על תפילות, חלומות ותפוח אחד רקוב.. .
מכריחה את עצמי להתיישב מול המחשב.
וזה לא שלא הגעתי לכאן בימים האחרונים
הגעתי , אפילו כמה פעמים,
ואפילו כתבתי ומחקתי קבצים עם 500-600 מילים (ויותר..)
ולא שיתפתי אתכם. לא בבלוג , לא בפייסבוק, לא בניוזלטר..
לא מתוך רחמים עליכם (טוב, אולי קצת...) ולא כי הייתי מוצפת ברחמים עצמיים (נו, אולי קצת יותר מקצת...) אלא כי התחייבתי לעצמי להיות בעין טובה, ואם אין לעין שלי איזה שהוא טוב להוסיף בעולם -עדיף שאשמור אותה לעצמי עד שהראייה שלי תתחדד מספיק.
כי כאבים, אתגרים, אכזבות וקשיים יש לנו בשפע, וכל אחד שקוע בעצמו, במשימות חייו, באיסוף שברי ליבו. אבל היכולת להתמודד בצורה שונה עם הכאבים- זה באמת מוסיף פה משהו טוב בעולם.
כמה פעמים נמלאתי כח ושמחת הלב ממילים שכתבתם לי בחזרה- על כמה שנדמה כאילו כתבתי את רחשי ליבכם, כמה פעמים תפסתם אותי ברחוב וחיבקתם אותי על היכולת לתת שם ומילים לרגשות, תחושות והתמודדויות שכולנו חווים אך לא כולנו יודעים להגדיר מה עובר עלינו ואיך אפשר להביט על זה בעין אחרת, טובה יותר.
אז כשהכאבים מציפים אותי אני כותבת. לפעמים יש לי רק כאב להוציא , ולפעמים יש לי גם תובנות על הדרך ,על ההתמודדות, על הכלים, איזו זווית אחרת או דומה קצת רק יותר מדוייקת להביט על העולם הפנימי שלנו בצורה טובה ומיטיבה.
אז מכריחה את עצמי להתיישב מול המחשב. לא בשבילכם. בשבילי.
כי התחייבתי לעצמי פעם בשבוע למצוא את הזווית הזאת. לא בשבילכם. בשבילי. כדי שהחיים שלי יקבלו מבט טוב , חומל ואוהב על עצמם. על עצמי.
כדי שאהיה מוקפת במילותיי שלי, בהבנה שכולנו חווים את אותם האתגרים רק ציר המבט שלנו שונה.
והנה מסתיימת לה שנה , ואחת חדשה עומדת בדלת,
עם נעליים מבריקות , חולצה מעומלנת , שיער מתוח, תיק מלא בחלומות, שאיפות , רצונות, תיקונים, תפילות ומשאלות ותפוח אחד רקוב מהשנה שעברה (תמיד יש משהו אחד ששכחנו להוציא מהשנה שעברה...)
והיא מחכה לי , השנה הזאת, שאני אכניס אותה. ואחבק אותה ואפתח את התיק הזה שהיא מחזיקה ואוסיף עליו את כל התקוות, תפילות, חלומות ורצונות שלי. ואאמין. שיש לה מקום בתיק , לשנה החדשה הזאת, יש לה מקום בתיק גם לדפים שלי , לחלומות שלי , לשאיפות הרצונות והתיקונים שלי, לכל המשאלות ואפילו לתפוח אחד טרי שילווה אותי ויזכיר לי כי יכול מאוד להיות שבשנה הבאה אני אשכח אותו בתיק והוא יירקב אבל גם יכול להיות שלא,
ובשביל הסיכוי הקטן הזה שמשהו טוב יקרה לי אם אתמסר להכניס אותה בדלת , להכניס אותה בלב, בשביל הסיכוי הקטן הזה – אני פותחת לרווחה ומחבקת –
אש שנה חדשה וטובה
אמנם הקדמתי את הכניסה שלך בכמה ימים- אבל אני חושבת שאני לגמרי מוכנה.
