משטרת המחשבות נרדמה בשמירה
החייל חזר הביתה לשבת אחרי 14 יום ארוכים ומייגעים.
זה מרגש מאוד כשחיילים חוזרים הביתה אחרי כל כך הרבה זמן (כן, כן, 14 ימים זה הרבה זמן.. בטח ביולי אוגוסט שכולם כל כך ביחד כל הזמן והם חסרים בתמונה )
אחד הדברים הכי חשובים שלמדתי לעשות לפני שהחיילים חוזרים הביתה ,
בעצם שני דברים הם :
1. לסדר להם את החדר (החדר של החייל הפך למשרד שלי , והחדר של החיילת הפך לחדר כביסה)
2. לפנות את מכונות הכביסה והייבוש
בטח כשהחיילים מגיעים רק בשישי בצהריים הביתה והשבתות מתקצרות...
אז הוא חזר, ואנחנו בהתרגשות רבה , מגיעים לתחנה לאסוף אותו, ורואים שהוא מגיע עם הנשק בלבד,
בלי התיק.
המחשבה הראשונה שעברה לי בראש – איפה הוא עשה כביסות ?!
ואז הבנתי שהמחשבה היותר מתאימה למציאות – משהו קרה לתיק שלו...
מסתבר שהחייל עלה על האוטובוס בחיפה עם עוד הרבה חיילים מותשים וכשירד בתחנה בתל אביב
גילה שחייל אחר לקח בטעות את התיק שלו.
מכיוון שבאוטובוס היו גם נוסעים אזרחים רבים , לא ניתן היה לאתר במקום מי נרדם בתא המטען
כשידו על התיק הלא נכון.
ואנחנו באשקלון ,בתחנת האיסוף, ללא תיק ומנסים להפיץ בתפוצה הכי רחבה שאבד תיק של חייל,
מוסיפים פרטים מזהים ומחכים שמישהו יבין שהוא נרדם על התיק הלא נכון ויתקשר אלינו..
ואז מגיעה שיחה ממספר חסום.
"שלום, מצאתי את התיק שלך. "
"גבאי, בפעם השלישית -זה לא מצחיק ! תפנה את הקו, אולי מי שמצא באמת יתקשר."
גבאי הזה.. יש לו הומור , חמוד... רצה לשמח את הבן שלי...
ושוב הנייד מצלצל.. הפעם עם קידומת 03 .
"שלום, מדברים ממשטרת תל אביב, התיק שלך אצלנו. תגיע לאסוף אותו".
רווח והצלה עמד ליהודים, מה גם שחישוב מהיר של הזמנים השאיר לנו זמן בנחת לנסיעה
והתיק נאסף אל בעליו בשלום.
ביציאה מתחנת המשטרה, אחרי הזדהות והתרגשות , זרקה השוטרת התורנית :
"חייל, תחתום פה על החפץ החשוד ויאללה, משוחרר".
סליחה, גברתי השוטרת , חפץ חשוד ??
"איך אתה חושב הגיע לכאן התיק ? מישהו מצא אותו על ספסל בתחנה"....
אחרי שהמכונה הסתובבה בסל"ד המתאים וניחוחות חדשים מילאו את התיק לשבועיים הקרובים ,
ואחרי שנרגענו מהמחשבות על החייל הרדום עד רדום מאוד להשאיר ככה תיק בתחנה
בלא שניסה לבדוק אולי יש פרטים מזהים בפנים ולהתקשר..
שקעתי בהרהורים
איך אלול תופס את הקו, בדיוק שאני מהרהרת בתיקי הגב.
ועל כל הפעמים ש"נרדמתי" ולקחתי את התיק הלא נכון ,
ואולי זו העייפות, אולי הבושה, השארתי אותו ככה , מיותם בתחנה.
עד שמישהו שם לב שמשהו פה חשוד .. והתקשר..
וכמה פעמים מתוך ערות גמורה לקחתי תיק שלא שלי. כי חשבתי שהוא מאוד מתאים לי .
וכשהעמסתי אותו על הגב הבנתי את כובד הטעות והשארתי אותו בנקודה הראשונה בה אף אחד
לא ראה אותי והמשכתי הלאה..
איך לפעמים הכיסוי החיצוני של כולנו דומה אבל יש לנו בתיק מרכיבים אחרים,
ערכים אחרים, פרטים מזהים אחרים, ועם כמה שנרצה -אם התיק שלקחתי הוא לא שלי ,
זה לא משנה להגנתי אם הייתי רדומה או ערה , מתכוונת או טועה,
אני לא אמשיך איתו את המסע.
אפילו לא לשישיבת אחד קצר.
(בתמונות : החיילים שלנו.. אלו שלמענם ובזכותם אנחנו כאן ❤️








