספת הקטנה של העריכה - היא קריטית.
לצלם בלי לערוך- זה כמו לצאת מהבית בלי קרם על הפנים.
אף אחת לא יוצאת ככה מהבית.
אף תמונה לא יוצאת ככה מהמחשב.
אז אזרתי אומץ, ושלחתי הודעה לצלם ההוא.
החמאתי לו על העריכה ששבתה את עיני. ושאלתי, אם יורשה לי ,
אם יש לו פריסטים קבועים שאפשר לרכוש ממנו / ללמוד ממנו איך לערוך.
והופתעתי מהתשובה שלו.
הוא ענה שהוא צלם מתחיל (!) ושהוא "מערבב" בפוטושופ כל מיני עניינים עד שיוצא לו משהו שהוא מרוצה.
אני ופוטושופ- לא מכירים. זרים גמורים. עם הרבה דעות קדומות האחת על התוכנה.
אין לי מושג איך להתחיל להתעסק שם, אבל אני מבינה שהיא יכולה לחולל פלאות.
ואולי דווקא מפני שאני מודעת לכוח שלה על המציאות ועל היכולת שלה להפוך במניפולציות כל תמונת מצב ליצירה
הרבה יותר יפה, מדוייקת, נחשקת, על גבול המדע הבדיוני -
אני קצת נרתעת בכלל מללמוד כלים בסיסיים אפילו שיש בה.
אני מסתדרת עם לייטרום.
זה לא היה קל.
היה לי מורכב מאוד ללמוד אותה. את המשמעות של כל רכיב. את העוצמה של כל סלייד.
היה לי קשה ממש להבחין מתי עור הפנים הופך מגוון חיי וחיוני לגוון צהוב וחולני.
יש דקויות כאלו שהעין שלי לא תופסת.
כמו קווים ישרים. (אבל עם זה יותר קל לי להיעזר בתוכנה, אם כי לפעמים גם שם יש לי סטייה במילימטרים. )
היו לי תקופות של אהבה-שנאה איתה..
אבל היום אנחנו חברות טובות ממש. והיא אפילו איתי בסלולרי.
נחזור לגלידה על הספסל..
הופתעתי מהתשובה שלו ואמרתי יפה שלום ותודה, השארתי עוקב והמשכתי בנסיעה דרומה.
והמחשבות שלי פתאום כמו התיישבו במקום.
מכירים את התחושה הזאת שהחלק האחרון של הפאזל בדיוק נכנס למקום ?
ככה פתאום הרגשתי , והחלטתי שאני מפסיקה לפחד.
ז"א החלטתי את זה מזמן.
בערך כל יום שאני מתיישבת מול לייטרום אני מבטיחה לעצמי לא לפחד ולתת לאצבעות ללכת במקומי
ובימים קשים אני גם מוסיפה "מה שיוצא אני מרוצה"
וב"ה רוב הזמן אני מרוצה. וגם הלקוחות שלי.
אבל המקרה הזה נתן לי את הדרייב "לשכוח" בכלל שהייתי מפחדת. גרם לי לשכוח את הרתיעה שלי,
ולשבת לכתוב את התובנות שלי על הנושא.
אז מה הטיפים שלי להתמודד עם לייטרום ?
והופתעתי מהתשובה שלו.
הוא ענה שהוא צלם מתחיל (!) ושהוא "מערבב" בפוטושופ כל מיני עניינים עד שיוצא לו משהו שהוא מרוצה.
אני ופוטושופ- לא מכירים. זרים גמורים. עם הרבה דעות קדומות האחת על התוכנה.
אין לי מושג איך להתחיל להתעסק שם, אבל אני מבינה שהיא יכולה לחולל פלאות.
ואולי דווקא מפני שאני מודעת לכוח שלה על המציאות ועל היכולת שלה להפוך במניפולציות כל תמונת מצב ליצירה
הרבה יותר יפה, מדוייקת, נחשקת, על גבול המדע הבדיוני -
אני קצת נרתעת בכלל מללמוד כלים בסיסיים אפילו שיש בה.
אני מסתדרת עם לייטרום.
זה לא היה קל.
היה לי מורכב מאוד ללמוד אותה. את המשמעות של כל רכיב. את העוצמה של כל סלייד.
היה לי קשה ממש להבחין מתי עור הפנים הופך מגוון חיי וחיוני לגוון צהוב וחולני.
יש דקויות כאלו שהעין שלי לא תופסת.
כמו קווים ישרים. (אבל עם זה יותר קל לי להיעזר בתוכנה, אם כי לפעמים גם שם יש לי סטייה במילימטרים. )
היו לי תקופות של אהבה-שנאה איתה..
אבל היום אנחנו חברות טובות ממש. והיא אפילו איתי בסלולרי.
נחזור לגלידה על הספסל..
הופתעתי מהתשובה שלו ואמרתי יפה שלום ותודה, השארתי עוקב והמשכתי בנסיעה דרומה.
והמחשבות שלי פתאום כמו התיישבו במקום.
מכירים את התחושה הזאת שהחלק האחרון של הפאזל בדיוק נכנס למקום ?
ככה פתאום הרגשתי , והחלטתי שאני מפסיקה לפחד.
ז"א החלטתי את זה מזמן.
בערך כל יום שאני מתיישבת מול לייטרום אני מבטיחה לעצמי לא לפחד ולתת לאצבעות ללכת במקומי
ובימים קשים אני גם מוסיפה "מה שיוצא אני מרוצה"
וב"ה רוב הזמן אני מרוצה. וגם הלקוחות שלי.
