אין לי סיפורים פרטיים
אֵין לִי סִפּוּרֵי מִשְׁפָּחָה פְּרָטִיִּים.
אֵין לִי הֶכֵּרוּת אִישִׁית עִם נִצּוֹלִים.
בְּקֹשִׁי יֵשׁ לִי רְשָׁמִים מֵהַרְצָאוֹת אוֹ סִרְטוֹנִים.
אֲבָל מַרְגִּישָׁה חַיֶּבֶת לְהִתְחַבֵּר בְּמִלִּים.
כִּי רְגָשׁוֹת, נִשְׁאָרִים בַּלֵּב.
וּמִלִּים, נֶחְקָקוֹת בָּאֶבֶן.
וְאִם אֲבָנִים שָׁחֲקוּ הַמַּיִם-
אֲזַי רְאוּיוֹת דִּמְעוֹת כְּאֵב
לַחְקֹק אֶת הָאֶבֶן הַמָּרָה שֶׁל הַזִּכְרוֹנוֹת.
לְזִכְרָם.
שֶׁצִּוּוּ לָנוּ.
חַיִּים.
♡
חֲלוֹמוֹת שֶׁנֶּחְלְמוּ בַּמִּסְתָּרִים
נֵרוֹת שֶׁהֻדְלְקוּ בַּמָּחֳשָׁכִים
תְּפִלּוֹת שֶׁנִּלְחֲשׁוּ לַמְּרוֹמִים
עֵינַיִם שֶׁלֹּא פָּגְשׁוּ בְּחִיּוּכִים
יָדַיִם גְּרוּמוֹת
רַגְלַיִם כּוֹשְׁלוֹת
חֻלְצוֹת מְרוּטוֹת
צֶלֶם שֶׁכִּמְעַט וְאָבַד
פֶּה שֶׁדִּבֵּר בְּרַעַד
לֵב שֶׁפַּעַם בְּתִקְוָה
חַיִּים שֶׁנִּגְדְּעוּ בְּאֵיבָה
חַיִּים.יְהוּדִים.
בֵּין זַוְעוֹת הַשּׁוֹאָה
דֶּרֶךְ מִלְחֲמוֹת הַתְּשׁוּעָה
עַד לְבוֹא הַתְּקוּמָה
אֲנַחְנוּ.חַיִּים.יְהוּדִים.
הַסָּב שֶׁהֻשְׁמַד, הָאָב שֶׁחָלַם, הַבֵּן שֶׁנִּלְחַם.
הַסָּבְתָא שֶׁנִּצְּלָה , הָאֵם שֶׁשָּׁתְקָה , הַבַּת שֶׁיָּלְדָה.
אֲנַחְנוּ.חַיִּים.יְהוּדִים.
אֲנַחְנוּ הַתְּקוּמָה.
(נכתב בניסן תש"פ)
יש בתים אצלם שואה זו שגרה.
דיירת קבע.
הכסא הריק,
הסל המלא,
המספר על היד,
החריטה בלב.
יש בתים אצלם שואה היא אורחת.
יחסית קבועה,
יש לה חדר עם מיטה ומצעים משלה,
וזכרונות מקופלים בקצה.
ועם כל לידה של ילד נוסף קמט של חיוך,
של גאווה, של ניצחון.
נדחק לפינה הביזיון.
נמחקים סימני הצאן.
והעדר.
וכל היתר.
יש בתים אצלם אין שואה.
בכלל.
אני מאמינה שבעומק- באמת יש.
בלב ,עמוק ,בקולקטיב.
בטוח יש בנרטיב.
זה לא פוליטקלי-קורקט לומר,
אך יש כזה דבר.
ומשימת כל הבתים אחת היא- להנכיח.
את זכר השואה להנציח.
כי את הרוע הכי גדול שהתגלה בעולם,
אי אפשר באמת להשכיח.
