מחשבות ברזל שבוע שביעי
יום חמישי, 23.11.2023 , י' כסלו תשפ"ד , 11:11
עיני כולנו פה נשואות לשמיים , מאיזו תחתית תגיעו לכאן.
מדברים על עסקה , על החזרת חמישים שבויים - ילדים, נערים, תינוקות , נשים צעירות ומבוגרות.
הנשימה לא סדירה, הנפש אין לה מרגוע
הדמעות לא נשלטות והחנק בגרון יושב קבוע
העיניים מצפות , הלב קרוע
מי יחזור ומי לא
ומי שיחזור איזה חיים מצפים לו כאן ואיזה חיים לא
מה הם חוו ומה הם יודעים
מה הם כאבו ומה הם כואבים
רב הנסתר על הגלוי
רק שיסתיים בטוב , גם אם הוא טוב "תלוי"...
מצאתי את עצמי חושבת באילו מילים לבטא את הרגשות והמחשבות , הפחדים והדאגות
שמתרוצצות אצל כולנו בלב ובראש
ואז החלטתי לתת לתמונות לספר את זה במקומי.
ולוואי ויבואו עלינו ימים טובים יותר.
בעז"ה, ביחד, ננצח.
במוצאי שבת החייל חזר לאפטר קצר. זה תמיד קצר. קצר אבל נותן הרבה כח.

יום שני 05:15
החייל צריך לחזור לבסיס
קיבלנו יממה וחצי של חיבוק וחסד ו..יאללה, קדימה, חזרה למלחמה.
בדרך חזור מהתחנה , החושך חשב שהוא יכול לדבר איתי, עכשיו כשנשארתי לבד עם עצמי.
הפניתי לו את הגב, תוך מודעות גדולה לקיומו, והוא מנסה לזחול לתוך ליבי, חושך כבד, גדול כזה, מהסוג של הרגע לפני שמגיע האור..
ניצלתי את היכרותי עם הרגע מזריחות אחרות וגייסתי את שני העוזרים שלי בשבועות האחרונים:
"מזמור לתודה" ו"שיר למעלות". בזה הסדר.
לרגע קטן החושך נסוג כמה צעדים אחורה.
הבטתי בחלון הרכב, זה עוד רגע כאן, האור הזה, אמרתי לעצמי, תגייסי מתוכך משהו, אל תניחי לו לחושך הגדול הזה להיכנס..
גייסתי במלוא המנגינה את
"לא תירא מפחד לילה מחץ יעוף יומם.."
והנה כבר הגעתי לשער הישוב, לשומר בכניסה, שבירך אותי בחיוך, במראה האחורית קלטתי את החושך מתקפל... חוזר למחילה ממנה יצא, ורגע בהיר כזה של כחול שמיים עלה ברקע..
- בוקר טוב, אמר השכן בעמדה, מה את עושה בחוץ בשעה כזאת ?
- יש 2 סיבות אפשריות עניתי לו : חו"ל או חיילים..
וצחקנו...
והחושך התפוגג כלא היה...
עוד רגע יום חדש עולה , תפילות ישנות יעלו, עם כוונות חדשות..
אולי כל רגע בבוקר כזה הוא ..גאולה.. ?
אם יש משהו אחד שעבד השבוע כמו שצריך זה... מזג האוויר...
כשאין לי מילים אני יוצאת החוצה ומתמלאת ממילים של אחרים...








