מחשבות ברזל שבוע שמיני
יום שלישי בחדר הכושר של תקווה
פחדתי שהיא תישבר.
ארבעים דקות אני והיא מול מראה גדולה ופחדתי שהיא תישבר.
ארוכה, גבוהה, מתוחה, ידיים ישרות , רגליים ישרות , גב מתוח, שולחן ממש לשאת את משקל כל העולם כולו.
גם שערות ראשה כמו למדו את חוק המשיכה והן ישרות וארוכות .
רק אל תגידי את המילים האלו , רק אל תגידי את המילים האלו. בבקשה, תבחרי משהו אחר.
שידרתי מעצמי קול פנימי שישפיע במרחב, החוצה. רק אל תגידי, היא תישבר, את יודעת, תראי אותה..
אחרי 2 שניות בהתעלמות מוחלטת מהקול הפנימי שלי – היא ירתה את המילים :
ועכשיו - להתכופף.
בבהלה הרמתי ידיים על האזניים ועצמתי עיניים חזק.
משלא נשמע כל רעש של שבר , פתחתי עין אחת וראיתי את כל המבטים מופנים אליי בשאלה..
פחדתי שהיא תישבר, הסברתי בלי מילים.
תראו, היא כל כך מתוחה, הרגליים , הידיים, הגב, השערות , הכל כל כך ישר אצלה, וארוך, ומתוח.
אפילו השפתיים , תראו אותה שעה מול המראה והן לא יודעות שיש להן אופציה להתעגל אל זאת הישרה שמולן...
יערית ,איזה מחשבות יש לך לפעמים , נזפו בי כל מחשבותיי כולן... תני לה קצת קרדיט , מלחמה..
את לא מכירה אותה ולא יודעת עליה כלום .
נכון. אני לא מכירה ולא יודעת מה היא סוחבת . אבל החיים , תראו את החיים , כמה יופי יש בהם. כמה מותגים של נעלי ספורט יש פה, לא החלטתי בכלל מה אני בוחרת , כמה סוגים של מכנסיים וגופיות , וזה רק כאן, בחדר הסגור הזה שלנו..
ובכלל , המשכתי לנוכח מבטיהם המתפלאים, עצם הבחירה והיכולת לבוא לכאן , להיות שעה מול מראה עם מוזיקה מקפיצה, עם כל מיני כלים שמכאיבים לנו מבחירה – אלה חיים. וחיים שיש בהם בחירה. ויופי , ועושר, ואולי גם כושר, אז ראוי לפחות שנחייך מולם..
כל המחשבות האלו תקפו אותי באמצע תרגיל עמידה על רגל שמאל כשמשקולת מונחת על רגל ימין
שמתי לב שיש לי צדדים פחות חזקים ביציבה ויש לי כאלו שיותר עומדים בלחץ
והעיניים והלב שנושאים וסוחבים את מראות הנשים והילדים שחזרו מהשבי ,
והמחשבות על מה שעבר עליהם עד שהגיעו לשם ואחרי שהגיעו לשם ועד שהגיעו אלינו חזרה ,
את כל המחשבות העברתי אחורה, בדחיפה חזקה, לא יכולה לשאת אותם.
ומזכירה לעצמי כל הזמן , כמו אז לפני הרבה שנים כשהבנתי שלמתוח שרירים ולחזק שרירי ליבה ויציבה נכונה זה לא עבודה של חודש-חודשיים וגמרנו , זאת עבודת חיים ,זאת דרך חיים ,זה שינוי הרגלים , זה להזכיר לעצמי כל הזמן
כל הזמן שאני צריכה להיות יציבה. שאני צריכה לכווץ ולשחרר בהתאמה, שאני צריכה להקפיד ולעשות אימונים כאלו ואחרים כחלק מהיומיום היפה שלי...
הזכרתי לעצמי שזה אותו הדבר עם התקווה. ועם הייאוש. ועם האמונה. ועם השמחה ועם העצב.
באיזה חדר כושר אני בוחרת לאמן את הנפש שלי ,את המחשבות שלי , באילו אימונים אני בוחרת להתמיד ,
על אילו שרירים אני בוחרת לעבוד.
יש ימים שמדריכי הכושר של התקווה מצליחים לגייס אותי לטובתם ואני מתאמנת שם, איתם,
על כל מה שמביאה איתה התקווה- אהבה, אמונה, שמחה, חלומות..עתיד..
ויש ימים שנציגי הייאוש משפיעים עליי חזק חזק. מבקשים ממני להישאב לשחור הזה , ולהתמסר לכאבים שבאים איתו..
רוב הימים אני מעבירה את כרטיס הנוכחות שלי בחדר הכושר של תקווה.
וכמו חתמתי איתם מראש על חוזה, עם מדריכי התקווה, שאם יראו אותי ברגע כזה או אחר נכנעת לייאוש , שיתפסו אותי חזק, יעמידו אותי מול המראה ויבקשו ממני להתכופף...
והדם יזרום , והמחשבות יזוזו ואני אחזור לאיזון הנכון.
בתמונות : רגעים של אור וחושך והרבה תקווה לטוב שיבוא. והוא יבוא. ובעז"ה אנחנו ננצח.













