אסופת זיכרון- מחשבות ורגשות שתרגמתי למילים
ארז.
יוצא לנו לדבר פעם בשנה,
למרות שאתה תמיד נוכח.
תלוי בחדרים הפנימיים ,
איפה שהכי כיף ללחוש לאמא סודות
ואיפה שסבתא שומרת את הממתקים המיוחדים.
איפה שאורלי מרימה רגליים בסוף היום,
ואיפה שמשה וניסים כבר הפסיקו לשבת ולחלום.
איפה שרחמים מתפקע מכאבים
ואיפה שאלי ויואל בקול נאנחים.
ובכל זאת- אני משתדלת להסתכל לך בעיניים
רק פעם בשנה.
בכל שאר הימים העיניים של כל בני הדודים שלי פשוט מאוד דומות לשלך אז אני רואה אותך גם בלי להתכוון.
ואני...היום כבר רחוקה מהמוות שלך יותר מ 30 שנים.
ובני שלי כבר חייל.
וחוץ ממילים שמתארות כאב, עצב וחיסרון-
אין לי מילים להעביר בירושה.
אין לי תכונה בולטת , צבע אהוב, שיר מועדף.
אין לי משפטים שאמרת לי וצרבתי בנפש,
אין לי את היכולת לנחש מה היית אומר אילו,
במי היית בוחר לו ..ואיפה לדעתך הכי טוב להשקיע.
יש לי בראש תמונה אחת,
ילדה בת 5 או 6 באה לבית של סבא וסבתא,
ואתה שוכב מתחת הרכב בחניה, מתעסק שם , מנסה לתקן, יוצא אליי, נותן חיוך,
חיבוק מלוכלך לאחיינית.
תמונה אחת בראש. זיכרון אחד בלב.
ואחרי כמה זמן שאני לא יודעת להעריך בימים/שבועות/חודשים
צעקות כאב. שברי לבבות.
זהו.
והכל נדם. הכל.
אחרי כמה זמן גם קולו של סבא נדם בעקבותיך.
היו שנים שניסיתי לנחש אותך במארג החיים הקיים.
איך היית נראה, איך היו הילדים שלך,
האם היה לך מקום בלב בשבילי ?
ובשנים האחרונות, משלא מצאתי תשובות אצל האחרים, אני מדמיינת אותך כמו האחים שלך פה.
בטח היית אוהב לשבת בשקט ולנצל כל הזדמנות לצחוק בקול. וכבר הזדקנת בטח היית חובק איזה נכד או שניים , ומסתובב עם משקפיים.
בטח היתה לך אשה מדהימה, שהיתה מתעלפת על סבתא ומהללת אותה יומם וליל.
והיו לך בטח ילדים מגניבים עם מבנה גוף מיוחד כמו שרק המשפחה שלנו מייצרת והם בטח היו שמחים ומיוחדים כמו כולנו.
ארז.
יוצא לנו לדבר פעם בשנה,
בכל פעם אני מבקשת כוחות לסבתא ולאחים.
הפעם, אני מבקשת - תשלח לנו מילים.
מילים לספר אודותיך לדורות הבאים.
ארז.
יהי זכרך ברוך.
(נכתב באייר תש"פ)

לפני שבוע בערך ראיתי פוסט על משפחה שכולה שבער בה הרצון לתמונה משפחתית עם בנם שנפל.
ושבדרך יצירתית כלשהי הצליחו להגשים.
זה גרם לי לבכות . ולתהות.
ולחשוב עלינו.
על המשפחה המורחבת שלי.
אני יודעת שגם אם תהיה לנו תמונה שלמה,
הלב לעולם שבור, דהוי.
גם אם הוא תפור זה לעולם עם סימנים.
החיוך לעולם לא מגיע לעיניים, לעולם לא מרשה לעצמו להתפשט מעבר לעפעף התחתון,
ישר נדחה ע"י הדמעה שיושבת על המשמר.
הרצון הזה להיות שלמים, מאוחדים, מוקפים בכל אהובינו -
הוא תנועת הלב איתה אני פותחת את הימים המורכבים האלו של זיכרון ועצמאות.
ארז,
אני חושבת שאין שנה שאני לא משרטטת לי בדימיון אותך, עם אשה, ילדים, חיוכים, צעקות, תלתלים
מעורבבים בביחד המשפחתי הזה שלנו.
בחצר הקדמית או האחורית, בפיקניק משותף או סתם עם קפה במרפסת.
אין לי אומץ לחשוב על תמונה משפחתית שלמה תלויה על קיר התמונות.
אין לי אומץ גם להציע תמונה בלעדיך.
♡
ואיך קרה, ואיך קורה עדיין שהחיטה צומחת שוב?
(נכתב באייר תש"פ)

