יש רגעים שבהם אני עומדת מול קבוצה של אנשים, עם מצלמות בידיים, ורואה את אותו דבר קורה שוב ושוב: לפני הלחיצה הגוף מעט מתוח, הנשימה קצרה, העין מחפשת. וכל מה שנדרש כדי שהפריים ייפתח… זה רגע אחד של התבוננות. לא טכניקה. לא ציוד יקר. רגע. רגע שבו אנחנו מרשים לעצמנו לראות. המסע שלי בצילום התחיל מזמן, עוד לפני שקיבלתי את המצלמה הראשונה שלי. הוא התחיל ביכולת להבחין: באור שמשנה צבעים, במבט של ילד, בצל שמספר סיפור. ולמדתי משהו חשוב : צילום הוא לא רק לחיצה. צילום הוא לא רק תיעוד. צילום הוא לא רק לתפוס את הרגע. צילום הוא כלי להקשבה. בכל שבוע אני פוגשת אנשים שמצלמים “לא רע”. יש להם עין. יש להם תחושה. ויש להם אולי גם מכשיר משוכל, אבל משהו שם עוד לא מקבל עומק. עוד לא מתיישב נכון. כשהם מצטרפים לסדנה שלי, הם מגלים שזה לא בגלל שהם לא טובים, זה בגלל שאף אחד לא לימד אותם איך לראות. מה זה אומר “לראות”? לראות זה לקחת נשימה לפני הלחיצה. זה לשים לב איפה האור נופל. זה לשאול מה אני רוצה שהאדם בצד השני ירגיש כשהוא מסתכל על התמונה. לראות זה לתרגל חמלה כלפי מי שמול העדשה, וכלפי עצמך. זה לא לפחד לתת מקום לבלגן, לרכות, לרגעים לא מושלמים. זה לא לפחד להתקרב ! לנושא , לעצמי. בסדנא אנחנו מתרגלים “עין טובה”: לא ביקורתית, לא שיפוטית, אלא עין שיודעת לזהות יופי אמיתי . כזה שלא צועק, אלא לוחש. כזה שלא מרעיש אלא נוכח. נשימה לפני בניית פריים האמת? לפעמים מה שחסר לתמונה זה לא עוד שיפור טכני. אלא רגע אחד של נשימה והתבוננות. אני רואה את זה כשהמשתתפים מצלמים אחרי ההסברים. הם עומדים, קצת "חסרי אונים" קצת מבולבלים, לא יודעים לאן לכוון... אל תפחדו להתקרב, אני מציעה. ותחשבו על משהו אחד קטן במרחב פה שגורם לכם עניין. ופתאום, כמו קסם, משהו משתחרר. העין המצלמת נהיית מלאת כוונה. והתמונה שהיתה מאוד משעממת ולא מדוייקת - משתנה. למה ללמוד צילום במפגש חי ולא רק אונליין? צילום הוא אנושי. הזווית שאנחנו מפספסים- באה במדוייק כשמישהו מכוון אותנו. כי לפעמים רק מישהו שעומד לידך יכול להרגיש את הלב הפועם מהתרגשות, לראות איזו קרן שמש יפה מצאת, לראות כמה קרוב כבר היית, ולהגיד שחסר עוד חצי צעד כדי שהתמונה תדבר את מה שרצית שהעולם ישמע. יוטיוב מלמד טכניקה. אבל טכניקה לבד לא מייצרת תמונה שנוגעת בלב, שמספרת סיפור. שמספרת את הסיפור שלנו. בסדנה אני לידכם. רואה את מה שאתם רואים ומכוונת בעדינות: לשים לב לאור, לשים לב לדברים שנדחפים ולא משרתים את התמונה, לשים לב שזו התמונה שלך ורק לך יש שליטה עליה. לשים לב לסיפור שלך, ואיך הוא בא לידי ביטוי בתמונה. ואז קורה הרגע הזה שבו מתחילים לראות את העולם מחדש. מה תקבלו מהסדנה? לא רק תמונות יפות. אלא: ־ עין שמזהה עומק ויופי גם בתוך רעש. ־ רכות וחמלה גם כלפי הצילום שלך וגם כלפי עצמך. ־ הבנה חדשה של אור, צבע ומרחק. ־ ביטחון לבנות פריים שיש לו מסר. ־ ובעיקר: פגישה עם עצמך דרך העדשה. צילום הוא תרגול יומיומי של נוכחות. והיכולת הזו מחלחלת לחיים עצמם . לשיחות, להורות, לעבודה, לדברים הקטנים שעד עכשיו חלפו לידנו. אם משהו בדברים האלו נגע בך, אם אתם מרגישים שהגיע הזמן לראות טוב יותר לא רק דרך המצלמה, אלא גם את עצמכם, אני מזמינה אתכם באהבה להצטרף לסדנא הקרובה. כמו תמיד, אנחנו נצלם, נצחק, נתרגש, ובעיקר -נראה טוב, נעמיק מבט, נחזק ונתחזק בעין טובה.

שעת בוקר סבירה. לא מאוד מוקדמת אבל לא מאוד רועשת.. אני והקפה שלי, בפינה הקבועה. יחד איתנו תמיד נדחפת לה גם מחשבה אחת או שתיים.. אני מחבקת אותן, את המחשבות, יחד עם הקפה של הבוקר. יש משהו בחיבוק של כוס קפה שכמו מדליק לי כפתור במח והרבה מילים מתחילות לזרום .. יש משהו בהתכווננות הזאת של השקט שלפני לגימה חמה ומרגיעה. זה יכול להיות בבוקר, זה יכול להיות בערב, או בין הערביים. בצהריים זה לא קורה. משהו בנפש לא ממש רגוע בין משימות של עבודה בית חיים וילדים...אז המחשבות שלי עסוקות במיוחד , הן צריכות לפקח על ההגשמה שלהן במציאות בשעת צהריים... יש מקומות מיוחדים שהקפה בהם ממלא את כל החושים יש מקומות סתמיים שהמחשבות שלי ממלאות את כל החלל ויוצרות לי סביבה מיוחדת להיות בה ויש מקומות סתמיים עם קפה סתמי ומחשבות סתמיות אבל החברה שאיתי פותחת את כל המנעולים והמילים יוצאות בשצף... אז הבוקר, בשעה סבירה , לא מוקדמת ולא מאוד רועשת היה בוקר רגיל כזה, בשולחן הגינה שלי הקבוע, ומשהו בי רצה ממש להיות בנחת, להיות נוכחת.. פתחתי את "הדלת" ובלי ששמתי לב נדחפו כמה מחשבות . אחרי שחיבקתי אותן חזק, החלטתי לשלוח אותן לקבוצה שאני מלווה לאחרונה בתהליך קבוצתי דרך פוטותרפיה . קבוצה של סבים וסבתות שכולים מהמלחמה הנוכחית. יוזמה נהדרת של אגף הרווחה בעיריית אשקלון. סבים וסבתות שב 7 לאוקטובר (וגם קצת אח"כ) חרב עליהם עולמם. וכך שלחתי להם יחד עם הקפה של הבוקר : סוף שבוע העולם שבחוץ מתחיל להירגע העולם הפנימי זה שבנינו לבד וביחד מתחיל לקבל מקום משמעותי זה זמן להתבוננות להסתובב במרחבי הבית ולתת מגע לפינות קטנות שלא הגענו אליהם במהלך השבוע. להוריד שכבת אבק דקה ולהתפיח כמה כריות, שיהיה יותר נח להתרווח.. זה זמן להתבוננות להסתובב בחדרי הלב ולתת מבט מאיר לפינות קטנות שהיו חשוכות במהלך השבוע. להוריד שכבת הגנה דקה ולהתפיח כמה רגשות מעוכים, שיהיה נח ל להתרווח... ואחרי שהסתובבנו והתבוננו וסידרנו והורדנו והתפחנו והכנסנו אור נפתח את העיניים ונביט דרך הסדקים של הלב השבור הזה במבט טוב ומיטיב על מה ומי שנמצא לידנו. ואולי אפילו נצליח לצלם את המבט הזה ולקחת אותו איתנו הלאה לימות השבוע העמוס הרועש הקרוב...

