מחשבות ברזל שבוע חמישי
חומרים שמהם עשויה ...מלחמה
זכיתי השבוע לכמה שעות של חסד בהם כל ילדינו היו בבית באותו הזמן.
החייל הצטרף למלחמה מתוך שגרת הצבא שלו. כך שלא נפגשנו לפני הקרבות והסערה.
אפילו לא דיברנו בטלפון... היתה שבת.
בטלפון הראשון שקיבלתי ממנו אחרי חמישה ימי לחימה סוערים והזויים – התפרצתי בבכי.
למה את בוכה אמא ? הכל בסדר ..
הכל בסדר, אני יודעת... זה הלחץ והעומס והדאגה והלא נודע...
בטלפון השני שקיבלנו ממנו בערך שבוע וחצי אחרי הקודם – נשמנו לרווחה. שוב.
בשגרת הצבא שלו אנחנו מתורגלים בשבועות ארוכים ללא קשר.. למדנו לנשום בהדרגה...
כמו שילד יוצא מהבית לשעתיים ,ואז ליומיים ואז לשבוע..ואז המשימות מאתגרות ועם ששמת לב כבר עברו 28 יום, ככה גם עם הקשר הטלפוני, למדנו שצריך לנשום את זה...ואנחנו מתרגלים..
אבל במלחמה, כמו במלחמה... הכל קשה יותר..
והנה פתאום ביום ראשון בערב , הטלפון מצלצל ועל הצג תמונת בני .
הרמתי את הטלפון במלוא "השליטה" ובחיוך אוהב ומוצף געגוע:
ילד שלי , הכל בסדר ? בבקשה תגיד לאמא שאתה בדרך הביתה...
והוא בחיוך אוהב ומלא געגוע משל עצמו : אמא, ביקשת כל כך יפה, אז אני בדרך..
מיד שיגרתי הודעות לחצי עולם – הוא בדרך הביתה !
אחיות שלו המתוקות – כל אחת מגיזרתה – עשתה מה שעשתה ובשעה 8:30 בבוקר המחרת
התיישבנו אני והילדים סביב שולחן מלא פינוקים מתוקים ושיגרנו תמונה חסרה לאבא שעובד לילות כימים..
ככה זה תמיד בישראליות הזאת שלנו , אף פעם לא מושלם...
אבל משתדלים להשלים עם זה כי אנחנו יודעים מה המטרה ולמען מה ...
אני לא "אמא אווזה" , בכלל לא.. לא מאלו שהילדים קשורים לסינר שלהן..
(או שאולי אני כן ואני בחוסר מודעות בעניין , מה שלא יפתיע אותי..)
אבל השעות האלו שכולם היו
"תחת העיניים שלי" היו רגועות בצורה.. מפחידה.
הדיבור הפנימי שלי היה שעכשיו הכל בסדר, שום רע לא יכול לקרות מבחוץ. אלא אם אני אתפרק פתאום או שהכל יתפקשש לי ואבחר מילים לא נכונות ..אבל מפגעי החוץ – אנחנו מוגנים לכמה שעות..
והפחדים , כמו פחדים , לא משחררים גם ברגעי שלווה.. מעבירים את דעתי לרגעים שאחרי,
והופ, אחרי כביסות , שירים ,חיבוקים , ארוחות מפנקות- הזמן עבר ,
ואני שולחת ילד בחזרה למלחמה, והחיבוק טעון , והעיניים מוצפות,
והלב, הלב מתפוצץ מכל הרגשות כולם :
פחד, גאווה, שמחה, עצב, כאב, בטחון ..
חומרים שמהם עשויה אהבה..
חומרים מהם עשויה מלחמה...








