מחשבות ברזל שבוע שמונה-עשר
חופים הם לפעמים...
השבוע הייתי בהרבה חופים.
יום אחד הייתי בחוף מבטחים שנתקעה בו חברה וביקשה עזרה לצאת מאזור הנוחות,
ביום אחר הייתי על שובר הגלים , מכוונת חברה שמצאה את עצמה עם החרטום בקיר ונתקעה עם הרברס..
היה אפילו יום אחד השבוע שנסחפתי אני בעצמי על הגלים רחוק רחוק וחברה שהיתה באמצע חיפוש עצמי משל עצמה והלכה לעצמה לאיבוד עזרה לי לחזור לחוף הבטוח שלי.
ככה זה , ב"ה ,יש לי הרבה חברות. זכיתי.
אני עוגן להן והן עוגן לי.
ובשעה שעננה קלה מכסה את הפנים , שלי או שלהן, תהיה שם כבר מישהי מאיתנו
להוציא את השמש, לכסות בחול את אצבעות הרגליים, לשרטט עם האצבעות לב אוהב על החול, להוציא כוס משקה קר או חם ,
ועם חיוך בוטח ויד מחבקת
תגיד:
את יכולה לנשום. הגעת לחוף.
מעכשיו הכל יהיה טוב יותר.

מוכרחים להיות...
רציתי לכתוב שזה לא הוגן.
שהחיים האלו לא הוגנים. שיש מי שסוחבים על הכתפיים והלב משא כבד , כבד מדי.
רציתי לצעוק לשמיים ש"די" אי אפשר יותר להכיל.
רציתי להגיד לאמונה החזקה שלי שהים הזה גדול. גדול עלינו. ואנחנו חייבים כבר איזה קרע, קטן , התחלה של משהו שנראה כמו קרע.
משהו שמרגיש כמו גאולה, או לפחות כמו ניצחון.
ממש רציתי.
אבל במקום זה נזכרתי בו , ב"מוכרחים להיות שמח" שהשנה ניאלץ לחגוג. פעמיים. (קארמה איז א... )
ונזכרתי שיש עניין שיתהפך הכל לטובה.
לא חלק, לא משהו קטן.
הכל.
יש עניין.
אז אם יש עניין ריבונו של עולם , ואתה יודע שיש עניין ,
תעזור לנו להיות חלק מהעניין.
תעזור לנו להיות "מוכרחים להיות שמח",
כי זאת משימה גדולה מדי
לשמוח כאילו הכל כבר התהפך לנו בחזרה אחרי שהתהפך עלינו.
ואז חשבתי
שאיזה מזל.
איזה מזל שיש עניין להיות מוכרחים. כי בטבעי תמיד יש עניינים ומניעות , ויש דאגות ויש תהפוכות.
אז מוכרחים.
וכמה טוב שכתבתי...
אמן שיהיה לנו חודש טוב, ושמח, ושנראה סוף לצרותינו, ושנזכה להיות מעטים מול רבים ולנצח, ונזכה לתלות את ההמן הנוכחי וכל בניו על העץ, בנשימה אחת ככה, שיהיו לנו ניסים גדולים.
דיי סבלנו חודשים בשמן המור ובשמן הבשמים..
אנחנו
מוכנים להיות שמח.









