הלב שלי נשבר באוגוסט
אני זוכרת את ימי סוף אוגוסט.
עם דמעות.
כל שנה. דמעות.
הייתם חושבים , בהיגיון , שכל שנה היתה סיבה אחרת לדמעות.
אבל לא.. לא הגיוני. כל שנה אותן הדמעות בגלל אותה הסיבה.
ילד אחד. ששבר לי את הלב.
כל שנה מחדש באוגוסט.
דמעות.
וחשבתי שכבר בגרתי והתבגרתי ואני חסינה.
ואותו הילד,
וסוף אוגוסט,
ואני.. עם דמעות.
ואני כבר לא ילדה בת 8... ביתי הקטנה בת 8.
ואני מוצאת את עצמי בסוף אוגוסט, עם דמעות.
ואני מנסה להגיד לעצמי – לא הגיע הזמן להתבגר ? לנסות לעבור את הימים האלו בלי דמעות ?
למה את עושה את זה לעצמך?
מה זאת הרגישות המיוחדת הזאת ? ודווקא בסוף אוגוסט ? מכל השבועות בעולם ? דווקא עכשיו ?
אבל הלב....
יש לו קצב אחר..
הוא רוצה.
סוף אוגוסט.
רק בסוף אוגוסט.
כל שנה מחדש .
הלב.
הוא רוצה אל אמא.
מרקו, י'מרקו. י'חתיכת מג'נון מה אתה עושה לי ... מה ??
ולחשוב שפעם זאת היתה האפשרות היחידה, והיום , מתוך בחירה,
בימים האחרונים של אוגוסט ,
בתשלום , עם הילדות, ללא בושה, יושבת באולם מלא ילדים שלא מבינים את הפואנטה
ואמהות שמתענגות על הדמעות האלו של סוף אוגוסט.
לכמה רגעים להרגיש ילדה בת 8.
נשאבת לריצה המתוקה הזאת בכפכפי העץ
מנסה להעלים את הפירורים מכיכר הלחם המתוקה הזאת,
לחייך את הקופיף הזה...
ולנגב את הדמעה הגדולה מעל הלחי של.. מרקו.
לחבק אותו חזק כבר במערכה הראשונה ולהגיד לו שיהיה בסדר, שהוא ימצא את אמא שלו.
למרות שכשהיינו ילדים לא זכינו אף פעם לראות את הפרק האחרון (או לא זכרנו אותו לפחות)
וכל שנה בספטמבר עלתה השאלה- הוא מצא אותה, נכון ?
וכולנו ידענו על מי מדובר.
כולנו מכירים אותה בשם הפרטי ובשם המשפחה.
כולנו התרגשנו על אותו הרציף מול אותו הצופר שהכריז שהגיע הרגע להיפרד.
אח... מרקו י'מרקו...
אם יש סיבה שחיכינו שאוגוסט ייגמר – היא הלב של מרקו.
הילדה בת 8 שאני – בכתה כמו תינוקת בלי להתבייש.
הילדה בת 8 שאיתי – אמרה שזה כמו "סרט אימה" ושזאת פעם אחרונה שאני לוקחת אותה לדרמות כאלו.
והילדה שלא מזמן חגגה 8 ותיכף חוגגת 14- פשוט אמרה-
אמא, תתבגרי !