(נכתב בניסן תשע"ט)
לפני כמה שנים היה איזה מהלך אחד שנכנסתי אליו בעיניים פקוחות. עם כל הלב, הנשמה, התמיכה, הגיבוי האדמה תחתיי היתה יציבה. אלו היו ימים שגרתיים להחריד, לא היה איום מדיני , בטחוני , רפואי סתם ימים רגילים שהיה אפשר לריב בהם על כלום. נכנסתי למהלך הזה בלב בוטח שאני בוחרת נכון , ממקומות נכונים בנפש, ושיש לי הכלים והאמונה לצלוח את המהלך הזה. היו לי תמיכה ועידוד וגיבוי וכל המילים הטובות שעוזרות לבנאדם להיכנס למהלכים שסופם הצלחה או כישלון ולא תמיד זה תלוי בעיני המתבונן. לפעמים הצלחה היא פשוט הצלחה וכישלון הוא פשוט..כישלון. והמהלך הזה הסתיים בימים האחרונים. עברו מאז כמה שנים. המון השתנה לי בחיים. אני כבר אינני על אותה הנקודה. לא הפנימית, לא החיצונית. אינני מונחת באותן ההנחות, ואת רוב ימיי כעת מלוות..אנחות. הימים ימי מלחמה, ארוכים מנשוא, שבר גדול מבית ומחוץ, ימים בהם אני מתה מפחד משגרה מחרידה כי אני לא יודעת מה אפשר לעשות איתה אחרי שכל כך הרבה השתנה לי, השתנה בי. והמהלך הזה הסתיים ב... תלוי בעיני המתבונן... אני כותבת את זה כדי שהעיניים שלי יקראו שהכל מאת ה'. הטוב, הרע והלא נורא. אני כותבת את זה כדי שהלב שלי ירגיש שוב יציבות ותמיכה וגיבוי אני כותבת את זה כדי שהדופק שלי יירגע וינוח כי אלו ימים כאלו שלא צריך בהם הרבה כדי להתערער אני כותבת את זה כדי שמי שמתלבט אם להיכנס למהלך כזה או אחר שידע לקחת בחשבון נקודות אחרות שהוא יכול להיות מונח בהן בסיומו של תהליך. אני כותבת את זה כדי להפנים לעומק שזה היה יותר תהליך מאשר מהלך. זה היה תהליך שביגר אותי , מיקד אותי ,אם אני צריכה בעבודה פנימית לראות את הטוב שבו – אני יכולה לשים אצבע על כמה מצבים שבחיים לא הייתי מאמינה בעצמי שיהיו לי כוחות לעמוד בהם. ועמדתי בהם. כמו גדולה. וזה לא צריך להיות מצב של חיים או מוות , זו יכולה להיות אפילו פרזנטציה בשפה זרה או מרחב אנושי שונה או אפילו תוכן מקצועי אחר שנדרשת ממני חובת ההוכחה. מה שהיום יכול להיראות לי כמו חלום (בלהות) , בעוד אי-אלו תהליכים אוכל לנוח על הענן שנחתתי עליו בשלום. אני מאמינה יותר בריבונו של עולם שהכל מדוייק מאיתו יתברך אני מאמינה יותר בכוחות שלי לעשות צעדים שלפעמים נדמים כמשוגעים (גם זה לא תמיד תלוי בעיני המתבונן) אני מעריכה יותר לב, נשמה, תמיכה, גיבוי, יציבות , אדמה. אני מרימה יותר עיניים לשמיים. הפרטים מטושטשים לצורך התבוננות אבל התמונה מעולם לא היתה לי ברורה יותר.