אבל המקרה הזה נתן לי את הדרייב "לשכוח" בכלל שהייתי מפחדת. גרם לי לשכוח את הרתיעה שלי,
ולשבת לכתוב את התובנות שלי על הנושא.
אז מה הטיפים שלי להתמודד עם לייטרום ?
א. לא להיות קדושה
פריסטים נועדו שישתמשו בהם.
עריכה אוטומטית - כנראה היא שם כי יש לה יתרון.
אני לא צריכה להמציא את הגלגל ולהתמודד מאפס עם עריכת התמונות.
אחרי שאני בוחרת את התמונות שבעיניי יצאו ראויות להישלח ללקוח - אני מסמנת את כולם בחמישה כוכבים
ועושה על כולם עריכה אוטומטית.
ב. לנשום - לחייך - ורק אחר כך להתקדם
אחרי שכל התמונות שבחרתי קיבלו את הטאצ' הקטנטן אך הכרחי של התוכנה-
אני מתחילה לעבור עליהן אחת אחת.
ואני מדברת אל עצמי איזה יופי זה נראה בדיוק ככה.
אחרי שכל התמונות שבחרתי קיבלו את הטאצ' הקטנטן אך הכרחי של התוכנה-
אני מתחילה לעבור עליהן אחת אחת.
ואני מדברת אל עצמי איזה יופי זה נראה בדיוק ככה.
ג. זמן יצירה
אחרי שנבחרו התמונות החדות , המביטות נכון ,התמונות שאני חושבת שהכי ראויות להישלח,
ואחרי שנתתי להם טאצ' ראשוני של עריכה בסיסית , שכולם , אגב, ממש שמחים בתמונות כאלו.
כי ככה זה. אנחנו הרבה יותר ביקורתיים על העריכות ממה שהלקוחות שלנו רואים ומדמיינים. (אלא אם הם לקוחות חוזרים :)
אני עוברת תמונה תמונה ועכשיו התור שלי לתת את האופי שלי , הגוונים שלי, לתת את הפרשנות שלי לאור , למבט, לסיטואציה, לתת לדימיון וליצירתיות שלי דרור.
אני ורואה איפה אפשר להשאיר את הגוונים כמו שהם ,
(למשל בתמונות של קבוצות גדולות , תמונות אווירה שיש בהן יותר מתמונות בודדות שמספרות סיפור)
איפה משחק של שחור לבן יעצים את הרגש, ידגיש את הרגע.
(למשל תמונה מרובה צבעים, טקסטורות, שהנושא בה לפעמים הולך לאיבוד-אני מאוד אוהבת לצבוע בשחור לבן
או גווני חום אחידים- בעיניי זה מבליט את הנושא)
מיישרת קווים בעזרת הסרגל החכם. (תמיד. לא רק בתמונות נוף)
בודקת אם יש אלמנטים שמפריעים ממש בתמונה ומנסה להסיר אותם.
(ואם לא הצלחתי, זה ממש בסדר להתקשר לחבר/ה ולבקש עזרה בעריכה!)
חותכת תמונות להדגשת הרגש במקומות הנכונים. (לא לפחד לחתוך!)
מוסיפה חדות , מיישרת עיוותים
ומייצאת בשמחה.
אחרי שנבחרו התמונות החדות , המביטות נכון ,התמונות שאני חושבת שהכי ראויות להישלח,
ואחרי שנתתי להם טאצ' ראשוני של עריכה בסיסית , שכולם , אגב, ממש שמחים בתמונות כאלו.
כי ככה זה. אנחנו הרבה יותר ביקורתיים על העריכות ממה שהלקוחות שלנו רואים ומדמיינים. (אלא אם הם לקוחות חוזרים :)
אני עוברת תמונה תמונה ועכשיו התור שלי לתת את האופי שלי , הגוונים שלי, לתת את הפרשנות שלי לאור , למבט, לסיטואציה, לתת לדימיון וליצירתיות שלי דרור.
אני ורואה איפה אפשר להשאיר את הגוונים כמו שהם ,
(למשל בתמונות של קבוצות גדולות , תמונות אווירה שיש בהן יותר מתמונות בודדות שמספרות סיפור)
איפה משחק של שחור לבן יעצים את הרגש, ידגיש את הרגע.
(למשל תמונה מרובה צבעים, טקסטורות, שהנושא בה לפעמים הולך לאיבוד-אני מאוד אוהבת לצבוע בשחור לבן
או גווני חום אחידים- בעיניי זה מבליט את הנושא)
מיישרת קווים בעזרת הסרגל החכם. (תמיד. לא רק בתמונות נוף)
בודקת אם יש אלמנטים שמפריעים ממש בתמונה ומנסה להסיר אותם.
(ואם לא הצלחתי, זה ממש בסדר להתקשר לחבר/ה ולבקש עזרה בעריכה!)
חותכת תמונות להדגשת הרגש במקומות הנכונים. (לא לפחד לחתוך!)
מוסיפה חדות , מיישרת עיוותים
ומייצאת בשמחה.
ד. להיות בעין טובה
אחרי כל הנ"ל , אני פותחת את התיקיה של התמונות הערוכות במחשב.
ועוברת תמונה תמונה.
אם אני מוצאת את עצמי מחייכת - אני משאירה את זה בדיוק ככה.
אם אני ביקורתית כלפי תמונה- אני יכולה לחזור ולערוך אותה שוב ,אבל אני מזכירה לעצמי לא להיות ביקורתית כלפי עצמי,
להיות בעין טובה.
יש מקרים שהטעם שלי , והעין שלי , הם לגמרי שונים ממה שהאחר מתבונן בו.
וזה בסדר גמור, זה לגטימי, ככה החיים בנויים ! אנחנו אנשים שונים.
נראים שונה, אוהבים שונה.
