מחשבות ברזל שבוע ארבע-עשרה
חשיפה ארוכה
היה ערב אחד השבוע שנחשפנו כולנו לשמועות שהגיעו במהירות האור מעזה היישר ללבבות של כל אחד מאיתנו.
ואין מי שיאמת , אין מי שיפריך,
החשיפה הזאת היתה כל כך מיידית , משתתפי הארוע עוד לא קלטו מה הארוע שהם נמצאים בתוכם וכבר כולנו נחשפנו לזוועות ולכאב ולחושך הגדול.
בערב הזה היה לי קשה לישון. יותר מכל ערב.
משהו באי-הוודאות שיחק לי במחשבות והן נדדו לכל הכיוונים. הרציונאליים ואלו שלא.
אחרי כמה רגעים החלטתי לחשוף את המחשבות שלי לדברים אחרים , מטופשים , לא מעניינים בשגרה, בטח לא במלחמה, וחשבתי שכך אולי אצליח להירדם.
והצלחתי.
בעקבות המחשבות האלו באותו הערב הארוך והחשוך,
יצאתי עם המצלמה לחפש קצת אור.
חזרתי עם תמונות ועם כמה תובנות :

צולם במצלמת הסלולרי
יצאתי מהבית עשר דקות אחרי השקיעה.
ידעתי שאני לא אמצא צבעים יפים של שמיים , ידעתי שיהיה לי חשוך עם המצלמה, וידעתי שאני הולכת לצלם בטכניקה שדורשת חצובה.
ארזתי את יעלי ואת הציוד ונסענו לחוף.
בדרך, שאריות הכתום עוד שיחקו בשמים.
מדהים שהעין שלנו רואה הרבה יותר אור כשהיא ללא עדשה חוצצת.
במצלמת הסלולרי, כלי ה-AI מפצים על החושך ומאירים איכשהו את התמונה בצורה שתשמור עדיין על האיזונים בין החושך לאור.
דרך המצלמה הרגילה- ההתמודדות יותר מורכבת.
יצאנו מהרכב לתוך רוח חזקה וקרה.
כמעט ויתרתי.
הגענו לקו המים, התחלתי לפרוש את החצובה, ונאבקתי עם החיבור למצלמה... תמיד נאבקתי עם החיבור הזה, כאילו הקירקוע הזה "מאיים" עליי באיזו מידה ואני מעדיפה להיות עם יד חופשית ולא עם 3 רגליים מקובעות לאדמה..
כשחיברתי הכל , הספקתי ללחוץ קליק אחד לפני שהציף אותנו גל גדול בהפתעה גמורה..
את מה שנשאר מהצבעים שעוד הצלחתי לראות צילמתי בטכניקה שנקראת
חשיפה ארוכה:
טכניקה בה הצמצם (האחראי על הכנסת האור ) פתוח על המקסימום (במקרה כאן 2.8) ,
התריס (גם הוא אחראי על ויסות כמות האור שנכנסת) שבד"כ נפתח ונסגר במהירויות של מינימום 1/200 השניה, עבד כאן במהירות פתיחה של שניה וחצי. לכן יש צורך בחצובה, שלא יהיו רעידות ותזוזות...
הטכניקה הזאת גורמת לכל מה שזז בפריים - להימרח... ואז הגלים נראים כמו ציור.
בדיוק כמו לשכב במיטה, כשהשמועות רצות במהירות מטורפת, ואת עם עיניים פתוחות, והכל נמרח ומתערבב, המציאות עם הדמיון, החושך עם האור, התקווה עם הייאוש, למין ציור כזה של תוהו ובוהו של בראשית.
אבל בבוקר, כשאני מספיק נחושה להסתכל לזה בעיניים , ולתת לזה שמות,
אני נשארת עם תמונה בהירה, שאולי יש בה תנאים קשים מאוד להתמודדות, ואולי אני לא מבינה בכלל איך הגענו לתמונה כזאת, איך ריבונו של עולם, איך אפשר להגיע לתוצאות כאלו,
אבל לאט לאט , צעד אחרי צעד ,שלב אחרי שלב,
עולה הבוקר והאור שהייתי צריכה להתאמץ מאוד ללכוד אותו לתוך התמונה שלי
מפציע ומאיר בי את התקווה.
צולם במצלמה:













