מחשבות ברזל שבוע שישה-עשר
מחשבות על חביתה
ביקשתי מהם לשאול שאלות על התמונה.
בשניה הראשונה הם לא קלטו מה אני רוצה ואז התחיל מבול...
מי הכין ? עם מי אכלת ? היה לך טעים ? שמת לימון על האבוקדו ? איפה זה היה ? הפכת את החביתה ? למה עצרת באמצע הביס ? שמת מלח בחביתה ?
ילדה אחת אפילו שאלה אותי : איפה כוס המים שלך ?
ואהבתי את ההתבוננות הזאת – על מה שיש בתמונה, על מה שאין .

ביום שלישי השבוע יצאנו בשני רכבים לכיוון מזרח. רגע אחרי שעלתה השמש.
אני מאוד אוהבת את השעות האלו של הבוקר, בטח כשמזדמנת לי נסיעה לכיוון הזריחה. ההחמצה היחידה שלי היא שאני צריכה להיות עסוקה בנהיגה ולא לצלם..
על הגשר ביציאה מהישוב, רגע לפני שהרמזור התחלף לירוק פתחתי את החלון וסימנתי לו שיפתח את שלו – תראה איזה שמיים מהממים סוג של צעקתי בכביש..
חבל שאני לא יכולה לצלם חשבתי לי... אולי אני אעצור אחרי הרמזור תיארתי לעצמי איזה יופי של שמיים היו נדלקים בי כל פעם שהייתי מסתכלת בזוהר הזה...
בירידה מהגשר, עוד לפני שהספקתי לעצור, התחלפו השמים היפים בענן שריפה שחור משחור.
משהו עלה באש מאחד המושבים על הכביש הראשי. וכבר לא היה זכר לזוהר היפה שהיה פה רק לפני רמזור אחד.
וחשבתי לי על החיים האלו שלנו כאן.
רגע אחד יש , רגע אחד אין.
מי שהצליח לעצור וללכוד את הרגע הרוויח אותו לעולם אצלנו למזכרת מאירה ומעוררת
ומי שלא – יאלץ לסמוך על הזיכרון ועל תחושת ההתרגשות שתישאר בו מפעמת.
ואז הרדיו משמיע חדשות.
על זוהרי רקיע שרגע אחד והם כבר לא איתנו. וכמה אור שהם השאירו לנו פה, ועוד לא הספקנו לאצור את כל הזוהר והטוב שיש להם לתת לנו מחומם ועל כמה שהם אצרו ועצרו בגופם ובנפשם לטובת החיים הזוהרים והיפים שעוד יהיו לנו כאן .
מחשבות שמתחילות עם החביתה של הבוקר, עת השמש זורחת ומתגלגלות לאורך היום , עם כל תנועה.
עד לשקיעתה של השמש .
מזל שאנחנו חיים בדור שהמציאו את החשמל. לא יודעת אם הייתי יכולה להילחם במחשבות האלו כל לילה מחדש לאור נרות חלושים ....
השבוע הזה היה קשוח מאוד. אם ביומיים לפני שהאסון הגדול הזה התרחש עלינו היו דיבורים מחלישים וחרדות לגבי הפסקה, עצירה, מתווה שונה, ועוד מילים מכובסות ...הפמליה הקדושה שעלתה בסערה השמיימה ציוותה לנו
בכאב רב ושורף להמשיך עד לניצחון. להמשיך עד שנוכל להבטיח שילדינו וצאצאינו יוכלו להמשיך להסתובב בבטחה, לרקוד, לצחוק, לחיות זריחות לנשום שקיעות , כאבים ושמחות
על האדמה האדומה המיוחדת הזאת , הקדושה הזאת .
"במותם ציוו לנו" השבוע נתן לי הרבה כוחות לחיות גם כשאין חשק
והדבר היחיד שאני מסוגלת לעשות זה חביתה.












