שעות האור הארוכות והזמנים מחוץ לבית בשמש הקופחת הביאו אותי לחשוב שאתם חייבים לדעת איך להשתמש במצלמה יותר מללחוץ על הכפתור. אז הכנתי לכם טעימה קטנטנה ממה שאתם מסוגלים לעשות עם המצלמה שלכם. ממש קטנטנה. ואם בא לכם להעמיק... תקראו עד הסוף... לקראת הטור הזה השקעתי מחשבה ופרסמתי בקבוצת הפייסבוק שלי ובדף הלינקדין שלי שאלת סקר- מה סוג הסלולרי שלכם... בבחינת "דע את האויב".. :) רציתי להכין משהו שיהיה רלוונטי לכמה שיותר משתמשים. הופתעתי מהתוצאות . למרות החדות בפער - הכנתי מדריך לשני הסוגים הנפוצים. מקווה שתמצאו פה משהו יעיל עבור התמונות שלכם. מתחת לכל פסקה יש תמונות מסבירות. תעקבו עד לפסקת הסיום (אודיע לכם שהגעתם לסוף... זה לא יהיה ארוך.. לכולם חם :) מוכנים ? SHOOT !

זה יהיה הטור הכי קצר שכתבתי אולי כי אני מרגישה לאחרונה כי אין בי די מילים שיכולות לשפוך אור וטוב בעולם אולי כי אלו הזמנים אולי כי יש רגעים שעדיף לומר בהם מעט כך או אחרת , משכך קצרות הן מחשבותיי הפעם – אבקש כי עדיין תקראו אותן בכובד ראש ... יש עניין אצל המקפידים בחומרתו של ט' באב לדבר דברים כמו " אם לא ניגאל עד אז -הצום ייכנס בשעה 19:35 ..." ואני תוהה עם עצמי – ומה יקרה אם כן ניגאל עד אז ? מה יהיה הלו"ז .. ? מה יצבע את יומנו ? נלך לעבודה כרגיל ? לא נלך כי נחגוג ? ייגמרו המלחמות ? נדע שובע שלווה ושלום ? איזו תמונה יש לי בראש ? האם העזתי בכלל לייצר לעצמי תמונה כזאת בראש , כאילו יש תרחיש שכן ניגאל עד ליום ט' באב ולא נצום ? בציפיה למחשבות על גאולה שלמה באמת, אולי זה יזרז משהו בעולמות של גאולה.. יערית

זה היום השני של הקיץ, ביום הראשון שלו הייתי עסוקה בשעות האלו. החלטתי ללכת בעקבות השמש. הימים ימי תמוז, שעות האור ארוכות מאוד, לקחתי מצלמה ועדשה שאני בקושי מוציאה מהארון כי היא כבדהה לי .. ויצאתי יחד עם הלב השבור שלי בעקבות השמש. שמחתי לגלות שהטבע לא מאכזב . לא אותי ולא רבים שבאו בעקבות השמש לנשום קצת ים ושמיים בסופו של יום קיץ חם. להסתכל על השמש ולשאוב ממנה כח לזרוח למרות שעכשיו היא שוקעת. להסתכל על האנשים סביבי ולהבין שלכולם יש תיק עם כאב שמתפורר אל מול השמש ונעלם בים הרחמים , התפילות והבקשות. להסתכל על הים ולהודות על הגלים , ועל היכולת לנוע , על מציאות שמאלצת אותי לגדול ולהתפתח ולזרום ככה עם כל החול והקצף והגלים. זה היה היום השני של הקיץ, ביום השלישי כבר הרגשתי יותר טוב. צירפתי לכם קצת תמונות בעקבותיי בעקבות השמש... אם אתם באזור - תמיד טוב לנשום את זה ב LIVE אבל לפעמים גם תמונות עוזרות

אני ויעלי עומדות בממ"ד של ההורים שלי מחובקות חזק. מוצאי שבת , הרבה אחרי שיצאה השבת , אנחנו יושבים בחצר עם קפה. נשמעו שני פיצוצים חזקים, כולנו קפצנו בבהלה, יעלי נכנסה לנוהל חירום ורצה לממ"ד. בדרך לממ"ד אני שולפת את הנייד, מרפרפת, אין התראות של צבע אדום בשום מקום, כנראה פיצוץ ממקור אחר ... אני מפחדת, היא אומרת לי גם אני , אני עונה לה. אני מחבקת אותה אליי חזק חזק , מלטפת את הראש ומזמזמת לי *...תתארו לכם עולם יפה פחות עצוב ממה שהוא ככה ... אחרי כמה נשימות חזקות מחובקות , אנחנו משתחררות וחוזרות לחצר, לקפה... בשבת המחשבות נדדו לי על כל מיני דברים ... אמרתי לילדים שאני ממש מקווה שגוגל יפתחו איזה צ'יפ שיוכל לקרוא מחשבות ולכתוב אותם כי בשבת זה זמן של שקט ובאות המחשבות הכי טובות ... מהמקומות הכי נקיים. אין כמו השקט של שבת בבוקר, הציוץ של הציפורים נשמע יותר חד, יותר מדוייק, והכל הכל זורם בנחת מושלם. כמו אין הבדל בין חירום לשגרה, לשבת בבוקר יש את השקט המיוחד לו. והמחשבות שלי רצות ... וחשבתי לי איך כל אחד הוא עולם. ובעולם יש מלא ארצות , ואיך כל ארץ מתגלה לי במיוחדות שלה בעולם שלי ואני מזמזמת לי מנגינה... ועוד אני חושבת שלפעמים אנחנו נודדים בתוך העולם הפנימי מארץ לארץ ואני מזהה שיש בתוכי ארצות מפותחות מאוד , שם הדברים מתקדמים קדימה בקצב מסחרר ובהרמוניה מושלמת, ויש בתוכי ארצות שהן כמו מה שאנחנו מכנים "עולם שלישי"...שם הכל זוחל לאט, והזמן עוצר מלכת יש בתוכי ארצות חדשות ויש עתיקות עתיקות , יש כאלו שמתעקשות לשמור על אופיין ויש כאלו הדורשות להתחדש, וכשארץ מסויימת בתוכי רוצה להתפתח "ולעלות קומה" יש בתוכה הרבה שבילים ,יש הרבה אפשרויות ,הרבה מסלולים , עם חלוקה כמו בעולם שבחוץ: למטיבי לכת , מטיבי שבת ומטיבי לסת... והבחירה באיזה מסלול ללכת תלויה בהתבוננות שלי ושוב עולה בי אותה המנגינה ממקודם אבל עכשיו אני פנויה להקשיב לה... *...אם לא נאט , לא נביט , לא נשים לב לפרטים לא נגיע לארץ חדשה... וחשבתי לי שזה בדיוק מה שעושה הצילום לנפש שלי , לארצות שבתוכי, למחשבות שלי ולהחלטות שלי בבחירת המסלולים בארצות חדשות ישנות ... הצילום מעניק לי את האפשרות לעצור, הצילום מעניק לי את ההזדמנות להתבונן , הצילום דורש ממני לשים לב לפרטים ... בלי זה אי אפשר להגיע לארץ חדשה ... ובין הדמיונות לעולם יפה , פחות עצוב ממה שהוא ככה ובין ההזדמנות להתבונן כדי להגיע לארץ חדשה מפרידה רק החלטה . וכשפסקול חיי יתנגן בי שנית , אני בטוחה שתהיה בי ארץ חדשה ואהיה אני עולם יפה, פחות עצובה ממה שאני ככה .. * תודה לשלמה ארצי על המילים המופלאות והלחנים היפים צירפתי כמה תמונות שאני חשבתי שהן קשורות למילים, מקווה שגם אתם.. ואם אתם מעוניינים להצטרף אליי לזמן שמאפשר עצירה והתבוננות תשאירו לי סימן... 052-6070036