פעם למדתי לימודי ים... ככה התפתחה לה שיחה אקראית סביב תמונה של סירה בים. אני חושבת שמי שמבין את הים מבין את החיים – חיזקתי את המלומד. למה הכוונה ? נשאלתי בתשוקה ללמוד עוד על העומק האינסוף הזה הקרוי "ים" .. ההבנה שיש ימים שהים רגוע והגלים בסדר מופתי נעים אחד אחרי השני , שומרים על קצב יחיד, קוצפים קצף ייחודי , ומתגלגלים לאותו הקו בעדינות ההבנה שבימים סוערים יש לך 2 אפשרויות בלבד – לגלוש על הגל בשליטה מלאה או להוריד את הראש תחתיו ולתת לו לעבור , כל אפשרות אחרת יוצרת מאבק, מרסקת אותך וכואבת לך בכל הגוף ההבנה שכל הגלים כולם, השקטים והסוערים , שואפים לחוף, ליציבות, לשקט, לשלווה ההבנה שכמה שאתה רואה בעיניים יש עוד ים שלם שלא נגלה לעיניך וגם לא ייגלה לעולם ובאמון מלא אתה יודע שהוא פשוט ישנו וממלא את העולם ההבנה ש 70% מהעולם הוא ים תופסת גם בעולמות הנפש ההבנה שאתה יכול לשבת יום שלם ולהתבונן בו על גליו השקטים והסוערים , על המערבולות והאדוות , בזריחות ובשקיעות ההבנה שכל אחד מאיתנו ברגע אחד בזמן לפחות הוא חוף יציב עבור מישהו שהגלים שלו סוערים או שקטים ומבקשים יציבות ההבנה שכל אחד מאיתנו ברגע אחד בזמן לפחות יודע אם עליו עכשיו לשלוט בגל הזה שבא עליו או שאולי פשוט בכוחותיו להוריד את הראש עד שהגל יעבור כל ההבנות האלו ועוד - אם הבנת אותם הבנת את החיים. חתמתי את השיחה. בעדינות הכנסתי את התמונה חזרה לשקית. רגע לפני שהכנסתי אותה לתיק הצצתי פנימה ולחשתי לעצמי: נראה שלפי ההבנה שלך את המצלמה תפסת רגע מאוד יפה שפתח לך ים של מחשבות ושיחה מאוד עמוקה על החיים, ונראה שלפי ההבנה שלך את הים את ממש מבינה את החיים , אבל נשמה, תמיד שימי לך בתיק קרם הגנה למקרה שלא הבנת את השמש...

לאחרונה חזרתי אחורה במנהרת הזמן. פעם אחת חזרתי בה כדי לצלם תמונות יפות שיזכירו לי רגעים קסומים של עבר, הווה ועתיד ואיך הם משתלבים בנשימה עצורה בתמונה אחת. ופעם אחת חזרתי בה בעקבות הודעה באחת הרשתות החברתיות. מישהי ביקשה את מספר הטלפון שלי והתקשרה. וכך היתה השיחה. "את לא זוכרת אותי , אבל את היית מורה שלי במקום X " (חשבון מהיר- 20-22 שנים אחורה בזמן) "אוקיי, מחילה, לא זוכרת" "ואת היית דמות שהשפיעה עליי מאוד" נחנקתי מהתרגשות. "אני? וואוו, את מרגשת אותי, תודה רבה". והבחורה המשיכה וסיפרה כי היא לומדת כרגע תואר שני בתחום מסויים ונתבקשה לעשות עבודה על דמות שהשפיעה עליה בחיים. והיא בחרה בי. היא בחרה בי !! ואני לא הפסקתי להתרגש ולהצטמרר ... ושאלתי על מה ולמה ולמרבה הפתעתי היא ציטטה לי משפטים שלי, שאני אמרתי לה, שחיזקו אותה באותה התקופה ולאורך השנים. 