אחרי כל הנ"ל , אני פותחת את התיקיה של התמונות הערוכות במחשב.
ועוברת תמונה תמונה.
אם אני מוצאת את עצמי מחייכת - אני משאירה את זה בדיוק ככה.
אם אני ביקורתית כלפי תמונה- אני יכולה לחזור ולערוך אותה שוב ,אבל אני מזכירה לעצמי לא להיות ביקורתית כלפי עצמי,
להיות בעין טובה.
יש מקרים שהטעם שלי , והעין שלי , הם לגמרי שונים ממה שהאחר מתבונן בו.
וזה בסדר גמור, זה לגטימי, ככה החיים בנויים ! אנחנו אנשים שונים.
נראים שונה, אוהבים שונה.
ה. לבקש מהלקוחות להסתכל בעין טובה
אחרי שאני שולחת ללקוחות את התמונות - אני תמיד מוסיפה כמה מילים מהלב שלי -
אני כותבת שיכול להיות שצבעים מסויימים וניגודיות מסויימת נראים אצלם במחשב שונה ממה שנראו בעיניי,
ואם יש תמונה שהם מעדיפים בעריכה אחרת, גוונים אחרים, שיגידו לי ואשנה את זה. בשמחה.
עד היום- התגובות שקיבלתי רק שמחו ואישרו את המכלול של החגיגה שנשלחה אליהם.
כי כשאני מפסיקה לפחד , וכשאני בעין טובה על עצמי , ובמיוחד אם אני מסיבה את תשומת לב הלקוחות להיות בעין טובה-
יש רק טוב.
טוב מאוד.
אחרי שאני שולחת ללקוחות את התמונות - אני תמיד מוסיפה כמה מילים מהלב שלי -
אני כותבת שיכול להיות שצבעים מסויימים וניגודיות מסויימת נראים אצלם במחשב שונה ממה שנראו בעיניי,
ואם יש תמונה שהם מעדיפים בעריכה אחרת, גוונים אחרים, שיגידו לי ואשנה את זה. בשמחה.
עד היום- התגובות שקיבלתי רק שמחו ואישרו את המכלול של החגיגה שנשלחה אליהם.
כי כשאני מפסיקה לפחד , וכשאני בעין טובה על עצמי , ובמיוחד אם אני מסיבה את תשומת לב הלקוחות להיות בעין טובה-
יש רק טוב.
טוב מאוד.
אם העברתי למישהו את הרצון להפסיק לפחד ולהיות בעין טובה , גם בחדר העריכות - אשמח שתשאירו לי תגובה.

היי ארז. בדרך כלל אנחנו נפגשים פעמיים בשנה : ביום הפטירה שלך (א' אלול) וביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. שתי פגישות בהן אתה תמיד שותק ואני תמיד מדברת. השנה נפגשנו הרבה יותר. הרבה הרבה יותר. נפגשנו ביום שיואל אחיך נפטר. איך שסבתא צעקה שם שהיא רוצה את הבנים שלה בחזרה. את כולם. הצעקה הזו הדהדה גם במהלך ימי השבעה ופילחה לי את הנשמה. לכולנו. נפגשנו שוב, אחרי 3 שבועות, ביום שסבתא ,אמא שלך , נפטרה. כולנו הרגשנו שהיא לא יכלה עוד. רצתה להיות ליד הבנים שלה.כולם. זה היה כאב גדול מנשוא. כולנו לא יכולנו עוד. אני חושבת מאז הרבה על המפגש הזה ביניכם שם בשמיים. אחרי כמעט 40 שנה. איך אתה ואבא שלך, סבא שלי , ששנתיים אחרי לכתך לא יכל עוד להחזיק את הכאב והצטרף אליך, איך שניכם שם מקבלים שם את דוד יואל ואיך אחרי שלושה שבועות אתם מקבלים את סבתא. בטח המדור לחיפוש קרובים שם התרגש מאוד ביום ההוא. אני חושבת הרבה אם אתם ביחד או שגם שם יש חלקות - חללי צהל וכל השאר או אולי יש חלוקה מגדרית של נשים וגברים או אולי בכלל יש מקומות משפחתיים לשהות בהם... אולי אחד מכם , אולי אפילו אתה, בכלל ירדת בגלגול ונמצא כאן איתנו על האדמה ואנחנו לא יודעים ? הרבה תינוקות נולדו לנו ב-40 שנים האחרונות וכמה מהם אפילו נושאים את שמך.... כמה מחשבות על ידיעה ואי ידיעה , על נסיונות לתרגם חיים בתחתונים לחיים בעליונים. ועוד אני חושבת על כל החיילים שהצטרפו אליכם בשנה וחצי האחרונות וכל גיבורי מלכות וקדושי ישראל שיושבים איתכם שם.. תגיד, כולם שם עושים קבלות פנים לכולם ? שואלים כל אחד הבן של מי הוא ? יש שם לוחות גדולים כאלו מאירים כמו בנתב"ג וכל אחד יכול למצוא את הנתיב למשפחה שלו ? איך זה עובד שם ? יש שער כניסה אחד ? או אולי 12 שערים כמו שהיו להם שם כשנהיינו לעם ? שנה כזאת מלאה מחשבות על הנשמות שעלו מעלה, שנה כזאת מלאה כאב עלינו פצועים, חסרים, שנשארנו כאן למטה. שתדע, ארז, הפגישות השותקות האלו משתקות אותי. בחייאת ארז, עכשיו שאתה שם עם ההורים שלך, בטח מרגיש הכי מחובק בעולם , דבר אלינו, תשלח איזה סימן שנדע שאתם יחד שם, שטוב לכם. שסופסוף כל אחד מצא את המנוחה הנכונה שלו. כולנו כאן על הארץ הזאת מתגעגעים. כולנו כאן על האדמה הזאת מדממים ודוממים. אין לנו ארץ אחרת, אין לנו דרך אחרת. אנחנו כואבים , בוכים , מדברים , נלחמים , ויום אחד בשנה מתכנסים. כל אחד מגיע עם עצבונו ומדליקים מעין מדורת שבט גדולה כזאת מלאת עצבונות, זכרונות , מלכויות ודמעות, ומתפללים לה' שימלא עצבוננו כי רב הוא. יהי זכרך ברוך ארז. אתה בליבנו לעד. *. תמונות מהאלבום המשפחתי

שעת דמדומים, עוד מעט ערב, הרגעים האלו בהם האחיזה במציאות מתמוססת לתוך החושך השחור ומשאירה אותך לבד עם האמונה שלך שהלילה הזה יעבור, ויעבור בטוב. אני מול הים, יש רוח לא ממש נעימה, הטמפרטורה לא מוגדרת.. מחוץ לקו החוף נדמה שהמעלות גבוהות , יש אובך מעיק בשמיים ובאוויר מורגשים חלקיקים של אבק שחודר לנשימה. הרוח גורמת לי לרצות להלך לאורך החוף ולא לשבת מול שקיעה. אני עומדת בקצה שביל הגישה מתלבטת אם לצעוד לכיוון צפון או דרום הסלעים החשופים מדרום קורצים לי ואני נמשכת בעקבותיהם. הרוח מאחוריי, מעיפה לי את התלתלים , מצמידה לי את השמלה, אני הולכת על קו המים , המים נעימים , קרירים, אבל לא מתחשק לי להירטב יותר מדי. אני רואה על החוף פס רחב של צדפים, מחליטה לדרוך עליהם, אני יודעת שאולי יש בהם יצורים חיים ואולי זה יכאב להם, אבל אני לא עומדת בפיתוי של הרעש המרגיע שהם מייצרים , ולפתע אני שוקעת עד מעט מעל גובה הקרסול לתוך חול ים רך וטובעני, מלא בצדפים. הרגל כבדה במשיכה למעלה, ואני מתמלאת צדפים וחלקיקים שנכנסים לי בין הרגל לסנדל ובין האצבעות. אני מנערת את הרגליים וממשיכה קדימה, על הסלעים החשופים, עוצרת, מצלמת, נושמת אוויר דחוס אבק לריאות, ברדיו הזהירו היום בדיוק מנשימות כאלו. הטלפון מצלצל : איפה את, תחזרי, איבדת את הצפון ואנחנו איבדנו אותך... חוזרת לכיוון הנגדי, הרוח בעקבותיי , לא שמתי לב ונפלתי שוב בבורות הצדפים , המים קצת יותר גבוהים ואני קצת יותר נרטבת. הבנות מתעקשות שאעמוד איתן מול הים, לראות את הרגעים האחרונים של השקיעה, גם אם לא נעים, בואי נצפה בה יחד, הרי שבעומק האמת אין שקיעה לא יפה, זה רק הפער הזה בין הציפייה לבין המציאות... השמש כבר כמעט ונוגעת בים, הרוח מתגברת והאבק מתחיל לדעוך והוא ממש בגובה האף, ונהיה לי לא נעים, אני מוצאת כיסא נטוש בחוף, מתיישבת עליו, הבנות אוספות צדפים למובייל , כאלו עם חור, אני מספרת להן על הבור שנפלתי אליו, ומראה להן את שברי הצדפים על הקרסול והסנדל. השמש מתעכבת עוד רגע למעלה, כמו בוחנת את כח הרצון שלי להישאר להיישיר מבט בנשיקה עם הים, היא מנצחת. אני קמה בכבדות, הכיסא שוקע אחריי, ומתחילה ללכת לכיוון הרכב. יש ימים כאלו שהשקיעה החיצונית היא תפאורה יפה למה שמתחולל בי פנימה, ויש ימים שהשקיעה החיצונית היא הד לשמש הפנימית שלי. זה היה יום כזה שהייתי מרוקנת מבפנים , בקטע טוב. החזקתי בפנים הרבה דברים שסוף סוף הצלחתי לשחרר, והשקיעה ביום הזה היתה תפאורה מדהימה לשקט הזה שלבסוף מצא אצלי מקום. הגענו הביתה, שטפנו רגליים , והכנו פיצה לארוחת ערב. פיצה. זה תמיד נגמר בפיצה.

