על אוטו-גלידה ושביל חדש
דמיינו את זה :
שישי, צהריים , הילדים חזרו מהמסגרות , התקלחו , את מנסה להרדים אותם קצת, מקווה להירדם עצמך קצת מכל השבוע הארוך..
רגע לפני שנעצמות העיניים את שומעת את זה דק דק ומתגבר...
אוטו גלידה הגיע לשכונה.
המחשבה הראשונה שעוברת לך בראש- זה: עצור או שאני יורה !
כשאת מבינה שזו מחשבה לא ריאלית את מחליפה אותה ב : עצור או שאני מפנצ'רת לך את ארבעת הגלגלים..
כשאת מבינה שגם זו לא מחשבה הגיונית את מתחילה לדמיין איך תכתבי על ההפרעה הזאת בכל רשת אפשרית ותעשי לו שיימינג שהוא לא ימכור יותר גלידה בין 2 ל- 4 יותר בחיים ..
וכשזה לא מרגיע אותך – הילדים כאילו קולטים את המחשבות שלך ומתעוררים בקפיצה "רוצה גלידה" "אבל למה לא" "הבטחת לי שבוע שעבר" ועוד כל מיני משפטים שילדים אוהבים לעצבן איתם..
ואת תולה את כל ישועתך בהבנה של איש הגלידה – שיסתובב על עקביו , בשקט, ויצא לך מהשכונה לתמיד.
כשבעצם... ההתמודדות האמיתית היא מול עצמך והילדים , לא לתת לרעש הזה להיכנס עכשיו בינך לבינך, לא לתת למנגינה המעצבנת הזאת ולוורוד מתוק הזה לחרב לך את השישי בצהריים שחיכית לו כל השבוע .
כי מי אוהב לעשות עבודה פנימית עמוקה עם עצמו כשהוא יכול פשוט להאשים את האוטו-גלידה ??
כבר תקופה ארוכה אני מרגישה שהרגע הזה, עכשיו, תלוי בעבודה הפנימית שלי ולא בשום רצון טוב של נהג האוטו-גלידה להיעלם לי מהאזניים ...
וזה מאתגר , וזה קשוח , וזה כואב, וזה חשוף, זה מייגע, ומתיש,
ולפעמים גם לא מתגמל.. לפחות לא בדרך שדמיינתי..
אבל כשאני מתעקשת להצליח – זאת המתנה הכי וורודה, והכי מתוקה שאני יכולה לקנות לעצמי . ולא רק בשישי בצהריים....

השבוע , בין טיולי החג, זכינו לחנוך שביל הליכה חדש בארץ ישראל.
נחל קנה.
אגזים אם אומר שהוא "נחל הבית" , בכל זאת – ביתי נמצא בניצן שבדרום השפלה ונחל קנה זורם לו בין הרי השומרון , אבל במובן מסויים כבר עשור שנחל קנה הוא נחל הבית. פשוט כי לחברים טובים שהם כמו משפחה יש שם בית ...
אז כל חג או חופשה או סתם יום של חול אנחנו נפגשים ומטיילים שם.
לפעמים יורדים עם הרכב עד לנחל עצמו, לפעמים נוסעים לישוב כזה או אחר סביב הנחל ומשם יורדים ברגל לבריכות , מה שבטוח החברה נעימה, מזג האוויר מאיר פנים, ההרים עוטפים, והמראה של בריכות הנחל תמיד מרחיב את הלב.
לפעמים אנחנו פוגשים פרות נחמדות במרחב ועל רקע ההרים מרגישים כמו פריים בסרט זר , והיתה אפילו פעם שראינו בעיניים המלטה "בשידור חי" – טלה מגיח מתוך האם.
מרגש .
והשבוע... השבוע זכינו לחנוך שביל הליכה חדש לנחל.
אם להודות על האמת – על אף שזה מה שאני עושה עם המשפחה והחברים , ועל אף שצעדתי 80% משביל ישראל , אני
לא חובבת מסלולים . החרדות שלי מתעוררות כשהרגליים פוגשות באבנים הלא מסודרות , כשאני נדקרת בקוצים ונאחזת בעצים פראיים.. לא חובבת.
אבל מטיילת. כי אוהבת לנשום את האוויר, אוהבת את התחושה בסוף שמגיעים ליעד,
אוהבת את התמונות שיש לי מרגעים כאלו..
( שם בתמונות לא יכולים לנחש שקיטרתי וחרדתי והזעתי..)
אז השבוע התרגשתי .
לצד החרדה בהליכה בשביל לא סלול , שביל שעוד לא כבשו אותו מאות אלפי צועדים , עוד לא כופפו את כל צמחי הבר בצדדים , לצד כל זאת -
התרגשתי מהחידוש הזה
בארץ ישראל השלמה.
ומהתמונות היפות שאספתי לי בדרך.
ואם תשאלו לפרטי המסלול –
אכחיש כל קשר 😊

זו היתה נקודת ההתחלה
השקיעה המרהיבה שהיתה בשלישי השבוע
ועוד קצת תמוונות ממקומות אחרים








