באתי אמיצה וזה השתלם !
בילדותי רכבתי הרבה על אופניים. רכבתי ושיחקתי ונהניתי כמו כל הילדים.
ואז הפסקתי...
אולי כי הוצאתי רישיון לרכב אולי כי התבגרתי והתחתנתי אולי כי גרנו בישוב הררי הרבה שנים ,
כך או כך, מאז רכבתי חלפו אי שם עשרות בשנים.
לפני כמה שנים , כשעברנו לגור בשפלת החוף הישרה והנוחה, זאת שרק מבקשת להתנייד עליה עם שני גלגלים, ובעקבות דרום אחד אדום וכייפי הוצאתי את האופניים מהמחסן, ניערתי את האבק ויצאתי לדרך , לחוף הקרוב למקום מגוריי מרחק 5 ק"מ (בערך).
כשחזרתי הביתה – האיבר שהכי כאב לי בגוף היה: פרקי אצבעות הידיים. לא מה שחשבתם עליו.
הפחד שלי להתרסק, החרדה הזאת שאני יכולה בכל רגע נתון להימרח על האספלט הישר והחם ,
גרמה לי להדק את האחיזה לאורך כל הרכיבה. כאילו שזה יעזור.
הכאב הזה נחקק לי בעוצמתו ובפעמים הבאות שעליתי על האופניים, ממש דיברתי אל האצבעות שלי וביקשתי מהן להרפות .
הימים חלפו וכך או כך , בשורה התחתונה – האופניים חזרו אחר כבוד להיות מחזיקי אבק במחסן.
ביום הולדתי האחרון , בעלי שיריין לנו יום חופשי בלו"ז ויצאנו אל הלא-נודע , מבחינתי.
הגעתי לבוקר יום ההולדת משוחררת מכל תכנון , מורחקת מכל פיסת מידע, ללא רמזים מתרימים.
ונתתי הוראה לעצמי להנות מזה שאני לא בשליטה.
וכשהעזתי ושאלתי בקול חלוש (בכל זאת עובדת על מידת השחרור ולא תמיד מצליחה..)
למה להיערך, מה ללבוש ? נעניתי בתשובה-
תבואי אמיצה !!!
ותביאי איתך את המצלמה. נוכל לצלם ציפורים ב"החולה".
(גילגלתי עיניים על הניסיון להתל בי , בכל זאת לצלם באמצע היום זאת קטסטרופה, ואפילו הבעל כבר הספיק ללמוד את זה , אבל זרמתי... עובדת על מידת השחרור אמרנו...)
ובאתי אמיצה.
נשמתי עמוק. לבשתי את מיטב המחלצות ויצאנו לדרך.
אחרי קפה ומאפה לחוץ בזמנים (יסלחו לי תוכניות התזונה- ביומולדת מותר טיפה לשחרר)
ותוך כדי שאני ממלמלת שמה זה הלחץ הזה בלו"ז, אולי אצליח לגנוב פיסת מידע -
אני שמה לב לכתובת על הוויז : מנחת מגידו.
כל האנטנות שלי התרוממו באחת. כל החרדות שלי יצאו מהמחבוא,
כל הפחדים התייצבו אמיצים בקידמת הראש- ולא בשביל להגן עליי מהם
אלא להגן עליהם מפניי כי שמעו שאני מגיעה היום אמיצה ומשוחררת.
הגענו למנחת , פגשנו טייס חמוד , נעים , אדיב ולבבי .
ואני נושמת , אני אמיצה, אני משחררת,
אני מהנהנת במקומות הנכונים כשהוא פותח את המפה ומסביר מעל מה אנחנו נעבור ומה נראה.
לוקחת עוד שלוק מים, מזכירה לעצמי לעצור כי אין שירותים בגבהים האלו (3000 רגל , תודה ששאלתם)
מתקרבת למפלצת הברזל הלבנה, תופסת זוג אזניות להשתקת רעשים ,
ועוברת לטיפוס על המטוס.
אני מדברת עם הפיל שבי שהוא נכנס עכשיו לחנות חרסינה ושיתנהג בחרדת קודש.
מתיישבת באנחה כאילו טיפסתי את האוורסט, מנסה לחגור בנון-שלנט את החגורה, האוזניות מחליקות לי ללחיים,
"אם תרצי להטיס את המטוס- אז רק תגידי, יש פה היגוי כפול".
הצלחתי לשמוע מבעד לערפל..
ואחרי בדיקה קטנה בספר הנהלים שבוצעו כל הבדיקות ונמצא שהכל תקין -
המראנו .
היתה ראות גרועה.
לא בגלל דמעות ההתרגשות שלי.
בחוץ , באמת, שרר אובך שעירפל את הכל.
כך לפחות יכולתי להניח למצלמה ולהסתפק בעדשת הסלולרי.
ונהניתי.
מאוד !
אפילו פעם אחת לא התגנבה לי מחשבת התרסקות לראש.
לא הייתי עסוקה בכלל בתרחישי אימה.
נהניתי לראות את הפסיפס העירוני והחקלאי מלמעלה,
נהניתי להביט בשני צדדי החלונות נהניתי מהאוויר שנכנס מהפתחים ,
נהניתי להתמסר לחוויה.
כשהמטוס חג על צידו, נשמתי קצת עמוק יותר אבל החרדות סה"כ נדמה שהשתעממו אצלי בראש
באותם הרגעים וזחלו חזרה לפינה החשוכה שלהם.
כשירדנו ,
ונפרדנו לשלום מהטייס ומהחוויה,
פתאום הרגשתי איך כואבות לי בטירוף כפות הרגליים.....