אני זוכרת מה גרם לי לצאת מהספה אי-אז אחרי השביעי באוקטובר. הייתי המבוגר האחראי היחיד בעורף. בעלי ושלושת ילדיי הגדולים היו בחזית. כל אחד בגיזרה אחרת, בתפקיד אחר, בעולם אחר. לא ידעתי איפה לשים את המחשבות שלי. ושתי הקטנות-גדולות שלי איתי. באחריותי. בלבד. והכל הלך ונהיה כבד. כי זה יום ועוד יום ועוד יום. אתם זוכרים את זה, כל אחד מאיתנו יזכור וינצור את זה לנצח. היום , אני יודעת להגיד שקפאתי. על הספה. פְרִיז אֵנְד פוּד פוֹרְאֶבֶר ככה נראו הימים, הלילות, השבועות, השבתות חשבתי שככה ייראו חיי עד לקץ הימים. (זאת הרגישה לי מלחמה של קץ הימים) אחרי הפְרִיז בא הפְלַיִּיט. הוא בא מהר. אני טייסת טובה. מתעופפת סדירה יש לי מיליון שעות טיסה בשבוע בשגרה, אז ברור שבחירום קץ הימים הייתי על פְלַיִּט אוטומטי חופשי באוויר. ובאופן מפתיע שמי ניצן הי ריקים מטילים. רק הדי הפיצוצים נשמעו בלי סוף. פְרִיז , פְלַיִּיט ו...פוּד על הספה. פוֹרְאֶבֶר. לא הועילו כל הדיבורים על החשיבות שלי בעורף כשרוב משפחתי בחזית, על היכולת שלי לחזק את החזית בכך שאמשיך לתפקד כלים, כביסה, מטבח פעיל, יצירות בשקל וקצת זומבה לתחושה "טובה". פְרִיז , פְלַיִּיט ופוּד פוֹרְאֶבֶר. ואז, אחרי מספר דו ספרתי מבייש של ימים, רק אז הגיע הפַיִּט שלי. הפַיִּט הזה הגיע כמו שאני יודעת. עם פוּד, כמובן, אבל פַיִּט ברבאק. מאפס שליטה בחרדות ואפס יכולת להניע את עצמי מהספה למאה אחוז תזוזה, כולל יציאה מהבית, כולל הבנה של המציאות ועיבוד ההשלכות (מי זאת ???) והנעתי את עצמי - למען. (אם נמשיך עם ה- F : פוֹר...) הנעתי את עצמי למען כל מי ומה שנקרא בדרכי, בקבוצות ווצאפ יישוביות, משפחתיות, חברתיות. פשוט החלטתי לקום. וקמתי. וזה היה קשהההה אבל מכונן. כי עובדה שאני זוכרת. כל התמודדות, כל שיחה, כל רגע. כמעט. והפעם, עם כלביא, ואני כבר לביאה מתורגלת כי המלחמה, כמו במלחמה, מביאה איתה התמודדויות משל עצמה, בכלל לא מתחשבת בשק האתגרים שיש לנו גם ככה על הגב ועל הלב, וקפאתי. שוב. אבל קצת. טיפה. הגיוני. וכבר לא ריחפתי לי יותר מהרגיל והפַיִּט שלי הרבה הרבה יותר מדוייק. והרבה הרבה יותר יעיל. והפוּד לגמריי בשליטה. (לא חוכמה לכתוב את זה אחרי 3 פרוסות של עוגת בננה, אבל בננה זה בריא ;) ואם יש משהו אחד שבשבילו אני מקווה שמישהו מכם קרא עד הסוף ויקח אליו לחדרי הלב - המשהו הזה הוא להחליט לקום. כן, זה עניין של החלטה. הפְרִיז והפְלַיִּיט משתלטים. הם לא בשליטה שלנו אבל הפַיִּט כן. צריך רק להחליט. משהו.אחד. קטן. מישהו שישמח אותו שהתקשרתי או ששלחתי ווצאפ עם לב דואג מישהו שישמח לקבל הזמנה לכוס קפה קרה בשקיעה או פרוסת עוגת בננה.. קטן קטן קטן ומשם המלחמה מנוצחת ! צירפתי לכם תמונת מקום. שם הכל קורה אצלי שם אני קופאת, שם אני מרחפת, ומשם אני קמה ונלחמת. ואם יש לכם פינה כזו שעושה לכם טוב בלב- תצלמו לכם אותה למזכרת. זה נותן הרבה כח. תחזיקו איתי מעמד. אנחנו תיכף מנצחים !

