מחשבות ברזל שבוע שלוש-עשרה
שיעור נהיגה
אחרי יומיים במיטה עם שפעת שלא זזה לשום מקום , חזרתי להתייחס ליומן וללו"ז ונסעתי לירושלים.
כדי לא להתמודד עם העייפות שבנהיגה אחרי לילות שבקושי ישנתי בהם , החלטתי "לשחרר שליטה" וליסוע ברכבת.
אני מאוד אוהבת לסוע ברכבת, יש בזה משהו מאוד משחרר.
מרוב לחץ להגיע בזמן ולמקום הנכון ירדתי בתחנה הלא נכונה... וכך מה שהיה אמור להיות "עוד 4 דקות בתחנה הנכונה" הפך לנסיעה יקרה וארוכה במונית בפקקים של תל אביב בבוקר ואיחור של שעה בזמנים.
בלילה הבא ישנתי טוב. אולי כי כבר הייתי מותשת , ואולי כי ידעתי שגם מחר אני צריכה להגיע לירושלים ,
והפעם עדיף שאנהג בעצמי...
מול עוצמת הברזל "החתמתי כרטיס" בכניסה וביציאה...
מה עשיתי שם ומה זה העיר בי ... תגללו ותגלו.
מישהו או משהו
תשלח לעיתון , הפצרתי בו.
ברגע שהתינוקת תצא לעולם תשלח לעיתון שבשעה טובה נולדה לנו בת. כך דרשתי ממנו. לעיתון. לא פחות. והשארתי בידיו את כל הפרטים הטכניים.
היה איזה עיתון ספציפי שאהבתי לקרוא בכל שבת.
בעמודים האחרונים היה מדור עם הרבה מזל טובים, קידומים, מינויים, חדשות המגזר כזה...
נהגתי לקרוא את כללל השמות כולם. כל שם עם מי התחתן, מי הסבים והסבתות החדשים והמאושרים, מאיפה הם, ובאיזה אולם נערכו השמחות. מי קיבל תפקיד חדש, מי יצא לפנסיה, מי בילה במלון כזה או בחופשה אחרת , מי הצליח לתפוס תמונה עם ראש הממשלה ומי סתם זכה בתמונה עם רעייתו שלו.
כך נהגתי במוחי המצומצם להכיר את העולם ולדרג את החיים עליו - האם אתה "משהו" או "סתם מישהו"...
והרי הורגלנו לחשוב שמי שבעיתון הוא "משהו-משהו"... אז אל תשכח ותשלח לעיתון. שיכתבו מזל טוב.
הייתי אז , במחשבות שלי, ובעולם המצומצם שלי , במסלול אחר.
מסלול לעולם אחר שהיום אני קצת מתביישת במחשבות האלו.
ואז נולדה יעלי.
ושום הודעה לא נשלחה לעיתון. רק תמונה לחברים ומשפחה בחמש בבוקר
שהצטרפה לנו נסיכה בריאה ומתוקה למשפחה.
וכשיעלי נולדה הכל כאילו איבד מהמשמעות שלו.
כל מה שהעסיק אותי , כל מה "שעמלתי" בשבילו , כל מה "שחלמתי להשיג" , הכל קיבל פתאום מקום אחר. פרופורציות אחרות.
מי שלא מכיר עלול לחשוב מהדברים שיעלי היא הילדה הראשונה שנולדה לנו אחרי שנות ציפיה ארוכות , או שהיא הגיעה לעולם בכאבים וטלטלות חלילה.
לא כך הוא. יעלי היא הילדה החמישית שלנו . ברוך ה' בבריאות ובקלות .
אבל עדיין , משהו בפלא הזה, בשלב ההוא של החיים , גרם לי לסובב את הראש 180 מעלות.
היו לי מאז עוד כמה רגעים מכוננים כאלו בחיים שלי , שהכל השתנה בהם, קיבל מקום אחר, וכאילו ירדתי מרכבת החלומות המוטרפת הזאת שהייתי עליה ונעמדתי על קרקע יציבה ומדוייקת יותר למידות שלי.
ומשם אני אוספת לי חלומות.
אני כותבת לכם את כל זה, לא כי נתקפתי בפרץ נוסטלגי, אלא כי השבוע, בירושלים , קיבלתי פתאום זכות להציץ לחיים האלו של אז.
כצופה מהצד.
פתאום ראיתי הרבה אנשים שעושים בדיוק את כל מה שאני עשיתי במשך שנים רבות , בהשקעה, במסירות , במקצועיות , בדייקנות ,
הרבה אנשים שהשיגו חלומות שכאילו היו החלומות שלי פעם...
והרגשתי לחץ על הכתפיים , ולחץ על החזה ומועקה חדה התיישבה לה בגרון.
ראיתי את עצמי בתוך הרבה אנשים שהסתובבו סביבי , ראיתי פתאום את השעות שהשקעתי אז, את המחשבות שהטרידו אותי בזמנו, את כל מה שהיה לי "חשוב" להיות , כל מה שהיה לי "חשוב" שידעו שאני...
רציתי להיות "משהו" . "משהו לכולם" . לא רק למשפחה ולחברים שאוהבים ומעריכים אותי על מי שאני, אלא לעולם כולו.
שכולם ידעו כמה שאני "משהו מיוחד" וכמה "חשיבות" יש בי וכמה "טוב" אני עושה לכולם..
והיום , אחרי כל השינויים שעברתי בעצמי עם עצמי ומול עצמי, הבנתי
שלהיות "משהו" זה אומר קודם כל להבין שאת , כמו כולם , "עוד מישהו".
והמשהו הזה שאני מחפשת - הוא לא "משהו להיות" אלא "משהו לחיות".
ועם כמה שזה קורץ לי לפעמים לחזור לדהירה ההיא של אז, עם כמה שזה נראה לי "משהו משהו"
יש בי הרבה רוגע, שלווה, נחת, אומץ, פנאי וטוב לתת לעולם כשאני בלי כותרת, לא מוכרת , לא מפורסמת ,
רק אני , על כשרונותיי, משפחתי וחבריי .
והעזתי לנשום שם , בתוך כל ההמולה, ולפזר את כל הערפל שנוחת עליי כשהכל מסתחרר בי,
והידיעה שיש לפחות חמישה ילדים בעולם הזה
שלא משנה מה אני אבחר להיות , ומה אני אבחר לעשות ,
בשבילם אני תמיד משהו מיוחד
נסכה בי הרבה שלווה.