יש פה מישהי שקשה לה ? לא מעניין... ככה היא צועקת בחיוך ועוברת בין כולנו לראות שאנחנו עוד בחיים אחרי התרגיל המורכב שנתנה, מאמנת חדשה שהתחלתי להתאמן אצלה לאחרונה. ואני חושבת לעצמי תוך כדי הסדרת דופק מהיר במיוחד , שזו גישה מעניינת לחיים, אולי כדאי שאאמץ אותה: קשה ? לא מעניין. צריך להמשיך ! האימון הזה יימשך עד הדקה ה-60 שלו ולא דקה אחת פחות. (אולי דקה אחת יותר כי היא שכחה לצלם תרגיל קשה חדש שהיא ממש ממש חייבת להעלות לסטוריייי) השבוע פגשתי אישה אחת מרשימה במיוחד , בת 82. אשה קלאס. כבר פגשתי אותה כמה פעמים בתקופה האחרונה, הכרנו במסגרת העבודה. במבט חיצוני האשה מתמודדת עם כל מיני מחלות זקנה אבל זה לא מונע ממנה להגיע לכל מקום במוניות , עם מקל ההליכה שלה, עם סיגריות בתיק קטן על הכתף, ועם טלפון חכם שכל לחיצה על מסך הנעילה מחליף בגאווה תמונות של הנכדים והנינים. כשערבבנו את הקפה (שלה-שחור בלי סוכר ובלי חלב, שלי טסטר צויס בלי סוכר וקצת חלב) היא שאלה אם היא יכולה לספר לי על המשפחה שלה, לא זו שגידלה לתפארת, עליה סיפרה בגאווה לפרוטות , אלא זו הראשונה שגדלה בה. בוודאי, נעניתי בשמחה, הרי כל אדם הוא חומר טוב לסרט..ככה אמר המשורר .. לא שמנו לב ועברו כבר 60 דקות , אולי יותר, הקפה לא נגמר, עצרתי באמצע, לא יכולתי לשתות, נחנקתי. הרגל שלי נרדמה, רק תזוזות המקל מפעם לפעם נתנו לה דחיפה קלה, הלב שלי העלה דופק , הפנים שלי נמתחו ונמתחו , שוחררו ונמתחו שוב. איזה סיפור חיים. וואו. תקשיבו, מתהלכים בינינו אנשים שהם עצמם נס כאן על הארץ. לא רק כאלו שעברו מלחמות . היא היתה שם כילדה במחנה עבודה כמה שנים אבל מה שעוללו לה בתוך הבית פנימה, בתוך הלב, בתוך המקום שאמור לאהוב, לתמוך ולהצמיח, ועוד מה שעוללו לה כמבוגרת ,אולי עולה על העוולות שעוללו לה כילדה, והיא יושבת מולי זקופת קומה , חדה, רהוטה, בשמלה אופנתית, עם סיגריה בפה, שיערה עשוי היטב, חיוכה נמתח בטבעיות ומבט עיניה מלא אהבה. מלאאאא.מפוצץץץץ. היא מספרת לי שהיו לה נוסף על ילדיה יותר מ-10 ילדי אומנה במהלך חייה הבוגרים. כדי לתת אהבה למי שזקוק , כמו שהיא היתה זקוקה כילדה. והמבט שלה היום כאשה בת 82 על החיים – מלא אהבה, מלא הכלה, אין בה טינה, ולא כעס, יש בה השלמה וחיבוק על כל הקשה שהיה לה ולא עניין אף אחד והודיה לבורא עולם ולשליחים שלו , איך מתוך הקושי הגדול הזה בנתה חיים לתפארת, אשה שהיא אגדה. לא פחות. כששאלתי אותה במה היתה בוחרת אם היא היתה יכולה לחזור אחורה בזמן ולוותר על משהו אחד שעברה בחיים שלה – ענתה בלי למצמץ: הייתי מוותרת על הרחמים העצמיים. ואני , נזכרתי באימון הבוקר, ובעוד כמה רגעים שהתפרקתי בהם לאחרונה, והתביישתי.בעצמי. יצאתי משם אחרי דקות ארוכות של חיבוק פרידה בדלת עם הבטחה לעצמי להיות אוזרת כח כשקשה, עם נחמת טפשים שלכולם קשה , ועם תפילה להיות נקיה מרחמים עצמיים, אין טעם, גם ככה מתחרטים עליהם בגיל 82... השבוע היה לי יום יום ים ... במבט לאחור אני מבינה שהיו לי הרבה רחמים עצמיים להטביע...