20 שנה אחורה במנהרת הזמן. לא זכרתי מילה. אבל זה נשמע כמו משהו שמתאים לי להגיד. אני משתפת אתכם לא כדי שתגידו לי איזה תותחית את, משפיענית אמיתית. לא. אני משתפת כדי שנדע כולנו שלמילים ולמעשים שלנו כאן בנקודת הזמן הזאת - יש משמעות. יש השפעה. בין אם היא נראית לעין או מורגשת בלב ובין אם לא. ואולי בעיקר אם לא. כי כמו שאני הלכתי לאחרונה במנהרות ישנות , כל אחד בעולם הזה קצת חוזר אחורה בזמן לרגעים , לנקודות, למילים , למעשים, לתחושות שגרמו ללב שלו לרעוד ולצהול, שנתנו לו כח להמשיך וללכת במנהרת חייו עוד צעד, עוד קצת לזקוף קומה, עד לרגע ההוא בו אתם תיפגשו שוב בשיחת טלפון שתגלו שאתם משפיענים. ואולי לא תגלו לעולם. והשיחה הזאת הולכת איתי כל השבוע. ומהדהדת בי בלב ובראש. ונותנת לי כח לעוד צעד, לזקוף עוד קצת קומה, ולקבל על עצמי עוד יותר, בלי נדר, להתמקד בטוב, להיטיב מבט ללב של מי שמולי בכל הזדמנות לעשות את הכי טוב שאני יכולה בכלים שלי להיות מודעת עד לשד עצמותיי ולהוקיר תודה על כל הטוב שיש לי בחיים (ואתם כבר יודעים שאני מאמינה שלכל אחד יש טוב בחיים שלו, בתחפושת כזו או אחרת) ולהפיץ את זה הלאה. להיות משפיענית. כן, אני משפיענית. וגם אתם.

יום יבוא ותספרי לכולם איך מהתוהו הזה בראת לך עולם יום יבוא וידעו כולם כי מאז ועד עולם יש להם בורא בעולם ובכל לילה ויום מחדש הוא תוהה ובוהה ובורא לך מקדש מעט קטן כזה מיוחד שהוא רק שלך ומעלה אליך הוא ברחמיו הקדושים זבחים ושלמים עולות ותודות ויום אחד כשיאירו לך פנים אל מול שבעה קנים בראש המעלות תקראי בקול גדול מזמור לתודה לך נאה להודות אבל עד שיגיע היום הזה בו תספרי לכולם איך מתוך התוהו הזה בראת לך עולם עד אז קומי יפה שלי קומי נשמה תדליקי לך נר , תעשי לך נס עם או בלי סוכר אבא שבשמיים שולח לך הכל מדוייק ואם איבדת קצת קצב או משקל זה גם לטובתך וגם לטובת הכלל אז תחזיקי את זה בראש חזק חזק שלא ייעלם שלא יועלם יום אחד מתוך התוהו הזה תבראי לך עולם

כל הדיבורים השמחים השבוע סביב סיום המלחמה והשבת החטופים הביתה עוררו בהרבה אנשים מחשבות על כל השנתיים שחלפו בשילוב עם שנתיים למלחמה נהיה פה שילוב דחוס של כאב, זיכרון ותקווה שמנסה לדחוק את הקצוות ולהיכנס ללב. ללב האנשים, ללב התודעה ,ללב השיח ,ללב העשייה. גם אותי זה זרק אחורה: איפה ומה וכמה . והלכתי לחפש בגלריה של הסלולרי שלי תמונה משמעותית ראשונה מהימים של ראשית המלחמה. הראשונה היתה סלפי עם הבנות במוצאי שבת של ה 7.10 כנראה ניסיתי להקליל את האווירה ולהכניס קצת חיוך ( ספוילר : לא ממש הצליח) השניה היתה שמים של בוקר מלחמה תמונה סתמית של גינה ושמים וכשחזרתי אליה עכשיו היא לא עוררה בי שום רגש או רצון לשתף אותה, השלישית היתה של מנדלות שצבעתי בניסיון להכניס קצת שפיות לימים מוטרפים של מלחמה, והרביעית - היא כבר סיפרה לי סיפור אחר :

