אלבום התמונות הפרטי שלי
החגים מגיעים אצלי תמיד עם מחשבות על החיים.
עסקת חבילה כזאת..
כשראיתי שאין לי את היכולת להפריד-הפסקתי להילחם בזה
והתחלתי לחבק את החבילה במלואה.
יש הגורסים שזיכרונות החיים שלנו הם כמו סרט וידאו אחד ארוך ...
אני אוהבת לחשוב שהזיכרון שלנו הוא אוסף תמונות בשקית ישנה,
שאני מוציאה בכל פעם, מדפדפת, ומחזירה לשקית, לאו דווקא באותו הסדר.
אני יכולה לפרוס את התמונות בקשת רחבה, לדלג על שנים, על תקופות ולהתמלא
בו-זמנית בזיכרונות מאנשים ספציפיים לאורך השנים, מאירועים מיוחדים ומעצמי..
לאו דווקא לפי הרצף הכרונולוגי, ללא כללים..
האצבע יכולה לשלוף פתאום רגע, ולהוציא אותו הצידה, ויש לי את האפשרות לעצור בו ברגע ההוא.
הרגע ההוא שהוחלט לנצור אותו לעד בדמות : תמונה.
יש לי את היכולת לשחזר את הרגעים עד איפה שהזיכרון שלי יכול ועד איפה שהנפש שלי מגיעה.
שינוי החשיבה מסרט וידאו אחד ארוך לרצף תמונות עוזר לי להחיות רגעים מסויימים בצבעים שונים ומשתנים.
רגעים מסויימים קמים לתחיה לבושים בצבעים חזקים, בוהקים , חיים ממש עד כדי ממשות ורגעים אחרים אני בוחרת לעיתים להשאיר מאחור, בתת מודע, ולא מתוך דעת צלולה, צובעת אותם בגוון אחיד ,מורחת עליהם שכבה של צבע דהוי וכותבת "ארכיון/לא חשוב" ... שם נמצאים אני חושבת כל רגעי השגרה והיומיום האפורים
(עובדה למשל שיחסית לשנות הלימודים הרבות יש לי מעט מאוד רגעים שזוכרת)
ההבנה הזאת שהחיים הם אוסף זיכרונות וחוויות ולא רצף אחד ארוך -
דופקת לי בחגים במיוחד , פורצת ומעירה רגשות ורגעים רדומים.
רגע אחד מיוחד בחג הפסח מתעורר בזיכרון של אפיית מצות משפחתית בחצר ישנה,
רגע אחר מתעורר כשאני לבושה בגדי משי חדשים ,
ברגע אחד אני מחובקת בסבא וסבתא וברגע אחר, אני רבה עם בת הדודה בחצר.
רגעים רגעים ,
אוסף תמונות בשקית דהויה.
ואני ממשיכה ומוסיפה ומתעדת רגעים , חוויות, זיכרונות , תמונות על גבי תמונות, שקיות על גבי שקיות ,
תיקיות על גבי תיקיות.
יום יבוא וילדיי ידפדפו בזיכרונות שלי , כמו שאני מדפדפת בחגים בזיכרונות של הוריי ומשפחתי,
והם יעברו עם האצבע על תווי הפנים , ויצחקו על הכלים שהשתמשנו בהם, ועל הבגדים שלבשנו ,
על המכוניות שנסענו בהם ועל סוגי החוויות שחווינו.
ועם המחשבה הזאת, אני נשענת לאחור בכורסא,
סוגרת את האלבום הפרטי שלי,
מניחה אותו על הבטן,
עוצמת עיניים-
ומחייכת בשלווה.
חג שמח !








