על הפעם ההיא שהתלוצצתי עם רופאה
"אפשר לשאול אותך שאלה אישית ? "
שאלתי בהיסוס
"כן, בשמחה" , ענתה שרית בנימוס
" למה הלכת ללמוד רפואה ? מה דחף אותך - הרצון להיטיב עם אנשים או העניין הביולוגי? "
זה מה שעניין אותי תוך כדי שחיברה אותי לכל מיני צינורות ומכשירים..
בדיקה פשוטה, תהליך רגיל בבירור של משהו אוטואימוני שתוקף אותי..
העניין הזה מעסיק אותי הרבה.
לא זה הבריאותי, אלא ההוא הרעיוני.
מה גורם לנו לעשות את מה שאנחנו עושים :
העניין הטכני, ההתעסקות עצמה או תחושת השליחות הנעלה ?
כמו לכל דבר שהוא נשגב ונעלה
אין כאן נכון או לא נכון
אלא מה נכון עבורי.
אני מזהה שאלו שני הצירים עליהם נעים האנשים בעולם של עמל, יגיעה ומימוש עצמי.
חוץ מהעובדה שיש לי הרבה שעות והזדמנויות לחפור בעניין , אני מוצאת שבכל פעם שאני מדוייקת על הצירים האלו- היומיום שלי נראה בהתאמה.
אם לצהול מידיעה ששיניתי לאשה את ההסתכלות על עצמה מ"רגילה לראות אותי" ל "מאוהבת בעצמי"
או לרקוד מתפיסה מדוייקת של קרן האור בזווית הנכונה.
כמובן שיש ימים שיש בהם גם מזה וגם מזה ואז החגיגה כפולה
ויש ימים שיש בהם רק מזה או קצת מזה וגם בהם אני צריכה לצהול על הקרונות שלי שנעים על הצירים בהתמדה.
בסיום התהליך, ומיד אחרי שהצטלמנו יחד בחיוך רחב תוך איחולים לבריאות שלמה ,
הבטחתי לעצמי לדייק יותר את הצירים עליהם אני נעה.
לדייק את העניין והמקצועיות
לדייק את הכוונה והשליחות
לדייק את העין הטובה שלי על עצמי בכל תנועה על כל ציר
ולהודות
להודות על היש
ויש כל כך הרבה
והוא כל כך נוכח
ולעולם, לעולם לא לקחת את החיים כמובן מאליו.

פרוייקט 365 - שבוע 21
שבוע מוזר כזה עבר עליי,
רוצה להציע לכל מי שעוד לא נשאב לעניין, ורק נשאר כצופה -
תפתחו את המצלמה, תביטו דרכה על העולם,
תנו קליק.
קחו איתכם את האוויר הזה הלאה.
זהירות, זה ממכר..