חלמתי על מלך. אחד כזה שכולם עושים דברו ורצונו. כזה שדר בארמון הכי מפואר שיש במדינה. חלמתי משרתים, שרים, יועצים, נוגנים, מבשלים, אופים ומשקים. חלמתי אפילו מנקה שטיחים לו, למלך. חלמתי לו מנהל תחזוקה לארמון, מנהל מחסן , מנהל כספים שישלוט בהכנסות-הוצאות-רווחים. טוויתי לו חוטי זהב בווילונות וצוות חדרניות מאבקות, מציעות, מסדרות. רקמתי לו מפיות מפונפנות וכלי הגשה מיוחדים. חלמתי על מלך בשר ודם, ללא עוררין. התעוררתי מהחלום, בפתחם של ימים נוראים. התייצבתי למשימת הדחה. משימת המלכה. אחד,יחיד ומיוחד. לא בשר ודם. אלוה כל בריות. מאוד מופשט אך יחד עם זאת מאוד פשוט. ה' הוא המלך. ואנחנו עמו וצאן מרעיתו. ואיך זה שכולם אומרים לי "תנשמי, יהיה בסדר". בזמן שה' הגדול קורא אותי לסדר! מייצב לי עמדות מימין, מציב לי מטרות משמאל, מצייר לי את המסלול במשיכות מכחול. מעמיד לי אתגרים בזה אחר זה. בחיי, לא חלמתי על מלך כזה. חלמתי על מרפסת מזהב, עם מעקה מנצנץ. חלמתי על ניפנוף לשלום , וחיוך קורץ. התפללתי לשלום. לסדר, לשלווה. לחיים ישרים, מלאי שמחה. אז מתי להתעורר ? באיזו תמונה את החלום לגדוע ? בזו של רצון ה' או כח הזרוע ? בזו של מלך מלכי המלכים או רב המשרתים ? כך או כך משלא החלטתי על תמונה מסויימת, התעוררתי בהולה ומבוהלת. נקראתי אל המלך, הפעם באמת. אימת יום הדין מרחפת ממעל, ואני שוגה בדמיונות וחלומות ממצנפת עד נעל. ובבואי לכתור לך כתרים מלכנו, בעת התרת נדריי , מהדהד בי קול קורא, מנער אותי משרעפיי. אל המלך הזה התפללתי. אז איפה טעיתי ולאן נעלמתי ? הייתי כעיוורת באור היום, ההייתי או חלמתי חלום? ועוד מילים יפות ומנוסחות ובינתיים נפשי טובעת בים של דמעות. מתעוררת שוב מתוך הסידור, בינות למילים. ה' הוא האלוקים, ה' הוא האלוקים ! (נחלם, נכתב וצולם ב"ארמון" בניצנים , תשרי תשס"ט , 2019)

מכריחה את עצמי להתיישב מול המחשב. וזה לא שלא הגעתי לכאן בימים האחרונים הגעתי , אפילו כמה פעמים, ואפילו כתבתי ומחקתי קבצים עם 500-600 מילים (ויותר..) ולא שיתפתי אתכם. לא בבלוג , לא בפייסבוק, לא בניוזלטר.. לא מתוך רחמים עליכם (טוב, אולי קצת...) ולא כי הייתי מוצפת ברחמים עצמיים (נו, אולי קצת יותר מקצת...) אלא כי התחייבתי לעצמי להיות בעין טובה, ואם אין לעין שלי איזה שהוא טוב להוסיף בעולם -עדיף שאשמור אותה לעצמי עד שהראייה שלי תתחדד מספיק. כי כאבים, אתגרים, אכזבות וקשיים יש לנו בשפע, וכל אחד שקוע בעצמו, במשימות חייו, באיסוף שברי ליבו. אבל היכולת להתמודד בצורה שונה עם הכאבים- זה באמת מוסיף פה משהו טוב בעולם. כמה פעמים נמלאתי כח ושמחת הלב ממילים שכתבתם לי בחזרה- על כמה שנדמה כאילו כתבתי את רחשי ליבכם, כמה פעמים תפסתם אותי ברחוב וחיבקתם אותי על היכולת לתת שם ומילים לרגשות, תחושות והתמודדויות שכולנו חווים אך לא כולנו יודעים להגדיר מה עובר עלינו ואיך אפשר להביט על זה בעין אחרת, טובה יותר. אז כשהכאבים מציפים אותי אני כותבת. לפעמים יש לי רק כאב להוציא , ולפעמים יש לי גם תובנות על הדרך ,על ההתמודדות, על הכלים, איזו זווית אחרת או דומה קצת רק יותר מדוייקת להביט על העולם הפנימי שלנו בצורה טובה ומיטיבה. אז מכריחה את