לפני כמה שנים היה איזה מהלך אחד שנכנסתי אליו בעיניים פקוחות. עם כל הלב, הנשמה, התמיכה, הגיבוי האדמה תחתיי היתה יציבה. אלו היו ימים שגרתיים להחריד, לא היה איום מדיני , בטחוני , רפואי סתם ימים רגילים שהיה אפשר לריב בהם על כלום. נכנסתי למהלך הזה בלב בוטח שאני בוחרת נכון , ממקומות נכונים בנפש, ושיש לי הכלים והאמונה לצלוח את המהלך הזה. היו לי תמיכה ועידוד וגיבוי וכל המילים הטובות שעוזרות לבנאדם להיכנס למהלכים שסופם הצלחה או כישלון ולא תמיד זה תלוי בעיני המתבונן. לפעמים הצלחה היא פשוט הצלחה וכישלון הוא פשוט..כישלון. והמהלך הזה הסתיים בימים האחרונים. עברו מאז כמה שנים. המון השתנה לי בחיים. אני כבר אינני על אותה הנקודה. לא הפנימית, לא החיצונית. אינני מונחת באותן ההנחות, ואת רוב ימיי כעת מלוות..אנחות. הימים ימי מלחמה, ארוכים מנשוא, שבר גדול מבית ומחוץ, ימים בהם אני מתה מפחד משגרה מחרידה כי אני לא יודעת מה אפשר לעשות איתה אחרי שכל כך הרבה השתנה לי, השתנה בי. והמהלך הזה הסתיים ב... תלוי בעיני המתבונן... אני כותבת את זה כדי שהעיניים שלי יקראו שהכל מאת ה'. הטוב, הרע והלא נורא. אני כותבת את זה כדי שהלב שלי ירגיש שוב יציבות ותמיכה וגיבוי אני כותבת את זה כדי שהדופק שלי יירגע וינוח כי אלו ימים כאלו שלא צריך בהם הרבה כדי להתערער אני כותבת את זה כדי שמי שמתלבט אם להיכנס למהלך כזה או אחר שידע לקחת בחשבון נקודות אחרות שהוא יכול להיות מונח בהן בסיומו של תהליך. אני כותבת את זה כדי להפנים לעומק שזה היה יותר תהליך מאשר מהלך. זה היה תהליך שביגר אותי , מיקד אותי ,אם אני צריכה בעבודה פנימית לראות את הטוב שבו – אני יכולה לשים אצבע על כמה מצבים שבחיים לא הייתי מאמינה בעצמי שיהיו לי כוחות לעמוד בהם. ועמדתי בהם. כמו גדולה.  וזה לא צריך להיות מצב של חיים או מוות , זו יכולה להיות אפילו פרזנטציה בשפה זרה או מרחב אנושי שונה או אפילו תוכן מקצועי אחר שנדרשת ממני חובת ההוכחה. מה שהיום יכול להיראות לי כמו חלום (בלהות) , בעוד אי-אלו תהליכים אוכל לנוח על הענן שנחתתי עליו בשלום. אני מאמינה יותר בריבונו של עולם שהכל מדוייק מאיתו יתברך אני מאמינה יותר בכוחות שלי לעשות צעדים שלפעמים נדמים כמשוגעים (גם זה לא תמיד תלוי בעיני המתבונן) אני מעריכה יותר לב, נשמה, תמיכה, גיבוי, יציבות , אדמה. אני מרימה יותר עיניים לשמיים. הפרטים מטושטשים לצורך התבוננות אבל התמונה מעולם לא היתה לי ברורה יותר.