פסח הגיע, והארץ שוב מתמלאת מטיילים, תרמילאים, משפחות, מצלמות וסמארטפונים. הדרכים מתעוררות לחיים, והאביב פורח בדיוק כמו שצריך בשביל תמונות שמזכירות לנו לנשום גם כשאנחנו לא מטיילים בחוץ... אני מאמינה שצילום טוב הוא לא רק טכניקה, הוא רגע שבו הלב שלי ניתר והאצבע קפצה על המצלמה.. אז אם גם אתם מתכננים לצאת ולקחת איתכם את המצלמה (או פשוט את הטלפון), הנה חמישה טיפים קטנים שיעזרו לכם לתפוס את הרגע ולהביא לידי ביטוי את הזווית שלכם לראיית העולם:

השבת נקרא את פרשת ויקרא. פרשה שעוסקת בדיני קורבנות, טומאה וטהרה בבעלי חיים ועוד.. יש עניין כזה כשילד מתחיל ללמוד תורה, להתחיל דווקא מספר ויקרא. "יבואו טהורים ויתעסקו בטהרות" (מדרש ויקרא רבה) וזה זורק אותי אחורה לימים הראשונים של כיתה א' בתלמוד תורה של הבן שלנו שהתחילו ללמוד את פרשת ויקרא, ואני לא זוכרת כלום חוץ מהדף המנויילן שכל ילד קיבל, דף שכתובות בו אותיות ,אולי גם פסוקים , לא זוכרת בדיוק, הדף הזה היה מנויילן, ומרוח בדבש. והילדים ליקקו את הדבש מהדף, בכזאת תמימות ומתיקות שידעו שהתורה מתוקה. ופרשת ויקרא בפרט, וספר ויקרא בכלל , אחד המורכבים שיש לנו להבין, מתחברים לי תמיד להתחלות מתוקות, טהורות, תמימות, ואיזה כיף שזה רגע כזה שחוזר לי כל שנה בזיכרון בשבת פרשת ויקרא ומזכיר לי שגם מה שנראה מורכב, לא מובן, לא מעשי לפעמים, הכל הכל מתוק. ותמים, וניתן ללמידה. בשבוע שעבר הייתי בים המלח, בנסיעת עבודה. הצלחתי לשבת כמה רגעים על החוף , לנשום את הכחול המבלבל הזה, להרגיש את המליחות בעיניים, את הצריבה של המים בכפות הרגליים, הצלחתי לנשום... וחשבתי לי שדווקא במקום הנמוך הזה , דווקא שם , זורחת השמש, כל בוקר מחדש. ועוד חשבתי שהמקום הזה , הנמוך, הזה, הכי נמוך בעולם, הוא דווקא פה, בארץ ישראל, כדי שנוכל להגיע אליו בקלות יחסית, ולנשום , ולהבין , שגם לנו יש תקווה לזרוח, דווקא במקום הכי נמוך בעולם, שזה הכי טבעי לפעמים להיות במקומות נמוכים, אבל לזכור שדווקא משם זורחת השמש. וכשחזרתי הביתה לעת ערב, והשמש לא שקעה שם, רק אורה השתקף בשמים ובמים, חשבתי לי שלשקוע זה הכי קל, אפשר לעשות את זה בהרבה מקומות לאורך מישור החוף, לא חייבים גבהים, או עמקים, או אפילו אתרים מיוחדים. הנה, פזורה לנו האפשרות לשקוע לכל האורך, אבל לזרוח זה קשה. צריך להשקיע, צריך להגיע למקומות מיוחדים כדי לתפוס זריחות צריך להגיע למקומות מיוחדים כדי להרגיש זריחות צריך להיות בנפש במקומות שאפשר להאמין שגם לי יש את הכח לזרוח, דווקא שם, כאן, בכל מקום נמוך. ואולי ההבנה הזאת בנתה בי משהו , ואולי היא רק נתנה לי את האפשרות לגלגל מחשבות ולהיות עירנית כל הדרך חזרה הביתה....

פורים כבר כאן תקופה מבלבלת ומלאת מהמורות . במישור הלאומי , במישור האישי... וברקע -ניצבת זאתי , זקופת הקומה, אין לה אב ואם , והכל מורכב לה ומבלבל ומלא מהמורות ואף על פי ולמרות הכל- היא ניצבת ואומרת לנו ש- אפשר ! אסתר י'מלכה אחחח אם הייתי יכולה לשבת איתך לקפה קטן ,אולי אפילו להמשיך להתייעץ איתך בפרטי .. בטח הייתי שואבת ממך המון כח. המון אמונה. המון ביטחון. יש משהו בדמויות "הרואיות" שהן כמו "על- טבעיות " כאלו, שמכניסות בנו המון רוח והמון תקווה, והמון השראה. יש לי חברה שמשתדלת ממש לשמוע נשים ואנשים כאלו מיוחדים. היא מקבלת מהם המון כח. באחת השיחות הפילוסופיות שלנו (לכל אחד יש חבר פילוסוף, לא ? :) באחת השיחות האלו אמרתי לה שהשיחות האלו בעיניי יכולות לקחת את האדם לשני מצבים :פיגומים או פגמים. או להיות לו פיגום בעזרתו יוכל לטפס למדרגה הבאה שלו או להציף לו את כל הפגמים שלו בנפש, במידות , ביכולת להתמודד עם החיים. לאחרונה אני מצליחה לייצר בעצמי פיגומים כאלו למדרגה הבאה שלי בנפש, ואסתר המלכה היא בהחלט דמות שאני לוקחת איתי. ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות - זו אמירה שאני רוצה להגיד לעצמי יותר... להעיז. לקפוץ קפיצות אמונה כאלו , בבטחון מלא שיהיה טוב יותר, יהיה מוצלח ומי יודע אם לעת כזאת הגעתי למלכות... פורים שמח !