אני רוצה לנצל את הבמה. הבמה הזאת פה היא שלי בכלל...מה יש לי לנצל... אבל כולנו יודעים שבמה בלי קהל לא שווה כלום ואין בה שום עניין והיא לא יכולה להביא שום בשורה לעולם. חשובה ככל שתהיה, הבשורה. במה ללא קהל היא כמו גוף ללא נשמה. והבוקר הזה שנפתח בבשורות קשות , על אשה , יהודיה, בארץ ישראל, שנרצחה בדרך להביא חיים לעולם, רק בגלל היותה יהודיה. בארץ ישראל. גם אם היתה בדרך להביא פרחים זה היה כואב באותה המידה. אבל עצם היותה בדרך להביא חיים , ובדרך הזו ניטלו חייה באכזריות וברשעות גדולה, בדרך הזו הטלטלה קשה מנשוא. ואני רוצה לנצל את הבמה הזאת. היא שלי , אז אף אחד לא יכול לחסום לי את הדף או את הפה , יהיה לי מאוד עצוב אם לא תחזרו, אבל האפשרות להשמיע את הקול שלי, עדיין נמצאת בחירותי, נמאס להתחבא מאחורי מכבסות מילים כי לא "פוליטיקלי קורקט" לכתוב או לחשוב משהו שלא "פוליטיקלי קורקט" לכתוב או לחשוב. אבל די. די. די. המציאות הזאת סוגרת עלינו. מצפון , מדרום , ממזרח ממערב, כל עוד האויב שלנו , שחי בתוכנו לא משלם מחיר -אנחנו משלמים את המחיר. והמחיר צריך להיות מותאם למי שמשלם ! כשאני רגילה להוציא על קפה 15 ש"ח ונמצאת במקום בו גובים ממני על קפה רק 2 ש"ח - אני לא ארגיש שאני משלמת מחיר. המחירים שאנחנו גובים מהאויבים שלנו- לא מזיזים להם, לא מפריעים להם. לנו כן. לנו זה כואב מאוד כשהורסים בתים, כשמפנים ישובים. כשאוסרים על לא עוול בכפם בני משפחה. אלו מחירים שלנו מאוד כואב לשלם, להם לא. יש להם שפה אחרת. מנהגים אחרים. ערכים מעוותים מהיסוד עד היסוד- אחרים. דם תחת דם. חיי אדם שווים בעיניהם כקליפת השום. אדמה. אדמה הם כואבים. אדמה הם נוקמים. אדמה הם רוצים. לא יודעת איך ומה, זה לא התפקיד שלי, אני בסה"כ אשה פשוטה, יהודיה, בארץ ישראל, שעברה כבר את השלב שהיא נוסעת להביא חיים לעולם , אבל יש לה עוד כל כך הרבה דרכים לסוע בהם וחיים לחיות אותם, ותשמעו משהו, מפתיע משהו, שאפשר להגיד על במות מסויימות ועל במות מסויימות ממש אסור : גם אני מסומנת. וגם את. וגם אתה, וגם כל מי שהוא יהודי, בארץ ישראל, ומחוצה לה. אנחנו הבאים בתור הרבה לפני השביעי באוקטובר, ואנחנו נמשיך להיות הבאים בתור הרבה אחרי היום הקשה והכואב הזה. אם אנחנו נמשיך לשתוק - אנחנו נמשיך למות. משוואה מאוד פשוטה. יש כוחות שהם מבינים האויבים שלנו, יש מחירים שכואבים להם. כדאי שנפעיל אותם בכל פעם שכואב לנו, אפילו קצת. לא צריך לחכות לטבח הבא. אני חושבת שאף פעם לא התבטאתי ככה. בפומבי. אני מאמינה שיש לזה מחיר. לכתוב בשביל לשחרר את הלב זה טוב, אבל איך אני יכולה להמשיך לפעול ולהציג על במה "עסקים כרגיל" ביום כזה... ? איך.. אני מוכנה לשלם את המחיר. יש אנשים ששילמו מחיר על זה שאנחנו נוכל לעמוד כאן ברגע הזה ולומר- לא עוד. לא עוד. די. הקב"ה ימלא חסרוננו , ויאמר לצרותינו די , ולוואי ויתן לנו את הכח לפעול בדרכים הנכונות, איש איש על במתו, איש איש מול קהלו, איש איש בתפקידו. יהודים , בארץ ישראל.
