מפגש מעניין בו אני הקודמת רציתי לחבק את האני החדשה
כולם מפחדים. כולם.
שקרנים יגידו לכם שלא.
או כאלו שנמנעים מלהרגיש.
כל אחד פוחד ממשהו אחר, בעוצמות אחרות , בתדירות אחרת.
כך או אחרת – כולם מפחדים.
כולם טועים. כולם.
שקרנים יגידו לכם שלא.
או כאלו שנמנעים מלפעול.
כל אחד טועה במשהו. בהיקפים אחרים, בתדירות אחרת.
כך או אחרת- כולם טועים.
אני רוצה לשתף אותכם בפחד שיש לי ובטעות שעשיתי.
ובעיקר בעיקר – אני רוצה לשתף אותכם למה אני משתפת בזה.
הרי אני אמורה להציג תדמית של מקצוענית ,ויודעת ובטוחה. ולא מפחדת.
כאלו אנשים / נשים אנחנו אוהבים לראות.
גדולים, חזקים, מנצחים.
אבל מה אם כל האנשים מתמודדים עם אותו הדבר ורק את התמונה שתהיה לכם בראש עליהם
הם בוחרים איך, איפה ומתי לצלם ?
מה אם הכל פייק אחד גדול ונגלה בכלל שאנחנו מוּנָעִים מהמניעים הלא נכונים ?
מה אם נגלה שאנחנו צריכים דיוק בכלים הפרטיים שלנו ?
דיוק בתפיסת העולם שלנו ?
זה מפחיד . מאוד. לגלות דברים כאלו.
אבל יחד עם זאת – זה הכי אנושי. וזה קורה לכולם בראש ובלב בשלב זה או אחר..
שקרנים יגידו לכם שלא.
או כאלו שנמנעים מלחשוב.
השבוע הוזמנתי לצלם ארוע גדול מאוד.
מאות אנשים , במה ענקית , שטיח אדום, הגברה, תאורה, נשים בשמלות, גברים בחליפות, אנשים מכובדים בעלי תפקידים, מה לא היה שם...
ואני . והמצלמה.
אני מתייחסת לעבודה שלי ברצינות , במקצועיות. באחריות רבה.
באותו הבוקר בדקתי את המצלמה , הוצאתי סוללות , הטענתי סוללות . הכנסתי חזרה את הסוללות.
הכל ישב במקום.
השארתי לי בלו"ז זמן לשנת צהריים טובה, כדי להיות מסוגלת להיות "על הרגליים" כמה שעות ברצף עם מצלמה על הידיים.
הגעתי למקום הארוע חצי שעה לפני הזמן, נשמתי את רדת הערב ואת אוויר הים הקריר.
וכשנפתחו השערים והארוע התחיל להתרחש, שלפתי את המצלמה
ואבוי !
הפחד הכי גדול של כל צלם – התממש.
(צלמים שקרנים יגידו שאין להם פחדים כאלו..)
כרטיס הזיכרון לא נמצא במצלמה.
ליתר דיוק כל שלושת הכרטיסים שלי לא נמצאו בתיק.
התפשט לי לחץ מעיק בחזה, ובאינסטינקט עלתה לי היד לצוואר, לפתה לי את הגרון.
הרגשתי שאין לי אוויר.
הוריתי לעצמי לנשום , להירגע. לחשוב.
הרמתי טלפון לבעלי המציל (אני אציע לו קריירה שניה כמציל) ,
למזלי הטוב הוא היה 5 דקות מהבית, והבית 12 דקות מהארוע.
בחישוב מהיר-תוך 17 דקות כל הבלאגן מאחוריי.. מה שעל פניו היה סביר והגיוני.
(זה בכל זאת ארוע עם מאות אנשים.. מה זה עיכוב של 17 דקות..
עד שמוצאים חניה לארוע כזה כבר מגיע הבוקר.. )
אבל כשיוצאים משליטה, כשלחוצים,
כשפתאום הפחדים שלך מופיעים לך במציאות ודופקים על המצח,
כל שניה נראית כמו נצח. כל שניה נראית כמו נצח.
למזלי הטוב (בפעם השניה באותו הערב) – האיש שהזמין אותי הגיב כלפיי בעין טובה ובסבלנות ובהבנה מלאה ואנושית..
בעומדי שם בפינה, מפזמת לעצמי "הכל לטובה גם אם נראה רע" , "מחשבות טובות איי איי " ,
מצאתי את עצמי כותבת את המילים הבאות :
אני הקודמת
היתה נלחצת וצורחת על כל מי שברדיוס שלי
גם אם הוא לא אשם.
אני הקודמת אף פעם לא היתה אשמה
כולם היו אשמים.
אני הקודמת
היתה רדומה היום עמוק עמוק
כשאני הנוכחית
ניהלתי את המשבר שאני בעצמי יצרתי
אני הנוכחית
דיברה ברוגע
התנצלה
ביקשה עזרה
אני הנוכחית
היתה כל כך אנושית
שאני הקודמת קמה מהתרדמת לתת לה חיבוק
אבל אני הנוכחית הרחקתי אותה ממני
ואמרתי לה
היום, הרגע, אני כאן.
וזה כל כך חדש
וכל כך לא פשוט
אבל כל כך נכון וטוב ומוצלח.
אחרי נצח של 17 דקות , בהן נשמתי, שרתי לעצמי, עודדתי, כתבתי, התפרקתי לחברה בטלפון, וחוזר חלילה,
בעלי הגיע בטיסה ישירה על האופנוע והעביר לי את הכרטיסים,
נכנסתי בראש מורם למתחם ושאלתי את האנשים החשובים- "תרצו תמונה " ?








