העולם הוא כדור
עכשיו כשאתם מסתכלים על התמונה הזאת , אני יכולה לספר לכם איזה סיפור שאני אבחר.
אבל האמת היא – שהכל התפורר אחרי שניה.
אני אשה מוכשרת.
אני מארחת לעיתים קרובות יחסית גם 20 אנשים לארוחה (אם מתעלמים ממיסיס קורונה שעיוותה לנו את ההתלהבות)
אני מכינה מנות בשריות מורכבות , עוגות בשכבות ושלבים.
אני מולטי טסקינג מאז ומעולם.
הרמתי ארועים מורכבים מהמון משתתפים, הרבה תחנות , כמויות של צוותים ולוגיסטיקות מפוארות.
אני מגדלת ילדים , משקיעה בחברויות ובקשרים משפחתיים , נוסעת בזמן , מגשימה משאלות ,
מצמיחה גינת תבלין יחסית לתפארת ,
אבל זה...
מעל לכוחותיי.
חרדת החרדות. אפילו יותר מ "אמא בואי נביא כלב" .
כדורי שוקולד.
אין.
לא משנה איזה מתכון , באיזו הזדמנות , כמה סבלנות אני מגייסת, כמה עוזרים יש לי במטבח באותו הרגע -
יש לי יכולת אחת מולם – להרוס.
גם התמונה שאתם רואים כאן במו עיניכם – לכאורה היא תמונה ניצחון.
שהתפוררה מיד אחרי שהקליק נלחץ... הכל התפורר.
זה לא שלא השקעתי .
השקעתי מלא.
המסתי בבן-מארי שוקולד וחמאה וערבבתי בעדינות ובסבלנות של פיל.
הוספתי סוכר והמתנתי שוב תוך כדי ערבוב עד להמסה מלאה..
ואפילו הכנתי עמדת עבודה יפה ומסודרת.
אבל הדבר הארור הזה שנקרא עיסת כדורי שוקולד- סירב להתגבש לו.
אני מגלגלת קובה, מגלגלת עלי גפן , מפלטת ירקות למילוי בצורה סימטרית ,
מכניעה פרות, דגים וגם תרנגולות במטבח שלי, (סליחה ממי שלא.. )
אבל את העיסה הזאת לא מצליחה לכדרר.
אפילו בטניס נחלתי הצלחה ארוכת טווח יותר מהכדור המתפורר הזה.
צוחק עליי הוא מונח שם במרכז התבנית היפה.
צוחק. נקרע.
מגחך בהנאה, מכריע אותי בקלות.
זה לא כוחות, אני לוחשת לו.
אני אוכל אותך בכל צורה. אני יודעת מה שמתי בתוכך. הכל טעים.
ואפילו לא צריך לבשל או לאפות.
הצורה החיצונית לא מעניינת אותי. מעניין הבפנים. והטעם.
אז אכלתי אותו. ככה מתפורר.
וחשבתי לעצמי שאיזה מזל שבחיים לא הייתם מנחשים שאין לי את היכולת המולדת הפשוטה הזאת-
להכין כדורי שוקולד.

פרוייקט 365 - שבוע 13
ביום שני נזכרתי מאוחר מדי שלא צילמתי כלום
עזבתי הכל ויצאתי לחפש מה לצלם..
ראיתי את יעלי קופצת בקלאס שציירה בעצמה על המדרכה
התכופפתי וניסיתי
והצלחתי לתפוס את הנעליים חדות וכל השאר בתנועה.
אותי זה סיפק :)
ועוד קצת ממה שעבר לי השבוע בעדשה