אולי ציפיתם לתמונות של תפוחים... אבל יש לי רק רימונים להציע...
(צולם בפרדס רימונים בשדות של גברעם)
שנזכה לבשורות טובות במהרה
עם ישראל חי !
יערית יאיר
צילום ארועים, צילומי תדמית, צילום משפחות בטבע
סדנאות צילום
סדנאות פוטותרפיה
לאחרונה חזרתי אחורה במנהרת הזמן. פעם אחת חזרתי בה כדי לצלם תמונות יפות שיזכירו לי רגעים קסומים של עבר, הווה ועתיד ואיך הם משתלבים בנשימה עצורה בתמונה אחת. ופעם אחת חזרתי בה בעקבות הודעה באחת הרשתות החברתיות. מישהי ביקשה את מספר הטלפון שלי והתקשרה. וכך היתה השיחה. "את לא זוכרת אותי , אבל את היית מורה שלי במקום X " (חשבון מהיר- 20-22 שנים אחורה בזמן) "אוקיי, מחילה, לא זוכרת" "ואת היית דמות שהשפיעה עליי מאוד" נחנקתי מהתרגשות. "אני? וואוו, את מרגשת אותי, תודה רבה". והבחורה המשיכה וסיפרה כי היא לומדת כרגע תואר שני בתחום מסויים ונתבקשה לעשות עבודה על דמות שהשפיעה עליה בחיים. והיא בחרה בי. היא בחרה בי !! ואני לא הפסקתי להתרגש ולהצטמרר ... ושאלתי על מה ולמה ולמרבה הפתעתי היא ציטטה לי משפטים שלי, שאני אמרתי לה, שחיזקו אותה באותה התקופה ולאורך השנים. 20 שנה אחורה במנהרת הזמן. לא זכרתי מילה. אבל זה נשמע כמו משהו שמתאים לי להגיד. אני משתפת אתכם לא כדי שתגידו לי איזה תותחית את, משפיענית אמיתית. לא. אני משתפת כדי שנדע כולנו שלמילים ולמעשים שלנו כאן בנקודת הזמן הזאת - יש משמעות. יש השפעה. בין אם היא נראית לעין או מורגשת בלב ובין אם לא. ואולי בעיקר אם לא. כי כמו שאני הלכתי לאחרונה במנהרות ישנות , כל אחד בעולם הזה קצת חוזר אחורה בזמן לרגעים , לנקודות, למילים , למעשים, לתחושות שגרמו ללב שלו לרעוד ולצהול, שנתנו לו כח להמשיך וללכת במנהרת חייו עוד צעד, עוד קצת לזקוף קומה, עד לרגע ההוא בו אתם תיפגשו שוב בשיחת טלפון שתגלו שאתם משפיענים. ואולי לא תגלו לעולם. והשיחה הזאת הולכת איתי כל השבוע. ומהדהדת בי בלב ובראש. ונותנת לי כח לעוד צעד, לזקוף עוד קצת קומה, ולקבל על עצמי עוד יותר, בלי נדר, להתמקד בטוב, להיטיב מבט ללב של מי שמולי בכל הזדמנות לעשות את הכי טוב שאני יכולה בכלים שלי להיות מודעת עד לשד עצמותיי ולהוקיר תודה על כל הטוב שיש לי בחיים (ואתם כבר יודעים שאני מאמינה שלכל אחד יש טוב בחיים שלו, בתחפושת כזו או אחרת) ולהפיץ את זה הלאה. להיות משפיענית. כן, אני משפיענית. וגם אתם.