יום שלישי , 21:00 , חניון המוזיאון לאומנות. החניון חשוך, כמו כל יום שלישי כשאני יוצאת מסדנת האבניים. החניון מלא רכבים כמו שהגעתי אליו ב 18:00 , באיחור.. איתרתי את הרכב שלי , ולא יכולתי לפתוח את הדלת. הרכב שחנה בסמוך אליי- חנה סמוך מדי (אולי שמע שאני בתהליכי הרזיה מתמשכים ורצה לפרגן לי על המידות הלא אנושיות שהגעתי אליהן לדעתו....) הקולות בראש מתחילים להתערבב..בעיקר קולות ייאוש , קצת קללות , הרבה מרמור והלקאה עצמית לדאוג לחנות בפעם הבאה בקצה השורה ולא באמצע , ולמה בכלל איחרתי ורק קול אחד חלוש , חנוק, קטנטן לוחש לי –קטן עלייך , תיכנסי דרך הדלת השניה, זו שליד הנהג. ותדלגי על המושב. נחנקתי. מצחוק עצמי על המחשבה שאני מסוגלת לעלות עם הרגליים על המושב ולכופף את הגוף מספיק בשביל לעבור ולהתיישב במקום. נשענתי על הרכב. אני פשוט אחכה פה עד שיבוא הבעלים של הרכב הסמוך ואכנס רגיל. בלי דרמות. אחרי ביס אחד בתפוח (אולי הטורים שלי מסתיימים בפיצה, אבל לתיק של הסדנא בשלישי אני תמיד זורקת תפוח ) החלטתי שאני מסוגלת. אני. מסוגלת. להיכנס מהדלת שליד הנהג ולעבור למושב ליד. קטן עליי... ועשיתי את זה. מזל שהחניון היה חשוך , לכל הדעות (שלי) זה היה יכול להיות מאוד מאוד מביך ולא נעים אם מישהו היה רואה אותי... אבל איך אומרים... ס"הכ רציתי להגיע הביתה בשלום.... יום רביעי , שעת בוקר מוקדמת . מוקדמת אפילו כדי לזכור אותה. חצר ביתי. כמה רגעים אחרי שמתחילה אימון אישי עם מאמנת של ה"כללית". (תהליכי הרזיה מתמשכים, זוכרים ?) המאמנת התלהבה מזה שיש לנו בחצר שק אגרוף ובשבועות האחרונים אנחנו מתאמנות עליו ובמחשבה נוספת- ואל תגלו לה- גיליתי בעצמי כוחות שלא חשבתי שקיימים בי...מפתיע לגלות שסילוק מחשבות טורדניות יכול להיות בעוד דרכים חוץ מאכילה, בהייה וצביעת מנדלות... בקיצור, כמה רגעים אחרי שמתחילות את האימון- השק..ובכן... נופל עלינו. ז"א עליה. פשוטו כמשמעו. השרשרת העליונה, שמחברת את הוו לשק -פשוט נפתחה. כמו ששרשרת לצוואר פתאום נפתחת בלי הודעה מוקדמת-רק כבד הרבה הרבה יותר... אוקי, יוסטון, ווי הב א פרובלם, אנחנו באמצע אימון , עם כפפות והכל.. שנוותר ? ונחליף סט ? -הפעם הקול הזה לא בא מתוך הראש שלי אלא מתוך הפה שלה. מה פתאום ! עניתי לה. מופתעת. קטן עליי, יש לי סולם. חלוד, מימי אנו-באנו , אבל סולם.. חוקרת את השרשרת, מתכננת אסטרטגיה – אני אעלה, את תחזיקי , אחכ אני ארד את תעלי , אני ארים , כי זה כבד ואני גדולה, וזה קטן עליי, יש לי כח להרים דברים כבדים... ובהינף של שק אגרוף (אלוהים יודע כמה שוקל הדבר הזה בכלל....) וכמה דפיקות על השרשרת - השק חזר למקום , האימון המשיך כסדרו והנה, אני יומיים אחרי עם זרועות תפוסות ב"ה... בין ה"מסוגלת" שאני מזינה את עצמי ביכולת לשנות את העולם הפנימי שלי , ביכולת לשנות את המציאות המקצועית שלי, ביכולת לשנות את המציאות הכלכלית שלי, כל העבודה העצמית הזאת שמתחילה ומסתיימת ב- אני מסוגלת התנקזה לי השבוע לכמה אתגרים שלקחו אותי עוד קצת עם רף המסוגלות כדי לומר לי.. בקול גדול את מסוגלת ! הכל קטן עלייך ! תודה שקראתם. עפתי לקנות בגדים, באמת הכל קטן עליי ... בתמונות : רגעים מרגשים מבוק בת מצווה של ילדה מתוקה שיש לה אמא מדהימה שמוכיחה לעולם יום אחרי יום שהיא מסוגלת. להכל. והכל באמת קטן עליה !
