לפעמים חלומות מתגשמים גם כשלא חולמים אותם
מתנת יום ההולדת שהענקתי לעצמי לחשה לי שהסבלנות השתלמה.
הסבלנות שלה, של המתנה.
וגם שלי. בעיקר כי לא הרגשתי שאני מחכה בסבלנות.
פשוט הבשלתי בשקט.
טוב, שקט ואני זה לא שילוב מוצלח אבל הבנתם את הרעיון.....
נדמה שהעשור הרביעי לחיי, אותו אני חוגגת כל יום בשלושת השנים האחרונות באהבה עצמית וכללית גדולה, מביא איתו מחשבות, רגשות וחלומות שלא ידעתי על קיומן.
בגיל
ארבעים , זה המתהדר במשבריו העמוקים , הענקתי לעצמי מתנה את
"חושבת בקול"
– הבלוג שלי.
זה היה חלום רב שנים. ורק חיכה לפרוץ ממני. וכשהארבעים דפק לי בדלת ואיים להישבר עליי,
הענקתי לי חומת מגן בדמות מילים.
כתבתי את כל הרגשות והתחושות , מעשי היומיום וחלומות רחוקים. פעמים בהומור פעמים בכאב,
פעמים סחפתי אחריי הזדהות והסכמה ופעמים גם חוסר הבנה.
קיבלתי את חיבוקי הקהל באהבה, והנה אני והבלוג שלי חוגגים שלוש שנים ומאוד מרוצים מקצב הגדילה וההתפתחות. גם שלי , גם של ההבעה שלי וגם של הבלוג שלי.
בשנת הארבעים ואחת
, השנה שהיא כאילו סתמית אחרי ארוע מכונן כמו גיל ארבעים הגדול והחשוב-
הענקתי לעצמי מתנה משמעותית אף יותר.
חלמתי, הריתי וילדתי את הבייבי החדש שלי . העסק שלי. "בעין טובה". צילום בסטודיו של הטבע.
הדלתות שנפתחו , הקשרים שנקשרו, החלומות שהוקפצו , נחתו, התרסקו וקפצו מחדש, האנשים והנשים שאני מכירה בדרך הזאת , הדברים שגיליתי ומגלה על עצמי -מדהים !
ונדמה שאם בגיל ארבעים נתתי מתנה למחשבות שלי בארבעים ואחת נתתי מתנה
ללב שלי.
בגיל
ארבעים ושתיים, שנדמה שכל שנה שעוברת , סתם מעצבנת בקירבה לעשור הבא, נתתי לעצמי את המתנה שלא חלמתי שאוכל לתת ולא חלמתי שאני אוכל לאפשר לעצמי לקבל.
אבל לפעמים חלומות מתגשים, גם אם לא חולמים אותם.
יצאתי לעצמאות מלאה. נתתי דרור לרצונות הכי עמוקים שלי. נתתי חופש מלא לעצמי מכל הגדרה, מחוייבות, לוחות זמנים, מדדים ושיחות ביקורת .
נתתי לעצמי חופש לנפש. ליצור, לפרוץ, לפרוח .
חופש לנפש הוא קצת בעייתי ... אם על המחשבות והרגשות שלנו יש לנו עוד מעט אשליית אחיזה במציאות ושליטה כזאת או אחרת , עם הנפש זה סיפור אחר לגמרי.
שם השחרור הוא מוחלט. ההתמסרות לנפש היא מלאה. הנפש מרוממת או חלילה להיפך. יש ימים כאלו שמעיין החיים לא מבין לאן לזרום עכשיו , ויש ימים שהסכרים נפרצים וכל תעצומות החיים מתממשות במלואן.
והנה הגיע יום הולדת
ארבעים ושלוש. ובמבט לאחור על שלושת החגיגות האחרונות כמו מה אפשר עוד להעניק שלא התממש , מצאתי את עצמי בערב אחד , בספונטניות , נוסעת לבד לארוע נשי שהותיר בי רושם.
ההחלטה הספונטנית להשתתף בארוע גרמה לכך שלא מצאתי שותפה לנסיעה,
והיתה לי ההתלבטות – האם לסוע, לחוות חוויה שהנפש מאוד רוצה להרגיש או להישאר כבולה בגוף -
הרי מי נוסעת לארוע ערב לבד ? גם הנסיעה הלילית מאיימת וגם התחושה המנותקת מחיבור חברתי מאיימת .
אבל שמתי את הנפש שלי בקידמת הבמה ושאלתי אותה- רוצה ?
אמרה -וודאי.
שילבנו זרועות ונסענו.
ולאורך ערב שלם התפרקנו , התחברנו, התרגשנו , בכינו, שמחנו וצחקנו.
ובלי ששמנו לב - הוצאנו מהנבכים העמוקים -חלום ישן שחיכה בסבלנות לתורו.
וככל שעברו השנים וחלומות שלפניו התקדמו ויצאו לאור – הוא ידע שזה רק עניין של זמן עד
שגם הוא יעמוד שם באור הזרקורים וילחש לי :
"מזל טוב אהובה. איזו מתנה מהממת נתת לעצמך השנה" .