יוֹם הַזִּכָּרוֹן הַנּוֹכְחִי אָרֹךְ מִסַּךְ שְׁעוֹתָיו
יוֹשְׁבִים אִישׁ אִישׁ בְּסַלּוֹנוֹ
אֵצֶל כֻּלָּנוּ אוֹתוֹ הַמַּצָּב.
מִתְבּוֹנֶנֶת מֵהַחַלּוֹן , אֵין נֶפֶשׁ חַיָּה בָּרְחוֹב
נִזְכֶּרֶת שֶׁאֶתְמוֹל , הָיָה לָנוּ מִפְגָּשׁ מְרַגֵּשׁ וְטוֹב.
נִפְתְּחוּ לְּבָבוֹת, נֶאֶמְרוּ מִּלִּים
הִתְחַבַּרְנוּ לִנְשָׁמָה נִצְחִית שֶׁאָהַבְנוּ מִקָּרוֹב
נָתְנוּ לְעַצְמֵנוּ לְדַבֵּר, לְהַרְגִּישׁ, לִכְאֹב.
לוֹקַחַת עֵט וְדַף
וּמַתְחִילָה לִכְתֹּב :
שֵׁמוֹת מִתְחַבְּרִים לְפׇּנִים
מִלִּים מְעִירוֹת לְחַיִּים
זִכְרוֹנוֹת נוֹתְנִים מַשְׁמָעוּת
בְּמוֹתָם צִוּוּ לָנוּ -לִחְיוֹת.
נִכְנַס לוֹ רַעַשׁ בְּרֶטֶט
קְבוּצָה חֲדָשָׁה מְבַקֶּשֶׁת לְהִתְחַבֵּר לְמִפְגָּשׁ
מֵאֵזוֹר הַמַּחְשָׁבוֹת עוֹבֶרֶת לְדִבּוּר בָּרֶשֶׁת
אוֹסֶפֶת אֶת עַצְמִי, מְנַסָּה לִכְתֹּב מֵחָדָשׁ.
נִכְנָסִים לִי פְּחָדִים ,
רְגָשׁוֹת עַזִּים.
נִכְנָסִים בִּי גַּעְגּוּעִים
דְּמָעוֹת שֶׁל אוֹהֲבִים.
מִצְטַמְרֵר בְּשָׂרִי מִכָּל עֵדוּת שֶׁנִּכְתְּבָה בְּדָם
אֵיךְ עָבְרוּ יָמִים וְשָׁנִים וְהֵם עוֹדָם
יָפִים
צְעִירִים
חֲדוּרֵי אֱמוּנָה
שֶׁאֲנַחְנוּ נֵשֵׁב כָּאן בְּבִטְחָה
וְיהִי מָה
וְגַם אִם הַ"מָה" הַזֶּה הוּא גָּדוֹל מִנְּשׂוא
וְהַ"מָה" הַגָּדוֹל הַזֶּה עֲבוּרָם הוּא הַקֵּץ לַכֹּל
אֵין בָּם פַּחַד.
רַק יֹפִי
וְאֹמֶץ
וֶאֱמוּנָה
וְרֵעוּת וְחֲבֵרוּת וְאַהֲבָה.
כָּכָה נִזְכֹּר אוֹתְכֶם, מְבַקְּשִׁים:
"תִּהְיוּ יָפִים, צְעִירִים, חַיִּים.
יֵשׁ לָכֶם בִּשְׁבִיל מָה!"
(נכתב באייר תש"פ)

כְּאִלּוּ לֹא עָבְרָה שָׁנָה
מַגִּיעִים שׁוּב הַיָּמִים
בָּהֶם מוֹצִיאִים הַחוּצָה מֵהַזִּכָּרוֹן
אֶת כָּל הַחֲבֵרִים עַל הַמַּדִּים
אֶת הַזִּכְרוֹנוֹת מֵהַמִּבְצָע הַהוּא
בָּהֶם הַמְּחִיר קָשֶׁה מִשָּׁלֵם
וְאֶת הַכְּאֵב מֵהַמִּלְחָמָה הַהִיא
שֶׁנִּסְחַב וַעֲדַיִן מְדַמֵּם
אֶת קוֹלוֹת הַזְּעָקָה וְשִׁבְרֵי הַכַּעַס
עַל אֵלּוּ שֶׁהָלְכוּ וְהִשְׁאִירוּ אוֹתָנוּ
חַסְרֵי מַעַשׂ
חַסְרֵי אוֹנִים
בּוֹכִים וּמְמָרְרִים
כְּמוֹ יְלָדִים
יָמִים כָּאֵלּוּ בָּהֶם מֻתָּר לִדְמֹעַ בְּלִי מִשְׁקָפַיִם
יָמִים כָּאֵלּוּ בָּהֶם כֻּלָּנוּ אַחִים מְשַׁלְּבִים יָדַיִם
כְּשֶׁיִּגָּמֵר הַיּוֹם הַקָּדוֹשׁ
וְתִשָּׁמַע צְפִירַת אַרְגָּעָה
נִצְטָרֵךְ לְהַחֲזִיר מְקֻפָּלִים יָפֶה וּמְעֻמְלָנִים
אֶת כָּל הַזִּכְרוֹנוֹת , הָרְגָשׁוֹת, הַכְּאֵבִים
לְהַרְכִּיב שׁוּב מִשְׁקְפֵי הֲגָנָה כֵּהִים
לְהִתְפַּלֵּל שֶׁלֹּא נִדָּרֵשׁ לָהֶם
עַד לַשָּׁנָה הַבָּאָה בְּאוֹתָם הַיָּמִים.
(נכתב באייר תש"פ)

כבר שנים שהאור שם כבוי.
בעיניים שלה.
כבוי ,כבוי . לא מעומעם, לא כבה ונדלק,
כ-ב-ו-י .
ואני ? מה אני יודעת אל מול חושך כזה גדול ?
כלום.
כבר שנים שאני מתקרבת.
לעיניים שלה.
אולי אמצא שם גחל קטן בוער.
ק-ט-ן.
והיא? כמה היא רוצה לתת לי להתקרב ?
מאוד.
כבר שנים שבכל לידת נכד או נין
העיניים שלה,
הדומעות,
הכואבות,
האדומות,
מתעוררות לרגע קט ונדלקות בהבזק דקיק.
וברגעים האלו, מההבזק הזה
אני
אוספת
אבוקה.
(נכתב באייר תשפ"א)