היי ארז. בדרך כלל אנחנו נפגשים פעמיים בשנה : ביום הפטירה שלך (א' אלול) וביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. שתי פגישות בהן אתה תמיד שותק ואני תמיד מדברת. השנה נפגשנו הרבה יותר. הרבה הרבה יותר. נפגשנו ביום שיואל אחיך נפטר. איך שסבתא צעקה שם שהיא רוצה את הבנים שלה בחזרה. את כולם. הצעקה הזו הדהדה גם במהלך ימי השבעה ופילחה לי את הנשמה. לכולנו. נפגשנו שוב, אחרי 3 שבועות, ביום שסבתא ,אמא שלך , נפטרה. כולנו הרגשנו שהיא לא יכלה עוד. רצתה להיות ליד הבנים שלה.כולם. זה היה כאב גדול מנשוא. כולנו לא יכולנו עוד. אני חושבת מאז הרבה על המפגש הזה ביניכם שם בשמיים. אחרי כמעט 40 שנה. איך אתה ואבא שלך, סבא שלי , ששנתיים אחרי לכתך לא יכל עוד להחזיק את הכאב והצטרף אליך, איך שניכם שם מקבלים שם את דוד יואל ואיך אחרי שלושה שבועות אתם מקבלים את סבתא. בטח המדור לחיפוש קרובים שם התרגש מאוד ביום ההוא. אני חושבת הרבה אם אתם ביחד או שגם שם יש חלקות - חללי צהל וכל השאר או אולי יש חלוקה מגדרית של נשים וגברים או אולי בכלל יש מקומות משפחתיים לשהות בהם... אולי אחד מכם , אולי אפילו אתה, בכלל ירדת בגלגול ונמצא כאן איתנו על האדמה ואנחנו לא יודעים ? הרבה תינוקות נולדו לנו ב-40 שנים האחרונות וכמה מהם אפילו נושאים את שמך.... כמה מחשבות על ידיעה ואי ידיעה , על נסיונות לתרגם חיים בתחתונים לחיים בעליונים. ועוד אני חושבת על כל החיילים שהצטרפו אליכם בשנה וחצי האחרונות וכל גיבורי מלכות וקדושי ישראל שיושבים איתכם שם.. תגיד, כולם שם עושים קבלות פנים לכולם ? שואלים כל אחד הבן של מי הוא ? יש שם לוחות גדולים כאלו מאירים כמו בנתב"ג וכל אחד יכול למצוא את הנתיב למשפחה שלו ? איך זה עובד שם ? יש שער כניסה אחד ? או אולי 12 שערים כמו שהיו להם שם כשנהיינו לעם ? שנה כזאת מלאה מחשבות על הנשמות שעלו מעלה, שנה כזאת מלאה כאב עלינו פצועים, חסרים, שנשארנו כאן למטה. שתדע, ארז, הפגישות השותקות האלו משתקות אותי. בחייאת ארז, עכשיו שאתה שם עם ההורים שלך, בטח מרגיש הכי מחובק בעולם , דבר אלינו, תשלח איזה סימן שנדע שאתם יחד שם, שטוב לכם. שסופסוף כל אחד מצא את המנוחה הנכונה שלו. כולנו כאן על הארץ הזאת מתגעגעים. כולנו כאן על האדמה הזאת מדממים ודוממים. אין לנו ארץ אחרת, אין לנו דרך אחרת. אנחנו כואבים , בוכים , מדברים , נלחמים , ויום אחד בשנה מתכנסים. כל אחד מגיע עם עצבונו ומדליקים מעין מדורת שבט גדולה כזאת מלאת עצבונות, זכרונות , מלכויות ודמעות, ומתפללים לה' שימלא עצבוננו כי רב הוא. יהי זכרך ברוך ארז. אתה בליבנו לעד. *. תמונות מהאלבום המשפחתי
שעת דמדומים, עוד מעט ערב, הרגעים האלו בהם האחיזה במציאות מתמוססת לתוך החושך השחור ומשאירה אותך לבד עם האמונה שלך שהלילה הזה יעבור, ויעבור בטוב. אני מול הים, יש רוח לא ממש נעימה, הטמפרטורה לא מוגדרת.. מחוץ לקו החוף נדמה שהמעלות גבוהות , יש אובך מעיק בשמיים ובאוויר מורגשים חלקיקים של אבק שחודר לנשימה. הרוח גורמת לי לרצות להלך לאורך החוף ולא לשבת מול שקיעה. אני עומדת בקצה שביל הגישה מתלבטת אם לצעוד לכיוון צפון