יש פה מישהי שקשה לה ? לא מעניין... ככה היא צועקת בחיוך ועוברת בין כולנו לראות שאנחנו עוד בחיים אחרי התרגיל המורכב שנתנה, מאמנת חדשה שהתחלתי להתאמן אצלה לאחרונה. ואני חושבת לעצמי תוך כדי הסדרת דופק מהיר במיוחד , שזו גישה מעניינת לחיים, אולי כדאי שאאמץ אותה: קשה ? לא מעניין. צריך להמשיך ! האימון הזה יימשך עד הדקה ה-60 שלו ולא דקה אחת פחות. (אולי דקה אחת יותר כי היא שכחה לצלם תרגיל קשה חדש שהיא ממש ממש חייבת להעלות לסטוריייי) השבוע פגשתי אישה אחת מרשימה במיוחד , בת 82. אשה קלאס. כבר פגשתי אותה כמה פעמים בתקופה האחרונה, הכרנו במסגרת העבודה. במבט חיצוני האשה מתמודדת עם כל מיני מחלות זקנה אבל זה לא מונע ממנה להגיע לכל מקום במוניות , עם מקל ההליכה שלה, עם סיגריות בתיק קטן על הכתף, ועם טלפון חכם שכל לחיצה על מסך הנעילה מחליף בגאווה תמונות של הנכדים והנינים. כשערבבנו את הקפה (שלה-שחור בלי סוכר ובלי חלב, שלי טסטר צויס בלי סוכר וקצת חלב) היא שאלה אם היא יכולה לספר לי על המשפחה שלה, לא זו שגידלה לתפארת, עליה סיפרה בגאווה לפרוטות , אלא זו הראשונה שגדלה בה. בוודאי, נעניתי בשמחה, הרי כל אדם הוא חומר טוב לסרט..ככה אמר המשורר .. לא שמנו לב ועברו כבר 60 דקות , אולי יותר, הקפה לא נגמר, עצרתי באמצע, לא יכולתי לשתות, נחנקתי. הרגל שלי נרדמה, רק תזוזות המקל מפעם לפעם נתנו לה דחיפה קלה, הלב שלי העלה דופק , הפנים שלי נמתחו ונמתחו , שוחררו ונמתחו שוב. איזה סיפור חיים. וואו. תקשיבו, מתהלכים בינינו אנשים שהם עצמם נס כאן על הארץ. לא רק כאלו שעברו מלחמות . היא היתה שם כילדה במחנה עבודה כמה שנים אבל מה שעוללו לה בתוך הבית פנימה, בתוך הלב, בתוך המקום שאמור לאהוב, לתמוך ולהצמיח, ועוד מה שעוללו לה כמבוגרת ,אולי עולה על העוולות שעוללו לה כילדה, והיא יושבת מולי זקופת קומה , חדה, רהוטה, בשמלה אופנתית, עם סיגריה בפה, שיערה עשוי היטב, חיוכה נמתח בטבעיות ומבט עיניה מלא אהבה. מלאאאא.מפוצץץץץ. היא מספרת לי שהיו לה נוסף על ילדיה יותר מ-10 ילדי אומנה במהלך חייה הבוגרים. כדי לתת אהבה למי שזקוק , כמו שהיא היתה זקוקה כילדה. והמבט שלה היום כאשה בת 82 על החיים – מלא אהבה, מלא הכלה, אין בה טינה, ולא כעס, יש בה השלמה וחיבוק על כל הקשה שהיה לה ולא עניין אף אחד והודיה לבורא עולם ולשליחים שלו , איך מתוך הקושי הגדול הזה בנתה חיים לתפארת, אשה שהיא אגדה. לא פחות. כששאלתי אותה במה היתה בוחרת אם היא היתה יכולה לחזור אחורה בזמן ולוותר על משהו אחד שעברה בחיים שלה – ענתה בלי למצמץ: הייתי מוותרת על הרחמים העצמיים. ואני , נזכרתי באימון הבוקר, ובעוד כמה רגעים שהתפרקתי בהם לאחרונה, והתביישתי.בעצמי. יצאתי משם אחרי דקות ארוכות של חיבוק פרידה בדלת עם הבטחה לעצמי להיות אוזרת כח כשקשה, עם נחמת טפשים שלכולם קשה , ועם תפילה להיות נקיה מרחמים עצמיים, אין טעם, גם ככה מתחרטים עליהם בגיל 82... השבוע היה לי יום יום ים ... במבט לאחור אני מבינה שהיו לי הרבה רחמים עצמיים להטביע...