יום יבוא ותספרי לכולם איך מהתוהו הזה בראת לך עולם יום יבוא וידעו כולם כי מאז ועד עולם יש להם בורא בעולם ובכל לילה ויום מחדש הוא תוהה ובוהה ובורא לך מקדש מעט קטן כזה מיוחד שהוא רק שלך ומעלה אליך הוא ברחמיו הקדושים זבחים ושלמים עולות ותודות ויום אחד כשיאירו לך פנים אל מול שבעה קנים בראש המעלות תקראי בקול גדול מזמור לתודה לך נאה להודות אבל עד שיגיע היום הזה בו תספרי לכולם איך מתוך התוהו הזה בראת לך עולם עד אז קומי יפה שלי קומי נשמה תדליקי לך נר , תעשי לך נס עם או בלי סוכר אבא שבשמיים שולח לך הכל מדוייק ואם איבדת קצת קצב או משקל זה גם לטובתך וגם לטובת הכלל אז תחזיקי את זה בראש חזק חזק שלא ייעלם שלא יועלם יום אחד מתוך התוהו הזה תבראי לך עולם
כל הדיבורים השמחים השבוע סביב סיום המלחמה והשבת החטופים הביתה עוררו בהרבה אנשים מחשבות על כל השנתיים שחלפו בשילוב עם שנתיים למלחמה נהיה פה שילוב דחוס של כאב, זיכרון ותקווה שמנסה לדחוק את הקצוות ולהיכנס ללב. ללב האנשים, ללב התודעה ,ללב השיח ,ללב העשייה. גם אותי זה זרק אחורה: איפה ומה וכמה . והלכתי לחפש בגלריה של הסלולרי שלי תמונה משמעותית ראשונה מהימים של ראשית המלחמה. הראשונה היתה סלפי עם הבנות במוצאי שבת של ה 7.10 כנראה ניסיתי להקליל את האווירה ולהכניס קצת חיוך ( ספוילר : לא ממש הצליח) השניה היתה שמים של בוקר מלחמה תמונה סתמית של גינה ושמים וכשחזרתי אליה עכשיו היא לא עוררה בי שום רגש או רצון לשתף אותה, השלישית היתה של מנדלות שצבעתי בניסיון להכניס קצת שפיות לימים מוטרפים של מלחמה, והרביעית - היא כבר סיפרה לי סיפור אחר :
חלמתי על מלך. אחד כזה שכולם עושים דברו ורצונו. כזה שדר בארמון הכי מפואר שיש במדינה. חלמתי משרתים, שרים, יועצים, נוגנים, מבשלים, אופים ומשקים. חלמתי אפילו מנקה שטיחים לו, למלך. חלמתי לו מנהל תחזוקה לארמון, מנהל מחסן , מנהל כספים שישלוט בהכנסות-הוצאות-רווחים. טוויתי לו חוטי זהב בווילונות וצוות חדרניות מאבקות, מציעות, מסדרות. רקמתי לו מפיות מפונפנות וכלי הגשה מיוחדים. חלמתי על מלך בשר ודם, ללא עוררין. התעוררתי מהחלום, בפתחם של ימים נוראים. התייצבתי למשימת הדחה. משימת המלכה. אחד,יחיד ומיוחד. לא בשר ודם. אלוה כל בריות. מאוד מופשט אך יחד עם זאת מאוד פשוט. ה' הוא המלך. ואנחנו עמו וצאן מרעיתו. ואיך זה שכולם אומרים לי "תנשמי, יהיה בסדר". בזמן שה' הגדול קורא אותי לסדר! מייצב לי עמדות מימין, מציב לי מטרות משמאל, מצייר לי את המסלול במשיכות מכחול. מעמיד לי אתגרים בזה אחר זה. בחיי, לא חלמתי על מלך כזה. חלמתי על מרפסת מזהב, עם מעקה מנצנץ. חלמתי על ניפנוף לשלום , וחיוך קורץ. התפללתי לשלום. לסדר, לשלווה. לחיים ישרים, מלאי שמחה. אז מתי להתעורר ? באיזו תמונה את החלום לגדוע ? בזו של רצון ה' או כח הזרוע ? בזו של מלך מלכי המלכים או רב המשרתים ? כך או