הפלונטר שלי ואני
לכל אחת יש את הרגעים האלו שהיא מרגישה בפלונטר אינסופי והיא רק רוצה להיעלם.
זה בכלל לא משנה אם הפלונטר הוא אמיתי ומנוהל על ידי דמויות מהחיים
או אם הפלונטר מדומיין ומנוהל על ידי החרדות שלנו.
תחושת המחנק היא זהה והרצון לברוח ולהיעלם עד יעבור זעם הוא זהה.
בנקודה הזאת שבה הרגשתי ככה בפעם האחרונה
הבנתי שחלק מהעניין הוא שמזמן לא עשיתי משהו בשביל
עצמי.
כי את הפלונטר אני לא יכולה לפתור ברגע.
לאנשים לוקח זמן להיפתח ולחרדות לוקח זמן להתמוסס.
אני לא יודעת מול מי מאבק ההסברה הזה יותר פשוט אבל כך או כך,
שמתי לב שקצת הזנחתי את המקום הפנימי המתמלא האישי שלי
כשמיהרתי למלא את כולם סביבי בעקביות ובהתמדה.
וכשנשארתי ריקה , מסובכת ידיי, רגליי, ראשי ולבי בתוך פלונטר ללא מוצא
אז ברגע החשוך ההוא, שניה לפני שחוט החסד מעליי נמשך ונדלק האור
החלטתי לעשות משהו בשביל עצמי, משהו שימלא אותי בשמחה, בהנאה,
כזאת טהורה ומזוקקת, כמו שילדה קטנה שמחה לסוכריה על מקל הכי גדולה שיש בחלון הראווה.
וברגע ההוא, נדלקו בי מחדש כוחות לנשום, להילחם על עצמי ועל היקר לי,
כוחות להבין את הפלונטר הזה, איך הוא עובד, מה נקודת המוצא שלו,
איפה הוא נסגר, איפה נתתי לו לסגור עליי, והבנתי מאיפה להתחיל לצאת ממנו.
כמו תמיד הפיתרון נמצא אצלי.
בעצמי.
וכשיצאתי מעצמי כדי להביא מיכל דלק למילוי אישי, או אז
התמלאתי תבונה, דעת, אמונה, כח ורצון
לתת לעצמי מהמעט שאני מעניקה לאחרים סביבי.
אם יש לי שורה אחת שאני רוצה שתזכרו מהטור הזה - זאת השירה הזאת:
עשי לך איים, חגים בזמן
לבשי בהם בגדי עבודה או בגדי לבן
כל מה שיגרום לך להתנתק לרגע מהגוף הדואב ויגרום ללב שלך לנתר
בלי להשמיע מילות גערה, בלי את עצמך לבקר.
תקשיבי לו ללב ותשאלי אותו מה חסר לו, מה הוא ירצה על האי הזה שלך,
מה היה לוקח איתו, איתך.
והתמלאי בעצמך בחמלה,רגישות ורכות
עבור עצמך, מגיע לך.
זה בכלל לא משנה אם התרחקת מעצמך מעט או ממש הלכת לאיבוד בהיותך
משנה שתמשכי מחדש חוט של חסד עטוף באהבה טהורה לעצמך.
כי הכל מתחיל ונגמר בך.
כשאת שמחה העולם שמח
וכשאת לא אז העולם חסר לימי חגך.
הפעם אין תמונות שירחיבו את הלב.
אני רוצה שהמילים יגעו ויחדרו ויקבלו את המקום הראוי להן.
שכל אחת תמצא את המקום הראוי לה.