אני רוצה לנצל את הבמה. הבמה הזאת פה היא שלי בכלל...מה יש לי לנצל... אבל כולנו יודעים שבמה בלי קהל לא שווה כלום ואין בה שום עניין והיא לא יכולה להביא שום בשורה לעולם. חשובה ככל שתהיה, הבשורה. במה ללא קהל היא כמו גוף ללא נשמה. והבוקר הזה שנפתח בבשורות קשות , על אשה , יהודיה, בארץ ישראל, שנרצחה בדרך להביא חיים לעולם, רק בגלל היותה יהודיה. בארץ ישראל. גם אם היתה בדרך להביא פרחים זה היה כואב באותה המידה. אבל עצם היותה בדרך להביא חיים , ובדרך הזו ניטלו חייה באכזריות וברשעות גדולה, בדרך הזו הטלטלה קשה מנשוא. ואני רוצה לנצל את הבמה הזאת. היא שלי , אז אף אחד לא יכול לחסום לי את הדף או את הפה , יהיה לי מאוד עצוב אם לא תחזרו, אבל האפשרות להשמיע את הקול שלי, עדיין נמצאת בחירותי, נמאס להתחבא מאחורי מכבסות מילים כי לא "פוליטיקלי קורקט" לכתוב או לחשוב משהו שלא "פוליטיקלי קורקט" לכתוב או לחשוב. אבל די. די. די. המציאות הזאת סוגרת עלינו. מצפון , מדרום , ממזרח ממערב, כל עוד האויב שלנו , שחי בתוכנו לא משלם מחיר -אנחנו משלמים את המחיר. והמחיר צריך להיות מותאם למי שמשלם ! כשאני רגילה להוציא על קפה 15 ש"ח ונמצאת במקום בו גובים ממני על קפה רק 2 ש"ח - אני לא ארגיש שאני משלמת מחיר. המחירים שאנחנו גובים מהאויבים שלנו- לא מזיזים להם, לא מפריעים להם. לנו כן. לנו זה כואב מאוד כשהורסים בתים, כשמפנים ישובים. כשאוסרים על לא עוול בכפם בני משפחה. אלו מחירים שלנו מאוד כואב לשלם, להם לא. יש להם שפה אחרת. מנהגים אחרים. ערכים מעוותים מהיסוד עד היסוד- אחרים. דם תחת דם. חיי אדם שווים בעיניהם כקליפת השום. אדמה. אדמה הם כואבים. אדמה הם נוקמים. אדמה הם רוצים. לא יודעת איך ומה, זה לא התפקיד שלי, אני בסה"כ אשה פשוטה, יהודיה, בארץ ישראל, שעברה כבר את השלב שהיא נוסעת להביא חיים לעולם , אבל יש לה עוד כל כך הרבה דרכים לסוע בהם וחיים לחיות אותם, ותשמעו משהו, מפתיע משהו, שאפשר להגיד על במות מסויימות ועל במות מסויימות ממש אסור : גם אני מסומנת. וגם את. וגם אתה, וגם כל מי שהוא יהודי, בארץ ישראל, ומחוצה לה. אנחנו הבאים בתור הרבה לפני השביעי באוקטובר, ואנחנו נמשיך להיות הבאים בתור הרבה אחרי היום הקשה והכואב הזה. אם אנחנו נמשיך לשתוק - אנחנו נמשיך למות. משוואה מאוד פשוטה. יש כוחות שהם מבינים האויבים שלנו, יש מחירים שכואבים להם. כדאי שנפעיל אותם בכל פעם שכואב לנו, אפילו קצת. לא צריך לחכות לטבח הבא. אני חושבת שאף פעם לא התבטאתי ככה. בפומבי. אני מאמינה שיש לזה מחיר. לכתוב בשביל לשחרר את הלב זה טוב, אבל איך אני יכולה להמשיך לפעול ולהציג על במה "עסקים כרגיל" ביום כזה... ? איך.. אני מוכנה לשלם את המחיר. יש אנשים ששילמו מחיר על זה שאנחנו נוכל לעמוד כאן ברגע הזה ולומר- לא עוד. לא עוד. די. הקב"ה ימלא חסרוננו , ויאמר לצרותינו די , ולוואי ויתן לנו את הכח לפעול בדרכים הנכונות, איש איש על במתו, איש איש מול קהלו, איש איש בתפקידו. יהודים , בארץ ישראל.