עצמי להתיישב מול המחשב. לא בשבילכם. בשבילי. כי התחייבתי לעצמי פעם בשבוע למצוא את הזווית הזאת. לא בשבילכם. בשבילי. כדי שהחיים שלי יקבלו מבט טוב , חומל ואוהב על עצמם. על עצמי. כדי שאהיה מוקפת במילותיי שלי, בהבנה שכולנו חווים את אותם האתגרים רק ציר המבט שלנו שונה. והנה מסתיימת לה שנה , ואחת חדשה עומדת בדלת, עם נעליים מבריקות , חולצה מעומלנת , שיער מתוח, תיק מלא בחלומות, שאיפות , רצונות, תיקונים, תפילות ומשאלות ותפוח אחד רקוב מהשנה שעברה (תמיד יש משהו אחד ששכחנו להוציא מהשנה שעברה...) והיא מחכה לי , השנה הזאת, שאני אכניס אותה. ואחבק אותה ואפתח את התיק הזה שהיא מחזיקה ואוסיף עליו את כל התקוות, תפילות, חלומות ורצונות שלי. ואאמין. שיש לה מקום בתיק , לשנה החדשה הזאת, יש לה מקום בתיק גם לדפים שלי , לחלומות שלי , לשאיפות הרצונות והתיקונים שלי, לכל המשאלות ואפילו לתפוח אחד טרי שילווה אותי ויזכיר לי כי יכול מאוד להיות שבשנה הבאה אני אשכח אותו בתיק והוא יירקב אבל גם יכול להיות שלא, ובשביל הסיכוי הקטן הזה שמשהו טוב יקרה לי אם אתמסר להכניס אותה בדלת , להכניס אותה בלב, בשביל הסיכוי הקטן הזה – אני פותחת לרווחה ומחבקת – אש שנה חדשה וטובה אמנם הקדמתי את הכניסה שלך בכמה ימים- אבל אני חושבת שאני לגמרי מוכנה. אולי ציפיתם לתמונות של תפוחים... אבל יש לי רק רימונים להציע... (צולם בפרדס רימונים בשדות של גברעם)

בשבוע האחרון היינו במה שנקרא: חופשה משפחתית. המשפחה שלי שינתה צורה בתקופה האחרונה. שינתה מצב. מנחמת אותי ההרגשה שהלבבות של כולנו פועמים באותו הקצב : ארבעה ימים בצפון עם משפחה גרעינית במצב מחודש , עם משפחה מבחירה במצב מורחב, ואם לדייק: אני , במצב מורכב. החלטתי שאני הולכת על כל הקופה. הולכת על זה ובגדול. בשביל הבנות שלי. לשמור להן על המסורת המשפחתית הרחבה עד כמה שאפשר, בעיקר במקרים שבמסורת מצומצת קצת קשה לי כרגע. בשביל עצמי , לשמור על השפיות שלי , במרחב בטוח, מוכר, אוהב ומכיל. חברויות ילדות הן בעיניי משהו שהוא פרייסלס אם מצליחים לשמור עליו כל כך הרבה שנים.ואנחנו מתמידים בהצלחה. אז נסענו צפונה. ידענו שמצב המים חלש ודליל. ידענו שמצב המטיילים מוגבר וצפוף , ידענו שהחום כבד אבל פחות משבוע שעבר, מה שלא ידענו ולא שיערנו זה כמה פקקים נאכל בהלוך , ובטח ובטח שלא שיערנו לעצמנו שנחטוף כפל כפליים בחזור... למזלנו הטוב , זה לא הרס לנו את החוויה. אני חושבת שהכי היייתי עסוקה בימים האלו בלהתרכז בשני דברים חשובים ומהותיים : להתרכז בכאן ועכשיו להתמקד בטוב שיש לי בחיי והאימון הזה הוא קשה וסזיפי, כי זה פוגש אותי רגע רגע. והתזכורת העצמית הזאת... מעייפת ... אז נחתי לי קצת... והחבר'ה נהנו על חשבוני ותפסו אותי ישנה בתמונות... אני החלטתי לא לקחת את עצמי ברצינות מדי. זה עוזר לי להקליל את החיים ולהתמודד איתם ועם עצמי עם יותר חיוך.. הנה, הוכחה :