על פחדים וגלגלים , ומה שהשארתי במזוודה
כשהגלגלים נגעו באדמה , התחשק לי למחוא כפיים הכי חזק מכולם.
ולצעוק בקול גדול – נחתנו בשלום , הללו-יה.
לא היינו נתונים לסכנות הנראות לעין, לא היו סופות או סערות וגם לא חזרנו בטיסת חירום או בעקבות בשורות כאלו או אחרות ב"ה.
זה פשוט הפחד ההוא, מאז, שהדחקתי , עמוק עמוק בפנים
ואפילו לא ידעתי שהדחקתי אותו עד לאותו הרגע שנגעו הגלגלים באדמה, ואז הוא כמו ניעור מעצמו.
כאילו מצא לו חיים הזדנב למחשבות והטריד. וכשזה לא הספיק לו - ארז את עצמו בתא נפרד במזוודה, כזה שלא ראו בשיקוף ונתנו לו לעלות איתי למטוס.
ואפילו בעלת הדירה שהשתכנו בה לא ידעה שהוא הגיע יחד איתנו.
לילות ישן לצידי , לילות למרגלותיי, והיו לילות שבכלל לא טרח לצאת מהתא שלו במזוודה, ועצם הידיעה שבכל רגע הוא יכול לקפוץ וללחוץ לי את היד או את הלב כנראה הרגיעה אותו את הפחד. והפחידה אותי.
ורק שהגלגלים נגעו באדמה , העזתי לנשום את הפחד הזה החוצה.
נחתנו בשלום, הללו-יה.
יש רגעים כאלו מורכבים, שאנחנו נעים בהם מיגון לשמחה , מפחד מוטרף לשלווה רוגעת
ושמתי לב שתמיד כשאנחנו מבקשים להפר את המורכבות הזאת ולזרוע בה איזון – אנחנו חווים תחושות שלא ציפינו להם , הייתי מגזימה ואומרת תחושת כישלון.
אני כבר למדתי , אי אפשר לאזן אותו , את הפחד.
אפשר לקשור אותו ברצועה, לתת לו מרחב משלו, ולקוות שיהיה לו הרבה יותר מעניין בחוץ מאשר בפנים אצלי.
נדמה כי האירועים הבטחוניים האחרונים מחזקים את התחושה הזאת היטב אצל כולנו בידיעה שאנחנו לא יכולים להסתגר בבתים לנצח.
ושום קו לא יפריד בינינו . כי יש פחד אחד גדול שמחבר בין כולנו.
הפחד להיות יהודי.
ונודדת לי המחשבה איך פחד יכול להיות זכות .
אבל אולי אני סתם נסחפת אז אני עוצרת.
אני חוזרת לרגעים האלו שהגלגלים התנתקו מהאדמה , כאן בארץ , רגע ההמראה.
ניתר בי משהו בלב.
3 שנים היינו במציאות מעורבלת של בריאות וחולי , פחדים וספקות, השערות ואין מחקרים להיאחז בהם ,אין היגיון או הנחיה מרגיעה.
והנה ביקשתי לעצמנו קצת זמן במרחב זוגי בנופים אחרים. זמן המבקש מרחב משלו , כללים משלו , בקשות רצונות ופחדים משלו.
ברגעים האלו רק רציתי להוכיח לעצמי שאפשר גם אחרת .
אני יודעת שאפשר גם אחרת.
המוח שלי יודע.
כולם סביבי נוסעים וחוזרים.
אבל הפחדים שלי עבדו חזק 3 שנים. כמעט וקיבלו הכרה והתחייבות ב"ותק" שלהם להיות פה.
ומשהו דחף בי
לסוע
ועכשיו.
לא לתת לזה להתקבע.
ואני שמחה.
שמחתי וצהלתי כשביצעתי את ההזמנה עד כי לא שמתי לב לפרטים הקטנים (והיקרים) בדוגמת הוספת מזוודה
שמחתי וצהלתי כשארזתי עד כי לא שמתי לב לתחזיות מזג האוויר ולא יכלתי ללבוש כלום ממה שנארז
שמחתי וצהלתי כשהמראנו וכשנתנו
שמחתי וצהלתי כשנגעו הגלגלים באדמה.
אני לא יכולה לתאר את הפחד.
אני לא יכולה לתאר את השמחה.
אולי אני יכולה לתאר הקלה.
אולי אני יכולה לשחרר את זה בי על ידי מילים
מה שבטוח
עבר שבוע ימים עד שהבאתי את עצמי לכתוב מהפחד מה יצא מתחת לאצבעות
עבר שבוע ימים והמזוודה עדיין לא מפורקת , יש בי פחד שהוא יקפוץ עליי מהתא הנסתר,
הפחד הבא.








