מחשבות ברזל שבוע עשירי
על הניסים ועל...
איזה חנוכה מטלטל זה היה עד היום...
בבוקר מותרים לפרסום , בערב מחוייבים לפרסם.
ובין לבין אנחנו נעים על צירים של כאב ושמחה.
המציאות מושכת אותנו למטה, ימי החג מושכים אותנו למעלה
ושניהם מתקיימים בנו לאורך כל שעות היום והלילה.
הצטרפתי השבוע לפעילות הפוגה שיצאה מטעם הקהילה בישוב.
בד"כ אני מעסיקה את עצמי בפעילויות וחוויות , נוסעת עצמאית ונהנית ממה שאני בוחרת, אבל הפעם חרגתי ממנהגי והצטרפתי לנסיעה באוטובוס המשותף.
גם הבוקר ההוא נפתח ב"הותר לפרסום" כואב כואב , על נפילת חיילים רבים בקרב.
יום כזה שאין לך חשק לעשות כלום ובטח אין חשק לדבר על כלום עם אף אחד.
ובכל זאת, הצטרפתי לפעילות .
בדרך חזור חשבתי לי שזה לא יפה להיות לא חברותית בימים קשים כאלו ופתחתי בשיחה סתמית (עד כמה שהימים סתמיים) עם אחת הנשים שישבה סמוך למושב שלי.
והכאב שנשפך ממנה, היה כאב אישי לגמרי, לא קשור למלחמה, כמו תזכורת לעולם קדום שאנשים מתמודדים בו בדברים "הזויים" לגמרי , ממש "עולם חיצון" .. מחלות עם שמות מוזרים , בכלל לא רימונים ופצמרים ויריות והתהפכויות , לא התנקשויות ולא מטענים..
דברים איומים ונוראים אחרים כמו סרטן וכימו ואשפוזים ארוכי טווח .
והחושך שנפל עליי עם השיחה הזאת התפזר באחת כשהאשה היקרה הזאת שמה בתוך השיחה חזק בקול את שתי עיניה הטובות על הקהילה שלנו, על כמה שהיא מחזקת ועל כמה שהיא עוטפת , ועל כמה שבאמת ביקור חולים עוזר ומרפא ומיטיב עם החולה, ועל כמה שאם כבר להיות בחושך כזה, אז להתפלל שתעטוף אותך טבעת אור. כמו שעוטפים אותה ואת משפחתה בקושי העצום הזה.
ולרגע אחד הרגשתי קצת הקלה בחזה, הרגשתי עטופה באור, במקום החשוך הזה ששיתפה אותי בהתמודדות הפרטית שלה וכשברקע קולות מלחמה וחרדות קיומיות אחרות. הרגשתי בטוחה ומוגנת , שאני במקום טוב וקיבלתי הרבה כח לקום ולהיות טובה עבור עצמי , בני ביתי וקהילתי.
את החג הזה התחלתי עם החלטה - לחגוג אותו.
עם לב כואב, עם שבר גדול , עם דמעות ובלי מצב רוח - החנוכה הזה יהיה לי אור.
כלשהו.
והשתתפתי בשני ערבים מיוחדים מאוד שאירגנה המועצה שלנו במסגרת פסטיבל האור.
בערב אחד הופיע יוני רכטר , אמן גדול. שירים שמעירים בי הרבה טוב ואהבה, ושמתי לב לאורך המופע שלו שהוא מדבר הרבה על התחלות , או בשפה של בעלי (שהזדמן לו שעתיים פנויות להצטרף אליי) - יערית , לא צריך לחפור. שרנו, נהננו, ביי.
בערב השני הופיעו ליטל שוורף וקובי אפללו במופע משותף. הם הרימו את הקהל על הרגליים - במפורש ביקשו- לעמוד על הרגליים , לא שאני קמתי אבל זה היה משחרר לראות גופים משתדלים לנוע בקצב סוחף ומשמח.. הם הצחיקו , וריגשו , ושימחו.
ושמחתי על ההחלטה הזאת . לחגוג את החיים.
בשביל זה הרי יש לנו כל כך הרבה מתים. כדי שנחיה.
וכמה שזה מסר פשוט , ואולי כבר נדוש, אבל אני מוצאת שהתזכורת היומיומית הזאת גורמת לי לעשות עוד צעד, עוד פעולה רגילה, נותנת לי עוד כח לקום ולהכין ארוחת בוקר, לקום ולהפעיל מכונה, לקום ולהיות אמא חומלת לרגע אחד ועצבנית , לחוצה ורגילה בשאר הרגעים ,
המסר הזה נותן לי כח להיות.








