יום תרבותי במיוחד פתח בי תובנות חדשות
כבר שיצאתי מתחנת הרכבת , התרחבה בי תחושת החופש.
הגעתי לביקור ממוקד לכמה שעות בעיר שתמיד מושכת אותי להישאר יותר,
תל אביב.
יש בה , בעיר הזאת, משהו שמהלך עליי קסמים לא משנה באיזו תדירות אבקר בה,
תמיד אני בתחושה של ילדה קטנה המגיעה לשער הכניסה של הלונה פארק בפעם הראשונה.
הכל גדול, קורץ, מאפשר, מזמין אותי להתנסות בחוויות מעוררות חושים.
זה מתעורר בי בשיטוט ברחובות העתיקים של נווה צדק, בהליכה לאורך טיילת החוף,
במרדפי שופינג בקניונים הגדולים ובערבים רומנטיים ושקטים בפארקים ובמתחמי הבילוי הרבים.
ילדת הכפר הגיעה שוב , בתוך יומיים, לכרך הגדול, וכדי למקסם את החויה-
הרכב נשאר מחוץ לפקקים ותחושת השלווה התעצמה בי.
מתחנת הרכבת צעדתי לכיוון מוזיאון תל אביב לאמנות.
זמזמתי לי מנגינות, עצרתי לצלם מגדל או שניים בדרך, ובעיקר, נהניתי מהרוח.
תערוכת "רטרוספקטיבה" של יאיו קוסאמה סיקרנה אותי מאוד.
בימים שכולם מצלמים, מתעדים, משתפים, לא רק שדעות קהל מעוצבות אלא גם
החוויות אותן כדאי ומומלץ לצרוך מעוצבות ומהונדסות לתפארת.
אבל למרות שראיתי תמונות של התערוכה מכל מיני חברות, ובאתרים רשמיים,
ולמרות שקראתי את הביוגרפיה של היוצרת, עדיין נמשכתי למוזיאון על מנת לראות בעיניי
את הגודל והעוצמה של היצירות ולחוש את ההשפעה שלהן עליי.
הנחתי לעצמי להסתובב בין הנקודות על שלל צורות הביטוי שלהן ביצירות והרגשתי איך המוח שלי לאט לאט מרפה אחיזה מהמחשבות המקובעות. הרגשתי ממש את החוסר בקווים ישרים מובילים וברורים.
רציתי להניח אצבע לאורך שביל נקודות, להרגיש את הזרימה שלהן בצורות בהן אני רגילה ומורגלת לחשוב ולהביע, אך שלטי האזהרה והשומרים הרבים מסביב שירתו ללא ידיעתם את המטרה של היצירה כחוויה חיצונית שמקיפה אותך ומשפיעה עליך מהחוץ לבפנים ללא משים.
נתתי לעצמי שהות ארוכה ליד היצירות, עמדתי בסבלנות וציפייה בתורי הכניסה לחדרי המראות המעוצבים ושלפתי את המצלמה גם בשביל להעביר את החוויה הלאה ובעיקר כדי לנסות ולתת את הזווית של העין שלי.
אם יש מקום בו יצירתיות פורחת בצורה מקובעת הוא מוזיאון.
היצירה פרחה אצל מישהו אי שם בערבות יפן, במדברים הרחוקים או בחופים נידחים, והיא הגיעה עד לכאן מקובעת בתוך מסגרת, עם כותרת , תאריך ושם הבעלים.
ואם מתמסרים להתבוננות בה, היא פורחת בחזרה בדמיון המתבונן ומהלכת עליו את קסמיה שלה, ומנהלת דיאלוג מצמיח בין עולמו הפנימי של הצופה ובין עולמו הפנימי של היוצר,
בלי שאיש משניהם מודע למתרחש בו.
אני חוזרת בחזרה לתחנת הרכבת,
על גשרים הומי אדם, מעל פקקי תנועה אינסופיים,
עוצרת לנשום את העומס הזה החיצוני לחיי, את הגובה הזה המנוכר לצורה שאני חיה בה ביומיום וחוזרת חזרה שלווה, מאושרת ומהורהרת על מהות היצירה באשר היא,
על כך שאין גיל בו מפסיקים לבטא את העולם הפנימי שלנו,
על כך שאדם יכול להיות כבול להגדרות חברתיות ומתוייגות אך לנפש יש דרכי ביטוי, פעולה ויצירה שונים במרחבים משלה,
ואיש לא יוכל להבין בדיוק את הלך הרוח, הנפש והמחשבה,
רק לתת ביטוי אישי משלו למסגרת המקובעת, עם כותרת , תאריך ושם הבעלים.








