מבט מוביל תנועה
אחד האתגרים הכי קשוחים שלי כעצמאית זה ה...יומן.
מאישה שהיתה רגילה למסגרת מסוימת של עבודה פתאום אני אחראית על המסגרת.
אם להודות על האמת תמיד דאגתי להיות במקומות שמאפשרים לי גמישות
כי ידעתי ש 8:00-16:00 זה פשוט לא אני...
באופן כללי אין לי שום בעיה עם אחריות על המסגרת כל עוד היא מלאה :)
אבל כשפתחתי את היומן במוצאי שבת וראיתי חצאי בקרים פנויים - בבת אחת עלה בי הדחף למלא אותם.
וכך יצא שמצאתי את עצמי ביום ראשון בבוקר מבטיחה לעצמי - לנשום. לעצמי.
לא למלא את היומן בשום פגישה יזומה, לא לחפש פרוייקטים חדשים להוציא לאור,
ולא להתבזבז מול הנטפליקס...
פשוט ללכת למקום שעושה לי טוב ופותח לי את הלב.
מקום שיוריד לי את מפלס החרדה ל-0 ויחבר אותי בחזרה לעצמי.
כמובן שישר המצלמה קפצה לרכב והתעקשה להצטרף.
איפשרתי למצלמה ולעצמי לצרף את חברי הלא כל כך משומש- הפלאש,
ונתתי לעצמי אפשרות לחוות בוקר מסוג אחר.
לבד.
ביער.
אני, והמצלמה, והפלאש.
מעבר לעובדה שזה פותח את הנשימה בצורה שאין לי דרך להסביר במילים ,
זה גם הפחית לי את החרדה מחורים ריקים ביומן בצורה שאין לי דרך להסביר במילים.
ואיזה מזל שיש לי תמונות, ככה שאתם יכולים לחוות את החוויה הזאת יחד איתי.
המורה לנהיגה שלי היה נוהג לנזוף בי "מבט מוביל תנועה, יערית, עיניים על הכביש..."
לקח לי זמן בלימודי הנהיגה להבין שכשהעיניים זזות לכיוון מסויים, ההגה אוטומטית זז אחריהן...
בימים האחרונים אני ממש מרגישה את זה בתנועה בעסק שלי.
לאן שאני מביטה - לשם ההצלחה שלי לוקחת אותי.
בחמישי נדחה לי יום צילומים בעקבות תנאי מזג האויר שלא התאימו.
ישבתי על הספה, הבטתי על המשבצת שהתרוקנה לה ביומן, והיא הביטה עליי בחזרה.
תנשמי, הוריתי לעצמי.
זוכרת את הבוקר הנפלא שפתחת איתו את השבוע ?
תזכרי כמה נפלא זה יכול להיות.
שניה לאחר מכן התקבלה הודעת הזמנה בווצאפ, להשתתף בסדנת ממולאים של
השף
גיל סלוקי
לצורך הכנת כתבה.
כמובן שמיד קפצתי על ההזדמנות.
וגם כשהבנתי שיהיה שם צוות צילום מטעם הכתבה ושאני מוזמנת כאורחת ,
שמחתי על ההזדמנות .
ושמחתי שיש סביבי אנשים טובים ומדהימים שיודעים להיות בזמן הנכון
ולעזור לי להגיע למקום הנכון.
פרוייקט 365 - שבוע 12
ביום רביעי השבוע היתה שקיעה מדהימה ! ורודה כמו שמזמן לא היתה...
הייתי טרודה בהרבה עניינים, ורצתי מפגישה לפגישה.. מצאתי את עצמי שוטפת כלים בזמן הזה.
תוך כדי שאני מסתכלת על השקיעה המדהימה וחושבת לעצמי שחבל שלא צילמתי אותה,
פתאום נזכרתי - לא צילמתי היום בכלל !
עזבתי את הכלים, ידעתי שלהגיע לחוף עם המצלמה כבר לא אצליח, אז פשוט התכופפתי לרקפות הורודות ,
אמרתי להן "היי, מה שלומכן? , סליחה שאני לא באה לכאן הרבה" והתחלתי לשחק עם המצלמה... לנסות לתפוס את הורוד של הפרח יחד עם הורוד של השקיעה.
ואז התחדדה בי עוד יותר החשיבות של תמונה ביום.
בשבילי.