כך משלא החלטתי על תמונה מסויימת, התעוררתי בהולה ומבוהלת. נקראתי אל המלך, הפעם באמת. אימת יום הדין מרחפת ממעל, ואני שוגה בדמיונות וחלומות ממצנפת עד נעל. ובבואי לכתור לך כתרים מלכנו, בעת התרת נדריי , מהדהד בי קול קורא, מנער אותי משרעפיי. אל המלך הזה התפללתי. אז איפה טעיתי ולאן נעלמתי ? הייתי כעיוורת באור היום, ההייתי או חלמתי חלום? ועוד מילים יפות ומנוסחות ובינתיים נפשי טובעת בים של דמעות. מתעוררת שוב מתוך הסידור, בינות למילים. ה' הוא האלוקים, ה' הוא האלוקים ! (נחלם, נכתב וצולם ב"ארמון" בניצנים , תשרי תשס"ט , 2019)
בשבוע האחרון היינו במה שנקרא: חופשה משפחתית. המשפחה שלי שינתה צורה בתקופה האחרונה. שינתה מצב. מנחמת אותי ההרגשה שהלבבות של כולנו פועמים באותו הקצב : ארבעה ימים בצפון עם משפחה גרעינית במצב מחודש , עם משפחה מבחירה במצב מורחב, ואם לדייק: אני , במצב מורכב. החלטתי שאני הולכת על כל הקופה. הולכת על זה ובגדול. בשביל הבנות שלי. לשמור להן על המסורת המשפחתית הרחבה עד כמה שאפשר, בעיקר במקרים שבמסורת מצומצת קצת קשה לי כרגע. בשביל עצמי , לשמור על השפיות שלי , במרחב בטוח, מוכר, אוהב ומכיל. חברויות ילדות הן בעיניי משהו שהוא פרייסלס אם מצליחים לשמור עליו כל כך הרבה שנים.ואנחנו מתמידים בהצלחה. אז נסענו צפונה. ידענו שמצב המים חלש ודליל. ידענו שמצב המטיילים מוגבר וצפוף , ידענו שהחום כבד אבל פחות משבוע שעבר, מה שלא ידענו ולא שיערנו זה כמה פקקים נאכל בהלוך , ובטח ובטח שלא שיערנו לעצמנו שנחטוף כפל כפליים בחזור... למזלנו הטוב , זה לא הרס לנו את החוויה. אני חושבת שהכי היייתי עסוקה בימים האלו בלהתרכז בשני דברים חשובים ומהותיים : להתרכז בכאן ועכשיו להתמקד בטוב שיש לי בחיי והאימון הזה הוא קשה וסזיפי, כי זה פוגש אותי רגע רגע. והתזכורת העצמית הזאת... מעייפת ... אז נחתי לי קצת... והחבר'ה נהנו על חשבוני ותפסו אותי ישנה בתמונות... אני החלטתי לא לקחת את עצמי ברצינות מדי. זה עוזר לי להקליל את החיים ולהתמודד איתם ועם עצמי עם יותר חיוך.. הנה, הוכחה :
שעות האור הארוכות והזמנים מחוץ לבית בשמש הקופחת הביאו אותי לחשוב שאתם חייבים לדעת איך להשתמש במצלמה יותר מללחוץ על הכפתור. אז הכנתי לכם טעימה קטנטנה ממה שאתם מסוגלים לעשות עם המצלמה שלכם. ממש קטנטנה. ואם בא לכם להעמיק... תקראו עד הסוף... לקראת הטור הזה השקעתי מחשבה ופרסמתי בקבוצת הפייסבוק שלי ובדף הלינקדין שלי שאלת סקר- מה סוג הסלולרי שלכם... בבחינת "דע את האויב".. :) רציתי להכין משהו שיהיה רלוונטי לכמה שיותר משתמשים. הופתעתי מהתוצאות . למרות החדות בפער - הכנתי מדריך לשני הסוגים הנפוצים. מקווה שתמצאו פה משהו יעיל עבור התמונות שלכם. מתחת לכל פסקה יש תמונות מסבירות. תעקבו עד לפסקת הסיום (אודיע לכם שהגעתם לסוף... זה לא יהיה ארוך.. לכולם חם :) מוכנים ? SHOOT !
