מחשבות ברזל שבוע שלושים ושניים
האתגר של כולנו
קמנו לבוקר עצוב, חמישה חיילים נהרגו מכח שלנו. לא מקל על הכאב והצער הידיעה שזה חלק ממה שקורה במלחמה. בטח כמו זו שהיא בתנאי-שטח מורכבים מאוד..
ועדיין יש ציפייה מהעולם לקום לבוקר "רגיל" כזה שנושמים בו , חיים בו , עובדים , יוצרים ומשווקים כאילו הכל כרגיל.
אבל זה רק בכאילו.
ואל לנו לתת למציאות הזאת בה אנחנו נלחמים על החיים לטשטש את המתים מהחיים שלנו.
ביום כזה אני בוחרת לעצור לרגע . נושמת . כואבת. אומרת פרק תהילים או שניים , זה מרגיע לי בלב את הכאב לדעת שהכל זה מלמעלה, במיוחד כשאני לא מבינה. אני לא מתיימרת. הפסקתי מזמן.
ועדיין , הטור הזה ייכתב פה היום, קצת אחר ממה שתכננתי, אבל ייכתב.
כי אם לא אכתוב- הם ניצחו אותנו. ודווקא ביום כזה עצוב, תעצומות החיים שבנו צריכות להיות מונפות בגאווה-
לא תנצחו אותנו ! לא מנצחים אותנו כל כך מהר !
יהי זכר הנופלים ברוך.
האתגר האישי שלי
אני משתדלת לא להיות בכיווץ
להתרחב ולהרחיב
אהבה עצמית
אהבה לזולת
בגשמי ורוחני
לא תמיד זה קל להרחיב
לפעמים מרגיש יותר "נכון" להיות מכווצת
אבל אוהבת את החיים שלי עשירים בטעם ובריח
וכדי להיות עשירים חייבים להתרחב
זה מתחיל בקנה הנשימה
עובר דרך עמוד השידרה
מאתגר קצת את עמוד השיגרה
וממשיך לקצה המחשבה
למתוח קצת ועוד טיפה
להשריש חלקים מסויימים ממני
ולהרחיב ולמתוח את השאר
לשאוף למעלה כשמרגישה את הלמטה.
אתגר.
בשעות בהן היום מפנה את המקום ללילה, ההיגיון מתכווץ והאמונה מתרחבת,
אספתי לי קצת תמונות להירגע איתן