או דרום הסלעים החשופים מדרום קורצים לי ואני נמשכת בעקבותיהם. הרוח מאחוריי, מעיפה לי את התלתלים , מצמידה לי את השמלה, אני הולכת על קו המים , המים נעימים , קרירים, אבל לא מתחשק לי להירטב יותר מדי. אני רואה על החוף פס רחב של צדפים, מחליטה לדרוך עליהם, אני יודעת שאולי יש בהם יצורים חיים ואולי זה יכאב להם, אבל אני לא עומדת בפיתוי של הרעש המרגיע שהם מייצרים , ולפתע אני שוקעת עד מעט מעל גובה הקרסול לתוך חול ים רך וטובעני, מלא בצדפים. הרגל כבדה במשיכה למעלה, ואני מתמלאת צדפים וחלקיקים שנכנסים לי בין הרגל לסנדל ובין האצבעות. אני מנערת את הרגליים וממשיכה קדימה, על הסלעים החשופים, עוצרת, מצלמת, נושמת אוויר דחוס אבק לריאות, ברדיו הזהירו היום בדיוק מנשימות כאלו. הטלפון מצלצל : איפה את, תחזרי, איבדת את הצפון ואנחנו איבדנו אותך... חוזרת לכיוון הנגדי, הרוח בעקבותיי , לא שמתי לב ונפלתי שוב בבורות הצדפים , המים קצת יותר גבוהים ואני קצת יותר נרטבת. הבנות מתעקשות שאעמוד איתן מול הים, לראות את הרגעים האחרונים של השקיעה, גם אם לא נעים, בואי נצפה בה יחד, הרי שבעומק האמת אין שקיעה לא יפה, זה רק הפער הזה בין הציפייה לבין המציאות... השמש כבר כמעט ונוגעת בים, הרוח מתגברת והאבק מתחיל לדעוך והוא ממש בגובה האף, ונהיה לי לא נעים, אני מוצאת כיסא נטוש בחוף, מתיישבת עליו, הבנות אוספות צדפים למובייל , כאלו עם חור, אני מספרת להן על הבור שנפלתי אליו, ומראה להן את שברי הצדפים על הקרסול והסנדל. השמש מתעכבת עוד רגע למעלה, כמו בוחנת את כח הרצון שלי להישאר להיישיר מבט בנשיקה עם הים, היא מנצחת. אני קמה בכבדות, הכיסא שוקע אחריי, ומתחילה ללכת לכיוון הרכב. יש ימים כאלו שהשקיעה החיצונית היא תפאורה יפה למה שמתחולל בי פנימה, ויש ימים שהשקיעה החיצונית היא הד לשמש הפנימית שלי. זה היה יום כזה שהייתי מרוקנת מבפנים , בקטע טוב. החזקתי בפנים הרבה דברים שסוף סוף הצלחתי לשחרר, והשקיעה ביום הזה היתה תפאורה מדהימה לשקט הזה שלבסוף מצא אצלי מקום. הגענו הביתה, שטפנו רגליים , והכנו פיצה לארוחת ערב. פיצה. זה תמיד נגמר בפיצה.
פסח הגיע, והארץ שוב מתמלאת מטיילים, תרמילאים, משפחות, מצלמות וסמארטפונים. הדרכים מתעוררות לחיים, והאביב פורח בדיוק כמו שצריך בשביל תמונות שמזכירות לנו לנשום גם כשאנחנו לא מטיילים בחוץ... אני מאמינה שצילום טוב הוא לא רק טכניקה, הוא רגע שבו הלב שלי ניתר והאצבע קפצה על המצלמה.. אז אם גם אתם מתכננים לצאת ולקחת איתכם את המצלמה (או פשוט את הטלפון), הנה חמישה טיפים קטנים שיעזרו לכם לתפוס את הרגע ולהביא לידי ביטוי את הזווית שלכם לראיית העולם:
השבת נקרא את פרשת ויקרא. פרשה שעוסקת בדיני קורבנות, טומאה וטהרה בבעלי חיים ועוד.. יש עניין כזה כשילד מתחיל ללמוד תורה, להתחיל דווקא מספר ויקרא. "יבואו טהורים ויתעסקו בטהרות" (מדרש ויקרא רבה) וזה זורק אותי אחורה לימים הראשונים של כיתה א' בתלמוד תורה של הבן שלנו שהתחילו ללמוד את פרשת ויקרא, ואני לא זוכרת כלום חוץ מהדף המנויילן שכל ילד קיבל, דף שכתובות בו אותיות ,אולי גם פסוקים , לא זוכרת בדיוק, הדף הזה