איך הופכים צפרדע ? – נזרקה השאלה והשתרר שקט על המסך עלתה תמונה של צפרדע עם כתר. השקט המשיך. לא יכול להיות שזו התשובה חשבתי לעצמי, אבל פתחתי את המיקרופון ואמרתי : בנשיקה. מסתבר שזו היתה התשובה הנכונה... 😊 כמה פשוט.. נשיקה אחת קטנה יכולה להפוך צפרדע לנסיך.. רוצו , רוצו לנשק את כל הצפרדעים שלכם חשבתי לי בלב, וההרצאה בזום המשיכה... הימים האלו של חודש אדר יש בהם עניין שהכל יתהפך לטובה, וככה אני מדמיינת שזה יהיה – בנשיקה. אבל לפעמים יש נשיקות שמרגישים מרחוק, ולפעמים יש היפוכים שלא מצליחים במציאות אבל באמת הם טובים כמו ההיפוך ההוא שלא הצליח לי בהריון של יעלי הילדה היתה במנח עכוז משלב מאוד מוקדם של ההריון . הייתי אצל רופאים , מומחים , אפילו הלכתי לאחד שהוא לא קונבנציונלי רק כדי לשמוע אמירה לא קונבנציונלית כמו : אולי העובר שלך מרגיש שלא תהיה לו אהבה אז הוא מצמיד את הלב שלו אל הלב שלך כבר מעכשיו... (מה שיש לי להגיד על אותו דוקטור זה שהרבה צפרדעים יש בעולם, לא כולם הפכו נסיכים , מסתבר...) יצאתי משם רפויית אחיזה במציאות וחיפשתי לי סגולות .. ניסיתי לעשות עמידת נר עם מוזיקה מרגיעה שמחוברת לי לגב התחתון ברצועה , ניסיתי לזחול על ארבע במשך X ימים, שעות וכל מיני דברים שמיועדים להיפוך, אכלתי, שתיתי, אמרתי , חשבתי, סגולות על גבי סגולות להיפוך... חוץ מלשתות מים מאיזו קרקעית לא ברורה בצפון... (לכל היפוך יש גבול..) וכלום לא התהפך. מלבד המחשבה שלי. שהלידה הזאת תהיה לידת עכוז. או ניתוח. ושאני אעבור אותה בשלום וכמו גדולה , בעז"ה. ושאין סיכוי שאני ארצה ניתוח אז.. לידת עכוז. כשהגעתי לבדיקה לפני ההיפוך, זה הדבר היחיד שהתהפך. המחשבה שלי. או אז נקראו אל החדר עוד ועוד אנשי צוות מנוסים בהיפוכים, אפילו הביאו איזה צופה או שניים שיראו "איך עושים את זה באמת" כי כל הסגולות אין בהם עניין. ואחרי סבב לחיצות כואב מהחיים מלמעלה ללמטה, מלמטה ללמעלה, מהצד השני לראשון ובחזרה לשני... נחשו מה... ? כלום לא התהפך ! חוץ מהמחשבה שלי. שהלידה הזאת תהיה לידת עכוז. או ניתוח. ושאני אעבור אותה בשלום וכמו גדולה , בעז"ה. ושאין סיכוי שאני הולכת על לידת עכוז גם ככה כואב לי בטירוף... אז .. ניתוח. כל הרופאים בהיפוכים וכל המתמחים המשתוקקים לידע בלעו את הצפרדעים שהם יצרו , (או שמא נחנקו איתם לא נשארתי לעקוב ) ואני יצאתי משם , שלובה עם הנסיך שלי, כאובה בטירוף עם.. תאריך לניתוח, בעוד 14 יום. האדם מתכנן, מפנטז, מתהפך וחוזר חלילה, הרופא מדייק, לא לוקח סיכונים ולה' תוכניות משלו. כעבור 48 שעות , ב 03:00 לפנות בוקר, צירים מטורפים. מעירה את הנסיך: קדימה לבי"ח , יש לנו צפרדע, אה, סליחה, תינוקת, להפוך, אה..סליחה שנית, אנחנו כבר בשלב של להוציא. (עם כאלו צירים , מי שם לב מה יוצא מהפה.. ) מגיעים לבי"ח , עוברים על המסמכים הרפואיים שלי , ונזרקת שאלה- עכוז או ניתוח – מה את מחליטה ? מהר. עכשיו. אני ?? מאיפה אני יכולה להחליט ?? כואב לי בטירוף , היא לא התהפכה, לא צפרדע, לא נסיך, לא זחילה ולא מוזיקה ונרות , איך אני יכולה להחליט החלטה כזאת ?? ניתוח. הצלחתי לנשום את האותיות. ניתוח . אני רוצה ניתוח. תהיה החלמה ארוכה יותר, קשה אולי , אבל אני כבר לא יכולה לסבול את זה. מחתימים אותי על ניתוח , ומגלגלים אותי לכיוון החדר המיועד. בכניסה לחדר עוצרים את הנסיך שלי-עד כאן. לא מכניסים אף אחד נוסף לחדר ניתוח. גם אם הוא נסיך.. בפנים : 3-4 ו.. מעבירים אותי ממיטה מתגלגלת לאחת שלא. שוכבת על הגב, רופאה ניגשת, ציר לחץ לחוץ במיוחד. "מתוקה, אין ניתוח, העכוז בחוץ, תלחצי". בחוץ: הנסיך לא הספיק לפתוח את משחק הצפרדעים וכבר הדלת נפתחת "מזל טוב, יש לך בת בריאה, תיכנס". אז בין צפרדע לנסיך , בין נשיקה לסגולות שנותנות כח , בין מעשים שיש בהם היגיון לבין חלומות שרחוקים שנות אור מהמציאות יש עניין בימים האלו שהכל יתהפך לטובה. אז אני בעניין ! ואפילו שהקצבתי קצת פחות מילים לטור הזה אסיים בברכה להיפוך : ריבונו של עולם – תהפוך לנו לטובה. גם אם זה רק במחשבה. תהפוך לנו לטובה – גם אם אנחנו לא נדע להעריך מה טיבה. תהפוך לנו אסונות לששונות ייאושים לישועות צפרדעות לנסיכות (כתוב בנקבה אבל מתייחס גם צפרדעים , פשוט הסתדר בחריזה... ) תגידו אמן.

