מחשבות ברזל שבוע אחד-עשר
מחשבות על... התמדה
אחד הדברים המאתגרים בעיניי זה התמדה.
מדברים על זה בכל העולמות...
בעולם הפיסי
– להתמיד באורח חיים בריא, להתמיד בשגרה של עשייה, להתמיד בתחזוקת בית , תחזוקת קניות , בישולים , כביסות ,
אחרת נהיה בלאגן מושלם ותחושה לא נעימה לחיות בתוך החיים של עצמך...
בעולם הרוחני – להתמיד בלימוד, לקבוע עיתים לתורה, זמנים ללמידה, להתפתחות, לצמיחה,
אחרת הכלים מצטמצמים וכבר לא יכולים להתגמש ולהתרחב
ותחושת הערך העצמי יורדת ...
בעולם החברתי-משפחתי – להתמיד במפגשים חברתיים , במפגשים משפחתיים,
אחרת נוצר ניתוק ותחושת התלישות והבדידות מתחזקת ....
ומסתבר שגם
בעולם הצבאי, מדיני
, להתמיד במשימה, בלחימה עד הניצחון זה אתגר מטורף
ואנחנו נעים בתוך האתגר הזה כבר אחד-עשר שבועות ארוכים , כואבים , מתישים
ואני סופרת את השבועות כי משהו בי אומר – אם זה ארוך בטח יש משמעות לזמן .
לזמן יש יכולת לקבע הרגלים , לפתח ולהעמיק תהליכים , ליצור תחושת ביטחון .
כל מי שמתמיד במשהו בחיים שלו יודע שהמתמיד מנצח !
הוא זוכה לראות את האור בקצה החושך, הוא זוכה להנות מהפירות המתוקים של העבודה הקשה .
כל מי שמתמיד במשהו בחיים שלו מכיר בקושי של ההתמדה ובמחוייבות שהיא יוצרת אצלו לעניין .
כל מי שמתמיד במשהו בחיים שלו יודע כמה מתוקה ההרגשה של "יום חופש" מההתמדה הזאת.
תהיה באיזה תחום שלא תהיה..
אז למה התחושה הזאת ,מעיקה כל כך ולופתת בגרון בחוזקה כשמדברים על הפסקת לחימה,
למה התחושה הזאת של "יום חופש" מההתמדה לְנַצֵּחַ קשה יותר מההשלכות והכאבים היומיומיים של הלחימה עצמה ?
קצת מהשאלות שאין לי תשובות עליהן ,
אבל אני מעיזה, ושואלת.
אני לא שואלת
למה זה קורה, זה קצת ברור לי.
אני מבררת מה הרגש שלי אל מול מה שקורה וזה לא ברור לי ,
לא מתחילתה של המלחמה הכואבת הזאת וכנראה גם לא יהיה ברור עד סופה ואחריתה.
אחד הדברים שכן ברורים לי כמתמידה ידועה – זה האור שיש בקצה כל חושך.
זאת
התקווה.
ובה אני נאחזת חזק ומתמידה להכניס לי אותה בחיים בכל רובד:
פיסי , רוחני , חברתי , משפחתי ..
ככה היא נראתה אצלי בוקר אחד השבוע .
רגע יומיומי , פשוט , שקיים בכל מצב, אם רק ניטיב להתמיד במבט אל האור.