היה מנויילן, ומרוח בדבש. והילדים ליקקו את הדבש מהדף, בכזאת תמימות ומתיקות שידעו שהתורה מתוקה. ופרשת ויקרא בפרט, וספר ויקרא בכלל , אחד המורכבים שיש לנו להבין, מתחברים לי תמיד להתחלות מתוקות, טהורות, תמימות, ואיזה כיף שזה רגע כזה שחוזר לי כל שנה בזיכרון בשבת פרשת ויקרא ומזכיר לי שגם מה שנראה מורכב, לא מובן, לא מעשי לפעמים, הכל הכל מתוק. ותמים, וניתן ללמידה. בשבוע שעבר הייתי בים המלח, בנסיעת עבודה. הצלחתי לשבת כמה רגעים על החוף , לנשום את הכחול המבלבל הזה, להרגיש את המליחות בעיניים, את הצריבה של המים בכפות הרגליים, הצלחתי לנשום... וחשבתי לי שדווקא במקום הנמוך הזה , דווקא שם , זורחת השמש, כל בוקר מחדש. ועוד חשבתי שהמקום הזה , הנמוך, הזה, הכי נמוך בעולם, הוא דווקא פה, בארץ ישראל, כדי שנוכל להגיע אליו בקלות יחסית, ולנשום , ולהבין , שגם לנו יש תקווה לזרוח, דווקא במקום הכי נמוך בעולם, שזה הכי טבעי לפעמים להיות במקומות נמוכים, אבל לזכור שדווקא משם זורחת השמש. וכשחזרתי הביתה לעת ערב, והשמש לא שקעה שם, רק אורה השתקף בשמים ובמים, חשבתי לי שלשקוע זה הכי קל, אפשר לעשות את זה בהרבה מקומות לאורך מישור החוף, לא חייבים גבהים, או עמקים, או אפילו אתרים מיוחדים. הנה, פזורה לנו האפשרות לשקוע לכל האורך, אבל לזרוח זה קשה. צריך להשקיע, צריך להגיע למקומות מיוחדים כדי לתפוס זריחות צריך להגיע למקומות מיוחדים כדי להרגיש זריחות צריך להיות בנפש במקומות שאפשר להאמין שגם לי יש את הכח לזרוח, דווקא שם, כאן, בכל מקום נמוך. ואולי ההבנה הזאת בנתה בי משהו , ואולי היא רק נתנה לי את האפשרות לגלגל מחשבות ולהיות עירנית כל הדרך חזרה הביתה....
אני מתכוונת לזה ברצינות - תישענו אחורה - תתבוננו ותנשמו. נשימה טובה.
פורים כבר כאן תקופה מבלבלת ומלאת מהמורות . במישור הלאומי , במישור האישי... וברקע -ניצבת זאתי , זקופת הקומה, אין לה אב ואם , והכל מורכב לה ומבלבל ומלא מהמורות ואף על פי ולמרות הכל- היא ניצבת ואומרת לנו ש- אפשר ! אסתר י'מלכה אחחח אם הייתי יכולה לשבת איתך לקפה קטן ,אולי אפילו להמשיך להתייעץ איתך בפרטי .. בטח הייתי שואבת ממך המון כח. המון אמונה. המון ביטחון. יש משהו בדמויות "הרואיות" שהן כמו "על- טבעיות " כאלו, שמכניסות בנו המון רוח והמון תקווה, והמון השראה. יש לי חברה שמשתדלת ממש לשמוע נשים ואנשים כאלו מיוחדים. היא מקבלת מהם המון כח. באחת השיחות הפילוסופיות שלנו (לכל אחד יש חבר פילוסוף, לא ? :) באחת השיחות האלו אמרתי לה שהשיחות האלו בעיניי יכולות לקחת את האדם לשני מצבים :פיגומים או פגמים. או להיות לו פיגום בעזרתו יוכל לטפס למדרגה הבאה שלו או להציף לו את כל הפגמים שלו בנפש, במידות , ביכולת להתמודד עם החיים. לאחרונה אני מצליחה לייצר בעצמי פיגומים כאלו למדרגה הבאה שלי בנפש, ואסתר המלכה היא בהחלט דמות שאני לוקחת איתי. ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות - זו אמירה שאני רוצה להגיד לעצמי יותר... להעיז. לקפוץ קפיצות אמונה כאלו , בבטחון מלא שיהיה טוב יותר, יהיה מוצלח ומי יודע אם לעת כזאת הגעתי למלכות... פורים שמח !