אני זוכרת את הפעם הראשונה שעליתי על מטוס. הייתי בכיתה ו', גיל 12 כזה.. זה היה מטוס קל, יום ל"ג בעומר, במדשאה הגדולה של בי"ס יחידני ביבנה (לפחות זה מה שהיה שם בשנות ה-90...) זכיתי בטיסה בשמי הארץ בהגרלה של חב"ד 😊 התרגשתי מאוד. מאוד. אין לי מילים להסביר את היופי שנפרש לי מול העיניים ואני ילדה קטנה, מעיר קטנה, שהעיר הגדולה שלנו היא... גם קטנה (סליחה ממך, רחובות...) היופי , העוצמה, הים , המרחק, הגובה , הכל הכל נתן בי רושם עז של ... חופש, הנאה, שחרור.. עד היום לא מצאתי תמונה מהארוע הזה.. אולי כי ההורים שלי היו בעבודה, אולי כי לא היינו במודעות לסחוב מצלמה לסתם יום ל"ג בעומר במדשאה הגדולה של בי"ס יחידני ביבנה של שנות ה-90 ואולי כי היו אלה שנות ה-90... כל התשובות נכונות. הפעם הראשונה שעליתי על מטוס אמיתי של ממש היתה 20 שנה אחרי זה, ואני בת 32. טיסה רצינית, מחוץ לשמי ארצנו היפה, אל מחוזות פראג הקרה והמושלגת. משם דווקא יש לי תמונה. מצלמת כיס עם כרטיס זיכרון מוגבל וסוללה נטענת. היינו צמודים אליה. כל פעם שאני חוזרת לדפדף בתמונות האלו , של הפעם הראשונה, עולים בי רגשות של שמחה, חרדה, סקרנות , געגוע , ועוד כאלו רגשות של "פעם ראשונה".. וזה מה שאני אוהבת בתמונות. את הרגשות שהן מעלות בי. התמונות. אני מצלמת היום משהו שבפרספקטיבה של זמן אני יכולה לחזור אליו ולהרגיש , ואולי להבין מזה משהו על הרגשות שלי עכשיו , במצב שלי עכשיו. מאז גיל 12 היו לי הרבה "פעמים ראשונות" ... ובכולן יש איזה מימד דומה של אותו תמהיל שמח , מרוגש, מסוקרן , חרד , מאושר, מודה על הזכות ועוד... ככה תמונה עוזרת לי להרגיש טוב. כי אני הרי יודעת שככה מרגישים בפעמים ראשונות , לדוגמא, אז אני יודעת לא לחשוש מהן , עם כמה שזה מוציא אותי מאזור הנוחות. וזה לא חייב להיות פעמים ראשונות דרמטיות של מעברי עבודה, מגורים וכו'... זו יכולה להיות סיטואציה חברתית חדשה, התנסות אמנותית חדשה, הזדמנות ספורטיבית חדשה (לא עלינו..:) ועוד ... ובכולן ,בכל הפעמים הראשונות האלו שזורים אותם רגשות שהרגשתי אי אז כשהייתי על המדשאה ההיא שם ביבנה בשנות ה-90 , ואפילו שאני היום 30 שנה רחוקה מהרגע ההוא, אם הייתי רואה תמונה שלי שם ,הייתי מזהה בי את אותם הרגשות שהיו לי בכל פעם ופעם ראשונה בחיים. פעמים ראשונות כמשל. כל פעולה שנדרשת מאיתנו, כל התמודדות שנקרית בדרכנו , אם זו לא הפעם הראשונה- אני יכולה לחזור לתמונות ולנסות להתחבר לרגשות שלי מאז, ולהבין מה אני הולכת להרגיש עכשיו , לזהות בי את הכוחות הנדרשים להתמודדות הזאת ולהיות יותר "מוכנה" לרגעים האלו. ואם זו הפעם הראשונה- אני אזכיר לעצמי לקחת תמונה. היא בטוח תעזור לי בפעם הראשונה הבאה. בתמונה : אני, בטיסה בשמי הארץ-בפעם השניה...

האמת שלא חשבתי שאכתוב השבוע. זאת אומרת היה לי המון מה לכתוב אבל ככל שהתקרב סוף השבוע והעניינים הציבוריים והלאומיים התגברו ונדחפו בכאב עצום לתוך המציאות , לא חשבתי שאכתוב. את מי המחשבות שלי מעניינות כבר... אבל יש כמה סיבות שבגללן בעקביות מתישה אני כותבת כל שבוע במשך יותר מחמש שנים : יש הרבה אנשים שיש להם הרבה מחשבות אבל אין להם מילים. ולי יש. בורכתי ביכולת לחבר מילים למחשבות ואני מאמינה בחלוקת השפע לעולם ולא בשמירת המתנות לעצמי..הרי אין בהן תועלת...כמה אני יכולה להתפעל ממילותיי שלי... יש הרבה אנשים שיש להם מילים אבל המחשבות שלהם לא ממש מסודרות וכשמישהו אחר כותב על מחשבותיו שלו , זה נותן תוקף למחשבות שלו עצמו גם ללא מילים משלו... איך אני יודעת את כל זה ? רמת ההזדהות והפידבק שאני מקבלת , גם אם היא מספרית לא גדולה (לא יודעת באמת, אף פעם לא ספרתי לאורך זמן) היא עמוקה במהות שלה. ומרגשת באותנטיות, בפגיעות ובפתיחות שהיא מייצרת בין אנשים. כשאני קוראת את מה שאתם כותבים לי זה ממלא אותי אושר וסיפוק והכרת הטוב גדולה , שהנה, המאמץ לחצוב מילים ולעשות סדר במחשבות ולתאם בין השניים לא היה לשווא. יש בזה סוג של גאולה לאדם החושב , המרגיש, המתפתל, המתמודד, הלא