זה יהיה הטור הכי קצר שכתבתי אולי כי אני מרגישה לאחרונה כי אין בי די מילים שיכולות לשפוך אור וטוב בעולם אולי כי אלו הזמנים אולי כי יש רגעים שעדיף לומר בהם מעט כך או אחרת , משכך קצרות הן מחשבותיי הפעם – אבקש כי עדיין תקראו אותן בכובד ראש ... יש עניין אצל המקפידים בחומרתו של ט' באב לדבר דברים כמו " אם לא ניגאל עד אז -הצום ייכנס בשעה 19:35 ..." ואני תוהה עם עצמי – ומה יקרה אם כן ניגאל עד אז ? מה יהיה הלו"ז .. ? מה יצבע את יומנו ? נלך לעבודה כרגיל ? לא נלך כי נחגוג ? ייגמרו המלחמות ? נדע שובע שלווה ושלום ? איזו תמונה יש לי בראש ? האם העזתי בכלל לייצר לעצמי תמונה כזאת בראש , כאילו יש תרחיש שכן ניגאל עד ליום ט' באב ולא נצום ? בציפיה למחשבות על גאולה שלמה באמת, אולי זה יזרז משהו בעולמות של גאולה.. יערית
זה היום השני של הקיץ, ביום הראשון שלו הייתי עסוקה בשעות האלו. החלטתי ללכת בעקבות השמש. הימים ימי תמוז, שעות האור ארוכות מאוד, לקחתי מצלמה ועדשה שאני בקושי מוציאה מהארון כי היא כבדהה לי .. ויצאתי יחד עם הלב השבור שלי בעקבות השמש. שמחתי לגלות שהטבע לא מאכזב . לא אותי ולא רבים שבאו בעקבות השמש לנשום קצת ים ושמיים בסופו של יום קיץ חם. להסתכל על השמש ולשאוב ממנה כח לזרוח למרות שעכשיו היא שוקעת. להסתכל על האנשים סביבי ולהבין שלכולם יש תיק עם כאב שמתפורר אל מול השמש ונעלם בים הרחמים , התפילות והבקשות. להסתכל על הים ולהודות על הגלים , ועל היכולת לנוע , על מציאות שמאלצת אותי לגדול ולהתפתח ולזרום ככה עם כל החול והקצף והגלים. זה היה היום השני של הקיץ, ביום השלישי כבר הרגשתי יותר טוב. צירפתי לכם קצת תמונות בעקבותיי בעקבות השמש... אם אתם באזור - תמיד טוב לנשום את זה ב LIVE אבל לפעמים גם תמונות עוזרות
אני ויעלי עומדות בממ"ד של ההורים שלי מחובקות חזק. מוצאי שבת , הרבה אחרי שיצאה השבת , אנחנו יושבים בחצר עם קפה. נשמעו שני פיצוצים חזקים, כולנו קפצנו בבהלה, יעלי נכנסה לנוהל חירום ורצה לממ"ד. בדרך לממ"ד אני שולפת את הנייד, מרפרפת, אין התראות של צבע אדום בשום מקום, כנראה פיצוץ ממקור אחר ... אני מפחדת, היא אומרת לי גם אני , אני עונה לה. אני מחבקת אותה אליי חזק חזק , מלטפת את הראש ומזמזמת לי *...