יום שלישי , 21:00 , חניון המוזיאון לאומנות. החניון חשוך, כמו כל יום שלישי כשאני יוצאת מסדנת האבניים. החניון מלא רכבים כמו שהגעתי אליו ב 18:00 , באיחור.. איתרתי את הרכב שלי , ולא יכולתי לפתוח את הדלת. הרכב שחנה בסמוך אליי- חנה סמוך מדי (אולי שמע שאני בתהליכי הרזיה מתמשכים ורצה לפרגן לי על המידות הלא אנושיות שהגעתי אליהן לדעתו....) הקולות בראש מתחילים להתערבב..בעיקר קולות ייאוש , קצת קללות , הרבה מרמור והלקאה עצמית לדאוג לחנות בפעם הבאה בקצה השורה ולא באמצע , ולמה בכלל איחרתי ורק קול אחד חלוש , חנוק, קטנטן לוחש לי –קטן עלייך , תיכנסי דרך הדלת השניה, זו שליד הנהג. ותדלגי על המושב. נחנקתי. מצחוק עצמי על המחשבה שאני מסוגלת לעלות עם הרגליים על המושב ולכופף את הגוף מספיק בשביל לעבור ולהתיישב במקום. נשענתי על הרכב. אני פשוט אחכה פה עד שיבוא הבעלים של הרכב הסמוך ואכנס רגיל. בלי דרמות. אחרי ביס אחד בתפוח (אולי הטורים שלי מסתיימים בפיצה, אבל לתיק של הסדנא בשלישי אני תמיד זורקת תפוח ) החלטתי שאני מסוגלת. אני. מסוגלת. להיכנס מהדלת שליד הנהג ולעבור למושב ליד. קטן עליי... ועשיתי את זה. מזל שהחניון היה חשוך , לכל הדעות (שלי) זה היה יכול להיות מאוד מאוד מביך ולא נעים אם מישהו היה רואה אותי... אבל איך אומרים... ס"הכ רציתי להגיע הביתה בשלום.... יום רביעי , שעת בוקר מוקדמת . מוקדמת אפילו כדי לזכור אותה. חצר ביתי. כמה רגעים אחרי שמתחילה אימון אישי עם מאמנת של ה"כללית". (תהליכי הרזיה מתמשכים, זוכרים ?) המאמנת התלהבה מזה שיש לנו בחצר שק אגרוף ובשבועות האחרונים אנחנו מתאמנות עליו ובמחשבה נוספת- ואל תגלו לה- גיליתי בעצמי כוחות שלא חשבתי שקיימים בי...מפתיע לגלות שסילוק מחשבות טורדניות יכול להיות בעוד דרכים חוץ מאכילה, בהייה וצביעת מנדלות... בקיצור, כמה רגעים אחרי שמתחילות את האימון- השק..ובכן... נופל עלינו. ז"א עליה. פשוטו כמשמעו. השרשרת העליונה, שמחברת את הוו לשק -פשוט נפתחה. כמו ששרשרת לצוואר פתאום נפתחת בלי הודעה מוקדמת-רק כבד הרבה הרבה יותר... אוקי, יוסטון, ווי הב א פרובלם, אנחנו באמצע אימון , עם כפפות והכל.. שנוותר ? ונחליף סט ? -הפעם הקול הזה לא בא מתוך הראש שלי אלא מתוך הפה שלה. מה פתאום ! עניתי לה. מופתעת. קטן עליי, יש לי סולם. חלוד, מימי אנו-באנו , אבל סולם.. חוקרת את השרשרת, מתכננת אסטרטגיה – אני אעלה, את תחזיקי , אחכ אני ארד את תעלי , אני ארים , כי זה כבד ואני גדולה, וזה קטן עליי, יש לי כח להרים דברים כבדים... ובהינף של שק אגרוף (אלוהים יודע כמה שוקל הדבר הזה בכלל....) וכמה דפיקות על השרשרת - השק חזר למקום , האימון המשיך כסדרו והנה, אני יומיים אחרי עם זרועות תפוסות ב"ה... בין ה"מסוגלת" שאני מזינה את עצמי ביכולת לשנות את העולם הפנימי שלי , ביכולת לשנות את המציאות המקצועית שלי, ביכולת לשנות את המציאות הכלכלית שלי, כל העבודה העצמית הזאת שמתחילה ומסתיימת ב- אני מסוגלת התנקזה לי השבוע לכמה אתגרים שלקחו אותי עוד קצת עם רף המסוגלות כדי לומר לי.. בקול גדול את מסוגלת ! הכל קטן עלייך ! תודה שקראתם. עפתי לקנות בגדים, באמת הכל קטן עליי ... בתמונות : רגעים מרגשים מבוק בת מצווה של ילדה מתוקה שיש לה אמא מדהימה שמוכיחה לעולם יום אחרי יום שהיא מסוגלת. להכל. והכל באמת קטן עליה !