יודע.... אחת המחשבות שפיתחתי לטור השבוע היתה שאני מסכימה להיות לא יודעת. אני לא יודעת המון דברים , מניתי רשימה ארוכה. לא של נושאים בהיסטוריה עולמית או גיאוגרפיה פוליטית מקומית. נושאים מהותיים על עצמי ועל חיי. אני לא יודעת המון דברים. אני בחיפוש, אני בגילוי, אני בציפיה, אני באכזבה , אני בהמתנה, אני במימוש, אני בהרבה הרבה תנועה. אבל מעל הכל מרחפת ההסכמה להיות לא יודעת. כי אם אהיה יודעת כבר לא אהיה בתנועה כל כך רחבה. דמיינו שהיינו יודעים את התוצאה של כל פעולה- היינו נמנעים מרוב הפעולות שאנחנו עושים. אם הייתי יודעת שבסוף כל שבוע בו התאמצתי מאוד לשמור על פעילות גופנית ותפריט מאוזן -עדיין המשקל שלי יראה מספרים בעליה- לא הייתי טורחת , וחבל. איזה שקיעות מדהימות אני מרוויחה בהליכות ,איזה תחושות טובות אני אוספת אליי בסוף כל נצחון מול העוגה המדהימה שיש לי על השיש במטבח , ויותר מפעם ביממה. איזה יכולת מפעימה של התחזקות והתמודדות אני מפתחת בעצמי והייתי מפסידה את כל זה אם הייתי יודעת מראש. וככה בעוד הרבה הרבה תחומים בחיים. אם הייתי יודעת סופן של בקשות - אולי הייתי נמנעת לבקש אבל איזה כלי מהמם זה בנה לי בנפש היכולת להחזיק חיובי ושלילי באותה העין הטובה שצריך להביט בה על העולם.. אם הייתי יודעת שהאמון שאני משקיעה באנשים היה מחזיר דברים לא טובים הייתי מפסידה גילוי של כל כך הרבה כוחות בעולם , גם אם נחשפתי לרגע בפגיעותי. אם הייתי יודעת שבעוד כמה שנים לא אעבוד באותה העבודה, לא אגור באותו המקום, לא אהיה בקשר עם אותן החברות , לא הייתי מפתחת את הצדדים האלו ולא הייתי נחשפת , מכירה , לומדת , מתפתחת ונקשרת להרבה הרבה דברים שמגדירים אותי כיום. אז ההסכמה להיות לא יודעת היא מעל כל ההצלחות , מעל כל הכשלונות ,מעל כל ההוויה. אני לא יודעת. אני כלי , לשליחות שייעד לי הבורא. וכל יום השליחות הזאת לובשת צורה אחרת , נכנסת לתוך מסגרות שונות , מקבלת כלים שונים להגשמתה וההסכמה הזאת היא החמצן לנשמה.חמצן להגשמה. אני חושבת שהיממה האחרונה , המטלטלת ברמה הלאומית , הציבורית והאישית , החזירה הרבה מאיתנו לתקופות שלא ידענו. אולי בהסכמה ואולי לא. הרבה מאיתנו גם חזרו לתקופות שידענו גם ידענו. בכאב ובדמע. בדם ובנפש. נקום מכאן חזקים , זה בטוח. אנחנו לא יודעים מה ילד יום, מה צופן לנו המחר או מה יקרה אפילו בעוד רגע. הכל הפיך, הכל יכול לקרות, הכל מאיתו יתברך. הטוב , הרע והלא נודע. אנחנו רק צריכים להמשיך לעשות את מה שאנחנו יודעים לעשות ולהסכים להיות לא יודעים באותה הנשימה. זה מביא גאולה. ככה אומרים, אני לא יודעת...

שבוע שעבר צילמתי זוג מתוק בגבעת הכלניות אצלנו בישוב, בניצן. חוץ מכלניות שידענו שלא יהיו עדיין , זכינו לפריחה מרהיבה של רתמים ושקדיות. והרותם הזה כבש אותי. הריח שלו כל כך נעים, כל כך טוב, עם נוכחות שמשמחת אפילו אחת כמוני שאיבדה את חוש הריח לפני שנים (זה כבר לטור אחר) . הרותם הזה שמשתפל לו הפוך.. מלמעלה ללמטה.. מחטים ארוכות ירוקות , ופריחה עדינה , לבנה, מלכותית בעיניי, ריחנית ומיוחדת. כמו מנגיש את כל היופי שלו.. הרותם הזה כבש אותי. ונזכרתי איך חברה מפעם היתה קוטפת כל פעם כמה מחטים פורחים וריחניים ומקשטת את שולחן האוכל בעזרתם. (כמובן שעד סוף הצילומים שכחתי מזה לחלוטין וכל השבת התבאסתי על עצמי :) ... אז מרוב שנשביתי בקסמיו בדקתי עליו קצת בגוגל, וגיליתי שהפריחה שלו קיימת לתקופה קצרה מאוד - כל החורף. ינואר עד אפריל. בול עכשיו. ודווקא בגלל שאין עכשיו הרבה פריחה אז אחוזי ההאבקה שלו מצויינים (ועוד נתונים פחות מעניינים... :) ועברה בי מחשבה.. בא לי להיות רותם. דווקא כשקר, וחשוך , וגשום , וחורף בחוץ ובטח כשחורף וקר וחשוך בפנים, בלב, דווקא עכשיו - בא לי להיות רותם. לפרוח. בעדינות , במלכותיות, בריחניות מיוחדת, להנגיש את היופי שבי, לעצמי. בא לי . ובמקום לפרט את כל לבטי הלב וחרטות המחשבה - החלטתי פשוט להסתפק בתמונה. (וסליחה מכל מי שחשב שבא לי להיות רותם - סלע :)