תתארו לכם עולם יפה פחות עצוב ממה שהוא ככה ... אחרי כמה נשימות חזקות מחובקות , אנחנו משתחררות וחוזרות לחצר, לקפה... בשבת המחשבות נדדו לי על כל מיני דברים ... אמרתי לילדים שאני ממש מקווה שגוגל יפתחו איזה צ'יפ שיוכל לקרוא מחשבות ולכתוב אותם כי בשבת זה זמן של שקט ובאות המחשבות הכי טובות ... מהמקומות הכי נקיים. אין כמו השקט של שבת בבוקר, הציוץ של הציפורים נשמע יותר חד, יותר מדוייק, והכל הכל זורם בנחת מושלם. כמו אין הבדל בין חירום לשגרה, לשבת בבוקר יש את השקט המיוחד לו. והמחשבות שלי רצות ... וחשבתי לי איך כל אחד הוא עולם. ובעולם יש מלא ארצות , ואיך כל ארץ מתגלה לי במיוחדות שלה בעולם שלי ואני מזמזמת לי מנגינה... ועוד אני חושבת שלפעמים אנחנו נודדים בתוך העולם הפנימי מארץ לארץ ואני מזהה שיש בתוכי ארצות מפותחות מאוד , שם הדברים מתקדמים קדימה בקצב מסחרר ובהרמוניה מושלמת, ויש בתוכי ארצות שהן כמו מה שאנחנו מכנים "עולם שלישי"...שם הכל זוחל לאט, והזמן עוצר מלכת יש בתוכי ארצות חדשות ויש עתיקות עתיקות , יש כאלו שמתעקשות לשמור על אופיין ויש כאלו הדורשות להתחדש, וכשארץ מסויימת בתוכי רוצה להתפתח "ולעלות קומה" יש בתוכה הרבה שבילים ,יש הרבה אפשרויות ,הרבה מסלולים , עם חלוקה כמו בעולם שבחוץ: למטיבי לכת , מטיבי שבת ומטיבי לסת... והבחירה באיזה מסלול ללכת תלויה בהתבוננות שלי ושוב עולה בי אותה המנגינה ממקודם אבל עכשיו אני פנויה להקשיב לה... *...אם לא נאט , לא נביט , לא נשים לב לפרטים לא נגיע לארץ חדשה... וחשבתי לי שזה בדיוק מה שעושה הצילום לנפש שלי , לארצות שבתוכי, למחשבות שלי ולהחלטות שלי בבחירת המסלולים בארצות חדשות ישנות ... הצילום מעניק לי את האפשרות לעצור, הצילום מעניק לי את ההזדמנות להתבונן , הצילום דורש ממני לשים לב לפרטים ... בלי זה אי אפשר להגיע לארץ חדשה ... ובין הדמיונות לעולם יפה , פחות עצוב ממה שהוא ככה ובין ההזדמנות להתבונן כדי להגיע לארץ חדשה מפרידה רק החלטה . וכשפסקול חיי יתנגן בי שנית , אני בטוחה שתהיה בי ארץ חדשה ואהיה אני עולם יפה, פחות עצובה ממה שאני ככה .. * תודה לשלמה ארצי על המילים המופלאות והלחנים היפים צירפתי כמה תמונות שאני חשבתי שהן קשורות למילים, מקווה שגם אתם.. ואם אתם מעוניינים להצטרף אליי לזמן שמאפשר עצירה והתבוננות תשאירו לי סימן... 052-6070036
אני זוכרת מה גרם לי לצאת מהספה אי-אז אחרי השביעי באוקטובר. הייתי המבוגר האחראי היחיד בעורף. בעלי ושלושת ילדיי הגדולים היו בחזית. כל אחד בגיזרה אחרת, בתפקיד אחר, בעולם אחר. לא ידעתי איפה לשים את המחשבות שלי. ושתי הקטנות-גדולות שלי איתי. באחריותי. בלבד. והכל הלך ונהיה כבד. כי זה יום ועוד יום ועוד יום. אתם זוכרים את זה, כל אחד מאיתנו יזכור וינצור את זה לנצח. היום , אני יודעת להגיד שקפאתי. על הספה. פְרִיז אֵנְד פוּד פוֹרְאֶבֶר ככה נראו הימים, הלילות, השבועות, השבתות חשבתי שככה ייראו חיי עד לקץ הימים. (זאת הרגישה לי מלחמה של קץ הימים) אחרי הפְרִיז בא הפְלַיִּיט. הוא בא מהר. אני טייסת טובה. מתעופפת סדירה יש לי מיליון שעות טיסה בשבוע בשגרה, אז ברור שבחירום קץ הימים הייתי על פְלַיִּט אוטומטי חופשי באוויר. ובאופן מפתיע שמי ניצן הי ריקים מטילים. רק הדי הפיצוצים נשמעו בלי סוף. פְרִיז , פְלַיִּיט ו...פוּד על הספה. פוֹרְאֶבֶר. לא הועילו כל הדיבורים על החשיבות שלי בעורף כשרוב משפחתי בחזית, על היכולת שלי לחזק את החזית בכך שאמשיך לתפקד כלים, כביסה, מטבח פעיל, יצירות בשקל וקצת זומבה לתחושה "טובה". פְרִיז , פְלַיִּיט ופוּד פוֹרְאֶבֶר. ואז, אחרי מספר דו ספרתי מבייש של ימים, רק אז הגיע הפַיִּט שלי. הפַיִּט הזה הגיע כמו שאני יודעת. עם פוּד, כמובן, אבל פַיִּט ברבאק. מאפס שליטה בחרדות ואפס יכולת להניע את עצמי מהספה למאה אחוז תזוזה, כולל יציאה מהבית, כולל הבנה של המציאות ועיבוד ההשלכות (מי זאת ???) והנעתי את עצמי - למען. (אם נמשיך עם ה- F : פוֹר...) הנעתי את עצמי למען כל מי ומה שנקרא בדרכי, בקבוצות ווצאפ יישוביות, משפחתיות, חברתיות. פשוט החלטתי לקום. וקמתי. וזה היה קשהההה אבל מכונן. כי עובדה שאני זוכרת. כל התמודדות, כל שיחה, כל רגע. כמעט. והפעם, עם כלביא, ואני כבר לביאה מתורגלת כי המלחמה, כמו במלחמה, מביאה איתה התמודדויות משל עצמה, בכלל לא מתחשבת בשק האתגרים שיש לנו גם ככה על הגב ועל הלב, וקפאתי. שוב. אבל קצת. טיפה. הגיוני. וכבר לא ריחפתי לי יותר מהרגיל והפַיִּט שלי הרבה הרבה יותר מדוייק. והרבה הרבה יותר יעיל. והפוּד לגמריי בשליטה. (לא חוכמה לכתוב את זה אחרי 3 פרוסות של עוגת בננה, אבל בננה זה בריא ;) ואם יש משהו אחד שבשבילו אני מקווה שמישהו מכם קרא עד הסוף ויקח אליו לחדרי הלב - המשהו הזה הוא להחליט לקום. כן, זה עניין של החלטה. הפְרִיז והפְלַיִּיט משתלטים. הם לא בשליטה שלנו אבל הפַיִּט כן. צריך רק להחליט. משהו.אחד. קטן. מישהו שישמח אותו שהתקשרתי או ששלחתי ווצאפ עם לב דואג מישהו שישמח לקבל הזמנה לכוס קפה קרה בשקיעה או פרוסת עוגת בננה.. קטן קטן קטן ומשם המלחמה מנוצחת ! צירפתי לכם תמונת מקום. שם הכל קורה אצלי שם אני קופאת, שם אני מרחפת, ומשם אני קמה ונלחמת. ואם יש לכם פינה כזו שעושה לכם טוב בלב- תצלמו לכם אותה למזכרת. זה נותן הרבה כח. תחזיקו איתי מעמד. אנחנו תיכף מנצחים !
